בסוף החודש יסיימו רונן אידלמן ויונתן אמיר את תפקידם כעורכי מארב בפועל. ההחלטה התקבלה לאחר שבחודשים האחרונים התגלו חילוקי דעות מהותיים בין חברי המערכת באשר לדרכו העתידית של מארב. במצב עניינים זה הגיעו רונן ויונתן למסקנה שאין באפשרותם להמשיך לערוך את האתר ולהיות שותפים במערכת.
מערכת מארב מודה וליונתן ולרונן על עבודתם המסורה במהלך השנים ומקווה שעוד ימצאו הזדמנויות לבצע פרויקטים טובים ומשותפים גם בעתיד.
מארב ממשיך את פעילותו. יחד עם זאת יתבצעו בו שינויים מערכתיים עליהם נודיע בקרוב.
העשור האחרון החדיר לעולם האמנות המקומי מושגים כהון ותנאי שוק. די להיזכר באירועים הנוצצים שהתקיימו בשנים האחרונות – הביאנלה לאמנות ארט tlv, יריד האמנות צבע טרי, פריחת הגלריות המסחריות, מכירות של אמנות ישראלית בארץ ובחו"ל בהיקפים ובמחירים חסרי תקדים, צמיחתם של יועצי אמנות למיניהם, שכבת אספנים חדשה ועוד – כדי להבין שההון הפרטי ותנאי השוק תופסים כיום מקום מרכזי ומשפיע. ברצונם יכתירו אמנים-נסיכים. ברצונם – יקברו אותם.
הדברים הללו ברורים ומוכרים. מה שאינו ידוע באותה מידה הוא שבד בבד עם התחזקות ההון הפרטי בישראל נחלש מעמדם של מוסדות אמנות ציבוריים והתמיכה בהם הצטמצמה. במצב כזה נאלצים רבים מן המוזיאונים לחזר אחרי תורמים, להציג אוספים פרטיים ותערוכות רייטינג, לערוך חתונות באולמות התצוגה ולפרסם עצמם בדרכים מביכות. אולם אלו המחירים הקטנים, בעוד קורבנותיהם הגדולים של המוזיאונים – המחקר, המקוריות והחדשנות – כמעט ואינם מוזכרים. כמילים אחרות (וכאן מגיע חשבון נפש קטן של מי שאחראי על סיקור תחום האמנות), בשנים האחרונות עסקנו רבות באירועי ההון באמנות בישראל, אך מרוב ריכוז בנציגיהם הבולטים נעלמו לנו המוזיאונים כמעט בלי שהרגשנו. תערוכות מחקריות, מקיפות וחדשניות כתערוכות האמנות המושגית שאצר יונה פישר במוזיאון ישראל בשנות ה-70, "דלות החומר" שהוצגה במוזיאון ת"א בשנות השמונים ו"מסלולי נדודים" מתחילת שנות התשעים נראות כיום כאילו צמחו בעולם אחר, וקשה להאמין שהיו יכולות להתקיים בעידן הנוכחי. כמוהן גם אמנים בינלאומיים בני זמננו, שבשנים קודמות הציגו תערוכות מקיפות במוזיאונים בישראל, ונעלמו. היעלמות המוזיאונים היא רק תופעה אחת מבין שלל תופעות, תערוכות, אמנים וזרמים שהתפתחו בארץ ובעולם בעשור האחרון. אל הבולטים שבהם התייחסנו, אולם רבים אחרים נותרו ללא כל התייחסות. עם תום העשור והשנה ולכבוד העשור החדש, ביקשנו מכתבי מארב לבחור אמן, תערוכה או תופעה תרבותית שהתקיימה בעשור האחרון ולא זכתה לתשומת לב הולמת, ולספר עליהם בקצרה.
