1.
באינתיפאדה השנייה, טסתי עם המשפחה טסנו המשפחה לטיול באמריקה לכבוד שחרורו של אבי מצבא קבע. הפעם הראשונה שהתוודעתי למוות הייתה שם, על רכבת הרים בפארק שעשועים, ביום שבו הודיעו לנו על קרוב שנהרג באוטובוס שהתפוצץ, בעודי מצטופף עם מבקרים אמריקאים הזועקים את נפשם אל השמים. בסוף היום, המתקן האחרון שעלינו עליו היה שחזור מדויק של מספר סצנות מהסרט מלתעות. שם, זכרון המת מצא את שברי העצים הישנים ברציף; את ריח הגז שנדף מתותחי האש; את המתכות צבועות החלודה ממי הכלור של בריכת הים המלאכותי, ממנה הגיחה לעתים בובת כריש גדולה. מצא ומשך את כל שהחל להיפער מאותו היום. בידיעת המוות התפאורה הייתה חיה.
כשחזרנו לארץ, שידרו בטלוויזיה אנשים קופצים ממגדלים, עולים באש, קופצים אל הרחובות שזה עתה התהלכנו בהם, שעכשיו עטו ענן חום סמיך מתפשט ואוסף לתוכו בני אדם זועקים במנוסה. בהתחלה לא הבנתי שמה שאני רואה במערכת הקולנוע הביתית, שבה היינו צופים בסרטי מלחמה בסופי השבוע, קורה במציאות, עד שאחי שאל אותי מה הייתי מעדיף לו הייתי במקומם: לקפוץ מהחלון או להישרף באש?
שני עשורים לאחר מכן, בלימודי הקולנוע, ראיתי לראשונה את הסרט מלתעות. לצפות בו היה כמו לחזות בכוח זר הפולש לזיכרון ילדות ומתעד אותו מחדש. לראות את אותו המקום שבו כילד קשרת בו אֵבֶל, אך כעת דמותך נעדרת ובמקומך ניצבים אנשים אחרים, שחקנים הוליוודיים. לגלות שחומרי־הגלם שמהם אתה מורכב מספרים סיפור אחר, כזה שאינך חלק ממנו.
2.
פוקו פותח את המילים והדברים עם טקסט של בורחס שמצטט אנציקלופדיה סינית עתיקה, שבה בעלי החיים נחלקים לקטגוריות שונות: "שייכים לקיסר, חנוטים, מאולפים, המתנועעים כמו משוגעים, מצוירים באמצעות מכחול דק מאד העשוי משיער גמלים, שזה עתה שברו את הכד" ועוד. אנציקלופדיה שהיא כמו יומן, שמקטלג בעלי חיים ממשיים יחד עם אלה שאינם נמצאים אלא בדמיונו של הכותב; עדות פנימית יותר מאשר חיצונית.
כסטודנט לקולנוע היה לי חשוב להבין מה היא השפה הקולנועית הייחודית למקום שבו אנו חיים, וליצור דרכה. מצאתי בחומרים אקטיביסטיים מהגדה המערבית, שנגלו בפניי לראשונה דרך היוטיוב, תיעוד חזרתי ומייאש: המתנחלים שמגיחים מן הגבעה, החייל שעומד בינם לבין הפלסטינים ופעילי השמאל הישראלים, עץ הזית שנשרף, בארות המים שנאטמות, והאדמה שטומנת בתוכה את שאריות הבתים שנהרסים שוב ושוב. דרך המסך הקטן שבו צפיתי בחומרים אלו ראיתי איך המצלמה החובבנית והרועדת מביאה למסך תשובה, או קריאה לקולנוע אחר והכרחי, שלא מנתק את האלימות המתועדת מהצורה שבה היא מצולמת.
