לאחרונה הופיעו במוסף 'גלריה' של הארץ מאמרי-ביקורת על תערוכות-הסיום של המחלקה לאמנות בבצלאל ובמדרשה. הביקורת נסבה על עבודות שהוצגו; לאורן היא פונה לעסוק במעשה-ההוראה שמתקיים במוסדות הללו, וקובעת שהמורים הנוגעים בדבר עשו מלאכתם רמייה, מפני שהעבודות של הבוגרים הן גרועות.
אני מבקש להעלות הרהורים אחדים מתוך הכרה בעומק ובמרכבות של המושג ביקורת. נוסח מוקדם של מאמר זה נשלח כתגובה אל מערכת המוסף. בתא הדואר האלקטרוני שלי התקבל אות שהמסר הגיע ליעדו. הוא לא פורסם. נראה שדבריה של המבקרת סמדר שפי, הם בעיני עורכי המוסף תורה מסיני שאין להרהר אחריה. חבל שכך, מפני שמוסף 'ספרים' של אותו העיתון מלא בדיונים ערניים ומרתקים בין מבקרים למבוקרים, החושפים את השיקולים המקצועיים של הסופרים ושל המתרגמים מצד אחד, ושל המבקרים מצד שני, ומכל אלה אפשר ללמוד המון. כעת, כיוון שאיני רואה סיבה לזה, שדבריי לא יישמעו, אני פונה אליכם.

איש-מקצוע ראוי לשמו מחוייב ללמוד כל ביקורת על עבודתו ולהפיק ממנה את המיטב. ביקורות על עבודות שלי כאמן אני לומד ביני לבין עצמי, אך המאמרים הנ"ל עוסקים בעבודתי כמורה, גם אם אינם מתייחסים אלי אישית. כיוון שכך, התלמידים שלי מעורבים בעניין, וכן עמיתיי והממונים עלי. במקרה זה השתקת התגובה שלי – או של מי מעמיתיי, אם ניסה להגיב – חמורה במיוחד.
אבל האם ניתן להתייחס למאמרים האלה כאל ביקורת-אמנות, או כאל ביקורת מכל וכל? ביקורת היא תכליתית וקונסטרוקטיבית, במובן זה שהיא מְבַנה (constructs) מושאי-ייחוס או אידאלים המשמשים כאמות-מידה, שעל-פיהן נשפטים מושאי הביקורת. מעשה-השיפוט מושתת על מושגי-יסוד ועל הנחות-יסוד לכדי מערכת של טיעונים מנומקים. כמובן, מאמר ביקורת אינו צריך להיות עבודה סמינריונית, אבל הוא אמור להיות ביקורתי, כלומר מבוסס ומנומק. דוגמה לביקורת היא מאמרו של חיים דעואל-לוסקי "חווית האמנות העכשווית", שפורסם בהעיר ובמארב.

המאמרים של שפי אינם ביקורתיים אלא מלעיזים. הם אינם ביקורת, אלא ניסוחים של רשמים ושל העדפות לא-מנומקות. "בבצלאל הוצגה בעיקר אמנות שרק נראתה כמו אמנות [דבר והיפוכו, ד"ל], כמו תפאורה…" פרטי ונמקי בבקשה! כיצד אדע להבדיל בין אמנות לבין מה ש"רק נראה כמו" אמנות? "ציורים גרועים, תצלומים סתמיים, מיצבים נטולי תפיסת חלל בסיסית…" ובכן, אם לא אגיש מיד את התפטרותי ואתעקש להמשיך וללמד, אזי חובתך כלפי דור-העתיד של האמנים היא להראות לי היכן בדיוק טעיתי וכיצד אתקן את המעוות. הבהירי זאת לתלמידים, לכל הפחות, כדי שיידעו מה עליהם לקבל ממך, שלא קיבלו ממני.
אמת-המידה היחידה שעל-פיה אוכל להבחין בין עבודה טובה לגרועה, נמצאת בהיגדים כגון "העבודות [הטובות] יכולות להזכיר [תצלומים] של גלעד אופיר… או את ציוריו של ג'ון וירצ'ו הבריטי… ההקשרים לאמנים אחרים חזקים… במיוחד למגזרות הנייר של ויליאם קנטריג'… [או ל]עבודה מוכרת מאוד של קבוצת F+AES הרוסית…" מעבר לזה מתארת המבקרת חוויות ורשמים מעבודות שמצאו חן בעיניה. רשמים אלה הם, כמובן, עניינה האישי, ואיני מבין מדוע היא בחרה לשתף אותי בהם.
מקריאת ביקורתה של סמדר שפי מסתבר שמורה לאמנות צריך ללַמד כיצד לעשות עבודות שלא תהיינה של ויליאם קנטריג' או של ג'ון וירצ'ו, אך ייראו כמוהן. עכשיו עלי לבחור באמנים הנכונים, שהעבודות של תלמידיי תיראינה כמו העבודות שלהם בתערוכת-הבוגרים הבאה.

זה בוודאי מה שתעשה סמדר שפי כאשר תפתח את בית-הספר שלה לאמנות. אני פועל מתוך אידאולוגיה אחרת לגמרי, ומצפה למבקר/ת ראוי/ה לשמו/ה, שאוכל להיכנס איתו/ה לדיון של ממש על אמנות ועל הוראתה. מעבר לזה, איני רואה כל דרך להתייחס למאמריה של שפי.