אמנות פלסטינית / רונן אידלמן
במבט הישראלי על האמנות הפלסטינית במאה הקודמת ניתן היה להבחין בכמה מגמות מובילות: זרם אמנות המהפכה שכלל ציור ופיסול מודרניסטי עם מוטיבים לאומיים – המפתח, הפליט, עץ הזית, הנוף, וכיו"ב – שנוצרו בעיקר על ידי גברים דוגמת סולימן מנסור, טייסיר ברכאת ונביל ענאני, שרתמו את יצירתם למאבק, ותחילת הכרה באמנים פלסטינים שנולדו בישראל ויוצרים חיים ועובדים בישראל. גילוי האמנות הפלסטינית לווה פעמים רבות בפטרונות, כאשר כל יצירה פלסטינית הוצגה כגילוי חדש ומרעיש לאו דווקא בגלל חשיבותה האמנותית, אלא כאילו רק היום התגלה שהפלסטינים יודעים לצייר, לפסל או לנגן.
במקביל, אמנים פלסטינים כמו מונה חטאום, חליל ראבח ואמילי ג'סיר (מעניין לציין שבשנות התשעים מונה חטאום נחשבה YBA אמנית בריטית צעירה), שגדלו והתחנכו במערב, שילבו אמירות פוליטיות ותרבות פלסטינית במיצבים ועבודות וידיאו, התפרסמו בעולם ובהמשך גם בישראל. מה שהיה חסר פה זו אמנות עכשווית שנוצרת ומוצגת בפלסטין עצמה.
בעשור האחרון השתנתה המגמה. אמנות עכשווית פורחת בשטחים, גם כשהיא כמעט ולא מקבלת תשומת לב משדה האמנות הישראלית. אמנים צעירים שגדלו בשטחים לצד אמני זרם המהפכה הותיקים, יוצרים עבודות וידיאו, מיצבים ופרויקטים קונספטואליים המתכתבים עם זרמים של אמנות עכשווית. הם נשארים נאמנים למאבק בכיבוש אך משלבים גם ביקורת פנימית על החברה הפלסטינית, למשל במחאה נגד חיי היום יום של כיבוש כפול ומכופל – כיבוש ישראלי, כיבוש של הרשות/חמאס ושל החברה הפלסטינית המסורתית. במקביל, אמנים פלסטינים רבים שגדלו, התחנכו והצליחו במערב, חזרו לעבוד וליצור בשטחים וגם התחברו לסצנה המקומית.
מוזיאון עדיין לא הוקם, אבל אקדמיה פלסטינית לאמנות מודרנית פועלת ברמאללה משנת 2007. האקדמיה, הזוכה לתמיכת משרד החוץ הנורבגי והאקדמיה לאמנות של אוסלו ומתמקדת בשותפות בינלאומית, מנוהלת ע"י חאלד חורני – אמן שגם יוצר ומציג עבודות נפלאות. באקדמיה מרצים אמנים ותיאורטיקנים מובילים בעולם שבאים להתארח להעביר סדנאות לסטודנטים. ראי לציין גם את מרכז אל-מאמל בניהולו של ג'ק פריסקן, הפועל בירושלים משנת 1998 ומציג אמנים פלסטינים מהפזורה, מקיים סדנאות לקהילות הפלסטיניות השונות, ואוצר את את ה-Jerusalem Show, תערוכה בינלאומית עם כ30 אמנים פלסטינים ובינלאומיים שמציגים ברחבי העיר העתיקה בירושלים, ומתקיימת זו השנה השנייה.