בוואריאציה על פוקו, איגדתי אנציקלופדיה של תיעוד אקטיביסטי מהיוטיוב, סרטונים שמקורם בעדות ישירה לאירועים האלימים המתרחשים בגדה המערבית מדי יום. הם מכילים את אקט הקטלוג של עצמם: המתעד פותח את הסרטון בהסבר על האירוע, מוסר תאריך ומקום. ארכיון זה היווה עבורי אפשרות להתבונן בסרטונים הללו ולקטלג אותם כאילו היו מונחים קולנועיים בעולם שבו הקולנוע מתקיים כולו אך ורק דרך המצלמות הללו, ובכך ללמוד על השפה הקולנועית שלהם. קולנוע המצלמות השבורות. בעולם כזה, כך גיליתי, אין קלוז־אפ שאינו מהווה סכנה, והוא לא שונה מצילום נוף כשהמצלמה נדפקת עליו. גיליתי גם את מערכת היחסים של המצלמה עם המקום: אם תיקח את אותה מצלמת פעילים, מצלמת כף יד קטנה עם מסך מתקפל, ותצלם איתה בביתך, התוצאה תהיה סרט משפחתי. אם תפנה אותה אל השמש, זה ייראה כמו סרט מהניינטיז על נער בודד עם מצלמה דיגיטלית. ברגע שהמצלמה הזאת תחצה את הקו הירוק, גם אם תצלם את השמים, תדע היכן אתה על פני האדמה.
אנחנו נוטים לחשוב על תיעוד אקטיביסטי כתיעוד של אירוע, אבל דברים נוספים קורים בשולי הפריים הרועד. עולה בדעתי הסיפור על תנועת העלים בעצים שברקע סרטם של האחים לומייר, סעודת התינוק (1895), מראשית הקולנוע. ז׳ורז׳ מלייס, שישב בקהל בהקרנת הבכורה של הסרט המתעד את אוגוסט לומייר ואשתו מאכילים את תינוקם, מצא את הפוטנציאל הגלום בקולנוע לא בפעולה המתועדת אלא בעלים המתנועעים ברקע. הפרט הזעיר הזה, הלא מתוכנן, חשף בפניו את האפשרות של המדיום ללכוד את העולם כפי שהוא, בפעולה שלא נוצרה בידי אדם. שם הוא הבין את ייעודו כיוצר קולנוע. חמישים שנה לאחר מכן, ד.וו. גריפית' יאמר בראיון האחרון שלו, ממיטת בית החולים: "מה שחסר בסרט המודרני הוא יופי. יופייה של הרוח הנעה בין העצים". הן הקוסם הגדול של הקולנוע והן אביה של הדרמה העלילתית מצאו את עתיד הקולנוע בטבעי, בספונטני, במה שהמקום – ולא רק האדם – מספר מתוך הפריים.
בפאנל סביב סרטה, "מתנחלת", בו היא מקימה התנחלות תיעודית בהתנחלות תקוע, איריס זכי נשאלה, "מה היה קורה אם מתנחל היה מגיע ומתעד את תל אביב? מה היה נתפס בעדשה שלו?". המחשבה הזאת הובילה אותי לנסות ולדמיין איך היה נראה תיעוד אקטיביסטי בידי מתנחל בחוף הים בתל אביב. מה הם הגבעות והמדבריות של הים, עצי הזית הכרותים, הכלבים שמשסים את שיניהם בעדר כבשים, מה הן האבנים המושלכות לכל עבר. הניסוי הצורני הזה עזר לי לבדוק מה קורה כשמוציאים את המצלמה הקטנה מהגדה. מצאתי שאין דרך לנתק את המציאות האלימה מהגדה, גם במקום שנדמה כי הוא ההפך המוחלט. כך נולד סרטי הראשון, אותו יצרתי בזמן הסגרים של מגפת הקורונה בעזרת הארכיון שאספתי. הסרט שלי עסק לא רק בתיעוד האקטיביסטי של הגדה, אלא גם בנסיון למצוא מקבילה תיעודית בחוף הים של תל אביב שהועלה על ידי משתמשים אנונימיים ליוטיוב.
3.
ב-2022 רכבתי על האופניים בטיילת חוף הים של תל אביב. חוף הים של אותה שנה היה שונה מאד מזה המבודד מאדם בשנה שקדמה לה, ועוד יותר מזה הרוקד בשיכרון חושים של ניצחון ואבל שיגיע אחריה. גרתי אז בירושלים אבל הגעתי לעיר לכמה ימים כדי להקרין את הסרט שלי. רכבתי לאורכה של הטיילת ונזכרתי בכל נקודות התיעוד שמצאתי ביוטיוב, ששימשו אותי בסרט. הרגשתי שיש שכבה שלמה, בלתי נראית לאלו המשוטטים על גביה, שאני מכיר היטב: לא רק את חבצלת החוף שפורחת בפינת הכורכר המשופע אחרי מלון קרלטון, אלא גם את הילדה הקטנה שסופרת את עלי הכותרת ואת אמה שמתעדת אותה. לא רק את הקרוסלה העברית הראשונה, מתקן שעשועים בנמל תל אביב המדמה את קודמו המקורי והראשון, אלא גם את המפגינה שמצלמת ונואמת נגד החלטת העירייה להרחיב את הטיילת על חשבון חוף הים.
