בניגוד לכותב, שמרכיב סיפור מתוך מצאי המילים שנתונות לו במילון, כלומר שולף אותן מתוכו, עורך ומחבר אותן זו לזו, עבודתו של יוסף–ז'וזף דדון אינה מתבססת על לקסיקון מוכר וידוע של דימויים. העבודה היצירתית של דדון מחייבת אותו לתפקיד כפול: הוא יוצר מבראשית את חומרי הגלם, יוצר את המילים במילון החזותי שלו, משתמש במשקלים אסתטיים ידועים (נוף לבנטיני, נוף מוזיאלי), על–מנת לשבץ בהם שורש שאינו ממינם, לייצר מתוכם מילה חזותית חדשה, מופרעת, שסועה ובלתי תקינה. בשלב השני, הוא משלב ומחבר את חומרי הגלם הללו זה לזה על–מנת ליצור רצף של מבעים מתחלפים. האם עבודתו נכללת בתחום הקולנועי? הרי הקולנוע העכשווי, האמנותי והמסחרי כאחד, נשען גם הוא – עם התמסדותו – על קטלוג נתון של דימויים נושאי משמעות, והפעילות האמנותית הקולנועית מכוונת רק להרכבה יוצאת דופן של הדימויים הנתונים הללו. אולם דדון אינו משתמש במאגר הדימויים המוכר לנו, זה שניתן לתת בו סימנים ולאתר בעבורו משמעות מן המוכן. ציון נוצרה מבראשית, מכור–המצרף ההיולי שבו הדימוי עצמו הוא ניטרלי, זר ואנונימי באופן מאיים. היצירה כולה – גם בתכניה הויזואליים וגם בסגנונה – חוזרת אל המקור שלפני הלקסיקון; היא יוצרת לעצמה את כליה.
אורכה של היצירה שעה, והיא אינה מאפשרת לייצר מתוכה, מתוך הרצף שלה ומתוך הצטברותה, סיפור נושא משמעות. איזו חווית צפייה, לפיכך, מזמנת ציון? כיצד ניתן לעמוד בעול של ההתוודעות הטעונה, העמוסה, עם רצף הדימויים שנתונים בה, מבלי לקשור אותם למסגרת תבונית מארגנת, מסודרת, שנותנת בהם סימני פיסוק, שמאפשרת לזהות התחלה או סוף, התקדמות או נסיגה? וכיצד ניתן להבין לאורה את המושג "ציון", שעתיר במשמעויות ובמיתוסים, שטעון בסיפורים ובתפילות שקודמים לו ומקבעים את הופעתו בתודעה?

רונית אלקבץ בסרטו של ז'וזף דדון "ציון"

(המשך…)