המאה של מזרח אסיה / אילת זוהר
המאה ה-21 היא המאה של מזרח-אסיה. כך אומרים כולם: כלכלנים, פוליטיקאים, חוקרים בתחומים שונים. וכידוע, גם האמנים לא מכזיבים. בשנות התשעים למדנו להכיר את האמנים היפאנים והעשייה הפרובוקטיבית שלהם – יאסומאסה מורימורה והדמויות הגרוטסקיות שלו שהיפנו חיציהן אל עבר תולדות האמנות המערבית והפנטיאון של הוליווד, וטאקאשי מוראקאמי עם תאוריית ה"סופרפלאט" שהידקה את העניין ביפן, עיצוב, חמודיות ושטיחות כשפה ציורית (הקשורה לדו-מימדיות של עולם המנגה והאנימה) וכמחווה אידאולוגית (של תרבות המונים וצריכה פוסט-קפיטליסטית). ממשיכיהם של שני אמנים אלו מככבים בסצנה העולמית, אבל הסיפור האמיתי שייך לסין כמובן. אם בשנות התשעים היו בבייג'ינג שלוש גלריות ציבוריות ועוד שתיים פרטיות, שעל הכניסה אליהן נאבקו אלפי אמנים, הרי שבעשור האחרון סצנת האמנות בבייג'נג פורצת כל גבול: מאות גלריות מסחריות ברובע 798 (שהיה מפעל למוצרי חשמל שננטש והוסב לאתר אמנות ותצוגה), ועד לאזור צָאוֹצַ'נְגדִי, האזור האלטרנאטיבי שהוקם על ידי אַי וֵויוֵוי וקבוצת יוצרים אבאנגרדיים כאלטרנטיבה להתמסחרות המואצת של אזור 798. בנוסף, קרבתה היחסית של שנגחאי להונג קונג, ושיתוף כלכלי הדוק בין שתי הערים במשך מספר עשורים, וזינוקה של שנגחאי כאחת הערים העשירות בתבל, הביא להפיכתה של שנגחאי למרכז שואב לאמנים סינים. הסינים התארגנו מהר מאד על פורמט של בינאלות וכיום פועלות בסין 6-7 ביאנלות נחשבות ומוערכות כמו הביאנלה המפורסמת של שנגחאי עוסקת בצדדים שונים של אמנות עכשווית, גוּאַנְגז'וֹאוֹ (בירת מחוז גוּאַנְגדוּנְג, הקרובה מאד להונג קונג) שהוקדשה בשנה שעברה לשאלות של פוסט-קולוניאליזם והרלוונטיות של שיח זה כיום, והביאנלה של צֶ'נְגדוּ (סְצ'וּאַן) המטפחת את הדיון והשיח סביב קיומו של ציור דיו בן-ימינו (שפת הציור הסינית המסורתית). מרבית הגלריות המובילות באירופה ובארה"ב דואגות כיום להחזקת סניף פעיל בבייג'ינג או בשנגחאי ונוכחותם של אמנים סיניים בסצנה הבינלאומית עולה ופורחת.
מה שהביא את המודעות למה שקורה בסין למרכז התמונה הוא שילוב של מספר גורמים: בראש ובראשונה, עלייתה הכלכלית של סין כולל הרפורמה ופתיחת הכלכלה לשותפות והשפעה מחו"ל. האקדמיות הסינית שהיו ברובן שמרניות עד אימה עד לתחילת המאה ה-21, ייצרו אמנים בעלי מיומניות טכניות אדירות (על פי הקו האקדימיסטי הסובייטי), ובשילוב עם מחשבה עדכנית וחדשנית שהובאה לסין בשני העשורים האחרונים בידי אמנים שחזרו מארה"ב ואירופה, נוצר גל אדיר של אמנים סקרנים המונעים על ידי שילוב של יכולת טכנית גבוהה ומחשבה פוליטית בקורתית. הגל הראשון נקרא "פופ פוליטי" והדימויים המוכרים של מאו וככר טיינאנמן כיכבו באיקונוגרפיה של יוצרים לא מעטים. לא מעט אמנים חדרו גם לסצנת הצילום, המיצב והמיצג, וב-3-4 השנים האחרונות הדיון בסין הוסב יותר ויותר לעיסוק באורבנזציה והמתחים שבין חיי כפר וחיי עיר, בארץ שעוברת תהליך שינוי של אורבניזציה ותיעוש אדיר בכמות ובהשפעה על נופה ותרבותה. השנים הבאות, ככל הנראה, ייצבו את מקומם של אמנים מסין ומיפאן כגורמים כעלי השפעה מעוגנת היטב, וביחסי גומלין בין סצנת האמנות במערב וזו של מזרח-אסיה כשני אגפים בלתי נפרדים של התהליכים הגלובליים
2009 / בועז לוין
ההיזכרות למען משימת הסיכום דורשת יכולת אקרובטית לא מבוטלת. המבט הכפול – לאחור: תוך כדי סקירת אירועי השנה כפי שנרשמו בזיכרוני, ולפנים: על המשקעים שהאירועים הללו הותירו אחריהם – מסחרר ומלווה בלבטים והיסוסים רבים מהרגיל. בנוסף ישנו הפילטר, הקריטריון, על פיו עלי לבחור אילו אירועים לא קיבלו תשומת לב ראויה. אני נדרש להביע עמדה או לתקן דבר מה, וכל זאת בקצרה. או במילים אחרות, מה אני זוכר מהשנה האחרונה ומה הייתי רוצה שאתם תזכרו?