בעודי רוכב על האופניים קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה. עצרתי, פניי לים, בדיוק בנקודה שבה אחת מהמתעדות המופיעות בסרט מצלמת את השקיעה בעוד שהיא פוצחת במונולוג פוליטי ארוך נגד ביבי. הלו?, עניתי לטלפון. שלום, ענה הקול השני. לא ידעתי מי הדובר אבל את הקול הכרתי היטב. קיבלתי את המספר שלך מחברה. הבנתי שהשתמשת בחומרים שלי בסרט שלך, אתה יודע מי אני? מי שערך סרט בחייו מכיר את ההיכרות המוזרה שכופה עליך עבודת העריכה: קול הציפור ששמעת כל חייך מבלי לשים לב נתפס באחד הסרטונים הנערכים. כשתשוב לשמוע אותו בחיים שמחוץ לחדר העריכה, הוא כבר לא יהיה סתם קול ציפור, אלא קול הציפור מהסרט.
אחרי שנים של התעסקות בחומרים שצילם האדם שמעבר לקו, אותו קול שספר וצילם שישים עצי זית שהושחתו על ידי מתנחלים, עץ אחר עץ, אותו קול שביקש להרחיק מתנחלים מרועי צאן ועובדי אדמה פלסטינים, אותו קול שבזכותו ובזכות אנשים כמוהו נגלו בפני המציאות האלימה והעולם, שלא דרכתי בו מעולם מעבר למסך הקטן – אותו הקול עכשיו מדבר פתאום אליי.
4.
אחרי שנתיים של הליך משפטי שאליו הובילה אותה שיחת טלפון, החלטתי לצאת בפעם הראשונה לפעילות בגדה המערבית, לראות בעצמי ולתעד את מה שצפיתי בו כל השנים מרחוק. נרשמתי למשמרת נוכחות מגינה בכפר פלסטיני בבקעת הירדן, שעובר הטרדות יומיומיות מצד המתנחלים מהמאחז הסמוך, 'מלאכי השלום'. ההטרדות נועדו לייאש ולגרש את הפלסטינים מהשטח ולבנות באופן לא חוקי עוד ועוד מאחזים של שלום.
במאהל האירוח של הכפר התאספנו ותודרכנו על שעתיד לבוא באותו היום. היינו שלושה, ועוד אחראית שחילקה לנו מצלמות למקרה שיגיעו המתנחלים. ברגע שנשמע את הטרקטורונים שלהם יורדים מהגבעה, יגיע הזמן לצאת מהאוהל ולהפעיל את המצלמות. אתם רצים על השביל הזה, הדריכה אותנו האחראית, וכאן, במחסום המאולתר שמסמן את הכניסה לכפר, אתם מחכים שהם יגיעו וינסו לפרוץ אותו. ברגע הזה, כל אחד מתמקם במקום שונה. אחד צריך להיות מקרוב, לצלם מקרוב את ההתרחשות, השני צריך לצלם אותם והשלישי את הכל מרחוק. קלוז־אפ, מדיום ומאסטר־שוט. מיזנסצינה שלמה לאירוע אמיתי שיקרה. עבורי, שמגיע מהקולנוע, לא ניתן היה לדמיין את ההתרחשות הצפויה שלא כסט קולנועי, והרזולוציה העתידית המדויקת שתוארה באוזנינו ולעינינו העידה על האימה הטמונה בקביעות המדכאת של האירוע. הבקיאות שלי בחומרים מצולמים מן הסוג הזה הכינה אותי היטב וכבר העלתי בראשי מספר זוויות אפשריות לרגע המפגש. כאלו שלא רק מתעדות את האירוע, אלא גם מבטאות אותו בצילום.