אז בקצרה וללא הצדקות רבות הנה שלוש נקודות ציון, כל אחת ראויה מסיבה שונה.
תערוכה/אמן:
אריאל שלזינגר בדביר. אפילו ניסיון ההיזכרות בתערוכה שימח אותי. לא אנסה לתמצת אותה, היא פשוט עבדה. התחרטתי שלא הספקתי לכתוב עליה.
דורון ליבנה באגריפס 12. תערוכה שחמקה מתחת לרדאר. בעולם אמנות מתוקן תערוכת יחיד של דורון ליבנה, בה מוצגת סדרת רישומים עליהם עבד במשך העשור האחרון, הייתה תופשת מקום מרכזי. בזמן שבני דורו שוקדים על רטרוספקטיבות מוזיאליות דורון ממשיך ליצור בצניעות האופיינית לו. סדרת רישומים זו יכולה הייתה להתפרש על פני חלל כפול ומכופל מהחדרונים הירושלמים בהם הוצגה, אך נראה שדבקותו האידאולוגית של דורון בריבונותו, מהותית לגוף העבודה שלו כמחנך ואמן. אני יכול רק לקוות שבעתיד יצירתו תזכה להתייחסות המעמיקה הראויה לה.
אירוע: פתיחת מעמותה.
החלל/רזדנסי של לאה ודייגו, סלמנקה, נראה מבטיח. עוד קשה לאמוד את ההשפעה שיהיה לחלל על התרבות הירושלמית (והיעדרה), אך תערוכת הפתיחה ויום העיון היו מעניינים ובעיקר שונים ונחוצים. ההכרחיות שבפתיחת מוסד בעל עמדה מוצהרת ומחויבות ביקורתית קיבלה בעצמה משנה תוקף בדיון המוצלח בו השתתפו צ'ארלס אש, סלמנקה, נינה מונטמאן, גלית אילת ודנה טגר-הלר.
המבקר האלמוני / עמרי גרינברג
סביר להניח שזו סתם אשליה שלי שפעם היו מבקרים טובים, שפעם למושג/מוסד "ביקורת" היה סטאטוס כלשהו. אולי אני בכלל מחפש במקומות הלא נכונים – מעט המגזינים, העיתונים והאתרים שמלכתחילה מכוונים "גבוה" דווקא שומרים על סטנדרטים ראויים יחסית, למרות הכל. בכל אופן, הגיבור שלי הוא המבקר של המאה ה-21, זה שכל הידע ההיסטורי, כל התוצרים התרבותיים וכל המידע הכי עדכני נמצא בין קצות אצבעותיו, זה שאיבד את מיקומו כשומר סף תרבותי ובמקום לסיים את עבודת האבל על אובדן זה, הוא מבזה את זכרו ומבטל את עתידו. פריצת כל הגבולות הטכנולוגיים והתפיסתיים לגבי מהו טקסט אמורה הייתה לדרבן את המבקרים, את מוסדות הביקורת. במקום זאת, אנו המבקרים הפכנו ברובנו המוחץ והמכריע לדחלילים אימפוטנטיים – את ייחודיות הקול והסמכות וההד בשיח שאבדו אנו מנסים להחליף ב"פואטיות" או ב"ביקורתיות", שתיהן לרוב מבוססות על הצטיינות בשיעורי הבעה או ספרות (בהתאמה) בתיכון.
מי אמר ששומרי סף זה דבר רע? אני בוודאי מתגעגע אליהם, השאלה היא האם שומרי הסף של שומרי הסף מסוגלים לעמוד בקצב של המתרחש משני צידיו של הסף עצמו.
הדתיים הדחויים / דוד שפרבר
נושאים יהודיים מודרים לעתים קרובות משיח האמנות ההגמוני הישראלי, והיהדות, על גווניה ומופעיה השונים, מופיעה בשיח זה כמעט אך רק תחת מסגרת בקרה קפדנית וטהרנית המתאימה ומכפיפה את תכניה לשיח המקובל. תכנים אחרים, שאינם כפופים לשיח זה, מודחקים לרוב אל עבר השוליים.
לאחרונה הדגים ההיסטוריון אמנון רז-קרקוצקין את הנתק שבין יהדות לאמנות בבואו לבחון את הביקורת שקיבלה תערוכתו של ז'וזף דדון במוזיאון פתח-תקווה ב-2007 (אוצרת: דרורית גור אריה). לטענת רז-קרקוצקין, הביקורת שהוטחה בתערוכה מדגימה "חרדה עמוקה המובילה להתלהמות". לטענתו החרדה נובעת, בין השאר, מהאיום שמטיל הערעור על ההבחנות המקובלות בין דתיות לחילוניות, בין יהדות למזרחיות ובין אמנות לדת.
בחינת היצירה הדתית העכשווית המתחדשת מגלה עולם מורכב. ההבדל בינה לבין השיח החילוני הקנוני אינו מתאפיין באבחנות הדיכוטומיות המקובלות שבין חופש והתרסה לאישור ואישוש המסורת או בין יצירה "עם הכיפה" לכזו הנעשית בעקבות הסרתה. ההבדל המהותי בין העולמות הללו קשור לנקודת המבט השונה בשאלת הדיאלוג ההיסטורי עם החילוניות.
הדיאלוג הזה נע על שני צירים – של דמיון מחד, ושוני מאידך. היצירה הדתית העכשווית היא בראש ובראשונה שדה חתרני תוסס, וזאת בדומה לטיפול המחלל הנפוץ של האמנות הישראלית הקנונית בתימות יהודיות. מאידך, בעוד השיח החילוני ההגמוני מתמקד בשאלת תוקפה של המסורת ומייצר מתוך כך פעמים רבות אמנות התרסה, הענף הדתי המתחדש מסיט את הדיון ומסב את תשומת הלב לשאלות הנוגעות בעיצובה של המסורת מעבר לשאלת תוקפה.
האמנות המתחדשת מבית המדרש של הציבור הדתי מייצרת עולם דימויים הבוחנים את הדת והיהדות לעניפיה והסתעפויותיה בעין ביקורתית, אך מתוך אהבה וזיקה עמוקה. "אהבה שאינה מקלקלת את השורה" יכולה לאתגר את השיח ההגמוני שאימץ תפיסות מודרניסטיות שבהם האמנות נתפסת כשדה ש"דבר אין לו עם הדת".
שליחות שטרם הושלמה או הפי אנד? סיום פרק בגלריה "אנטיאה" – ירושלים, אוקטובר 2009 / נעמי טנהאוזר
גלריה "אנטיאה" הוקמה בשנת 1994 על ידי קבוצת אמניות בתוך המרכז הפמיניסטי "קול האישה", מתוך אידיאולוגיה של העלאת תכנים פמיניסטיים ורב תרבותיים לשיח האמנותי הישראלי. כיום, כאשר מכללות רבות חורטות על דגלן את שילוב המילים, "אמנות וחברה" וגלריות שיתופיות צומחות כפטריות לאחר הגשם ניתן לשכוח את תפקידה החלוצי.