חזרנו למאהל וחיכינו, ולא קרה דבר. הפעם אף מתנחל לא הגיח מן הגבעה על טרקטורון ופלש לכפר, כפי שקרה בימים האחרונים. אף פעם לא מדברים על הפעמים שלא קורה בהן כלום. איך אפשר לכתוב או לתעד כשאין מה. פתאום הבנתי: דווקא שם, הרגעים השקטים האלה, מציגים את המציאות היומיומית של הפלסטינים בצורה המדויקת ביותר. אין שקט אמיתי, רק דריכות חונקת ובלתי פוסקת. הדבר המפחיד ביותר במלתעות הוא שאתה לא רואה את הכריש עד סוף הסרט. ישבנו במאהל וחיכינו. כל צליל זר זקף את האוזן וכל רכב שחלף הקפיץ את הלב. הפעם הם לא הגיעו, אולי בערב. מחר כן. זאת מציאות שבה העתיד מתקיים במרחקים קצרים. המקום זוכר את הכל. רעשי טרקטורון ומכשירי־קשר צבאיים מהדהדים גם אם אינם בסביבה. המשמרת הסתיימה וחזרנו למרכז. פתאום עיר – ועדיין שקט. שקט אמיתי, מזויף.
5.
כדי להפחית את הסיכוי לתקיפת כריש, כך למדתי מסרטון שנתקלתי בו במקרה ברשת, שמאגד מפגשים שונים בין חיות פרא לבני אדם בעת היתקלות עם הטורף הימי, מומלץ לגולשי הגלים להתקבץ יחדיו. בחלק אחר של הסרטון נראה דוב מסתער אל עבר צלם מבוגר שבתמורה רץ אליו עם מצלמתו כדי להרחיקו. פרקטיקות אלו מגלות שהכוח המנטלי לרוב משמעותי יותר מזה הפיזי: לאדם לבדו אין סיכוי מול החיה, אלא אם ילך כנגד ההיגיון ויפגין אומץ.
המתנחלים של 'מלאכי השלום' גירשו לבסוף את תושבי הכפר ואלו התמקמו מחדש באזורים שונים. חזרתי למשמרת נוספת של נוכחות מגינה על כפר אחר שנמצא באותה סכנה. כשהגעתי, נראו מרחוק על הגבעה שני מתנחלים צעירים עטופים בטלית בעת תפילה, ועדר כבשים ליקט עשבים ופלש באיטיות לחלקה הפלסטינית. כשסיימו להתפלל לקחו איתם את החמורים הגנובים שלהם וקשרו לגדר אחד הבתים. כולם להכין מצלמות, לשמור עליהן, אמר לנו אחראי המשמרת. בתשע ורבע, כמו בכל יום, הם יעלו חזרה למאחז, עד אז לתעד הכל.
בשונה מהכריש, המתנחל נרתע דווקא מפיזור הפעילים במרחב. כך ניתן לתעד תקיפה מכל כיוון, במעגל סגור. בשונה מהדוב, אם תפגין כוח אל מול המתנחל, האדם עליו אתה מגן יספוג לבסוף אלימות חמורה פי כמה. המפגש עם המתנחל מכופף את הנטיה הטבעית: לבוא במגע עם מי שאתה מתעד. אתה מתבקש לכוון את המצלמה אל עבר הסכנה מבלי להביט בה ישירות, רק להתרכז במבט עצמו.
המצלמה שלי עקבה אחריהם בפעם הראשונה, אחרי שנים שבהן עסקתי בחומרים הנולדים מאירועים כמו זה. היא עקבה אחריהם בפעם הראשונה לא משולחן העריכה, אלא מהמקום עצמו. אני רואה דרך המצלמה את המתנחלים יורדים מהגבעה ומתקרבים אלינו, אני יודע מה הולך לקרות, ראיתי את זה בעבר. כשרואים שחקן קולנוע במציאות, הוא נדמה פתאום קטן יותר. היציאה של האלימות מן המסך רק מעצימה את כיעורה. כל הרגעים האלו שראיתי עולים בדמיוני, הפריים מדגים בפניי את כוחו. אני מפחד ומצלם והצילום מאפשר לי להתגבר על הפחד. אני מצלם ויודע שבעת מתקפה הגוף הוא קורבן, אך עמדת הצילום כופה עליך את המחשבה כי העדות חשובה מן הגוף. עמדה זו מגינה עליך.
בשעה תשע ורבע המתנחלים עלו חזרה למאחז.