בימים אלו עומדת על הפרק שאלת חיוניותה של גלריה מסוגה של "אנטיאה". מעורבותו הרבה של שוק ההון בשדה האמנות שומטת למעשה את השטיח מתחת לתפקידה של האמנות כמצע לדיון אידיאולוגי. לצד זה גוברת תחושת החירום סביב תכנים חברתיים בלתי פתורים. בנוסף לאלו נשאלת השאלה האם מספרן הגדול של אמניות בשדה האמנות העכשווי מהווה הוכחה לכך שגלריות פמיניסטיות ופעילות סוציו-אמנותית פמיניסטית השיגו כבר את מטרותיהן. לחילופין, האם גלריה מסוג זה היא הדרך המתאימה כיום לדיון בתכנים הללו או שהפמיניזם צריך לגייס לעצמו אסטרטגיות מתוחכמות יותר?
ריטה מנדס-פלור ואנוכי, שהובלנו את פעילות הגלריה ברוב שנותיה, פורשות עתה לאחר 15 שנות פעילות ו-56 תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. הנושאים שעלו לדיון בתערוכות שאצרנו במקום עסקו בתכנים כגון דימוי גוף נשי, ההבנייה התרבותית של היופי, חניכה פמיניסטית, אלימות נגד נשים ופוליטיקה של הייצוג. בשנה האחרונה סיכמה "אנטיאה" שלב פעילות זה בסדרת התערוכות "אמנית חונכת אמנית", אשר בדקה את מערכת התמיכה וההעצמה בין אמניות ותיקות לבין אמניות בתחילת דרכן. אין ספק כי ישנם נושאים רבים שעוד זקוקים לליבון ודיון, אך האם תמצאנה מתוך האמניות הצעירות ממשיכות לשליחות זו או שגלריה "אנטיאה" תישאר תופעה חד פעמית, חלק מההיסטוריה?
חברות / רועי צ'יקי ארד
התופעה התרבותית המרכזית של סוף העשור היא חזרת החברות בגדול, עקב הצלחת הרשתות החברתיות. הרבה רואים בהן סמל לניכור, דבר שקשור גם לשנאת ההווה שלוקים בה רבים, אבל אני רואה בפייסבוק ובשאר ההמצאות כלי להקלת החברות ולקידום יחסי המין – שני דברים חשובים (סקס, מלבד היתרונות הידועים, הוא דרך מעולה למצוא ידידים). בזכות הארים האלה, יותר קל לדבר עם חברים רחוקים, ולהיזכר בחברים ישנים. גם יותר קל לקבוע ללכת לים, מאשר פעם כשהיה צריך להתקשר. זו המצאה שהופכת את רוב ההמצאות של המין האנושי, כמו האייפוד למשל, שמרחיק אותך מאנשים. או מיקרוגל ודיסק שסוגרים אותך בבית. כולם רואים במחשב דבר חדש, אבל אלמנטים רבים שבו מחזירין אותנו לבסיס התמים.
אני חושב שהחברות היא אחד הדברים החשובים ביותר, והיא מנצחת כל דבר. מה יותר טוב מחבר טוב? ישראלים, גרמנים ולבנונים יחד, זה מתחת לזה, זה מעל לזה, ירוקים כולם.
Public Space With A Roof / Endless Installation / נועה רועי
כשעדי הולנדר ותמונה צ'בשווילי הקימו את Public Space With A Roof בשנת 2003 באמסטרדם, הולנד, הן קיוו ליצור מקום שבו ניתן יהיה לדון בשאלות שקשורות לשיתוף הפעולה בין אמנות לציבור הצופים. הן גם רצו ליצור מרחב עבודה ותצוגה לאמנים מתחילים. בחלל הגלריה הקטן של PSWAR שהיה גם סטודיו וגם חלל תצוגה, בסקווט-לשעבר OT301 במרכז העיר (מבנה ענק, שהכיל בנוסף עוד הרבה חדרי עבודה ויצירה, מסעדה טבעונית, ואולמות הקרנה), הוצגו לאורך השנים תערוכות אורח רבות אבל השם והמוניטין של הקבוצה התחזק משנה לשנה בזכות ה- "PSWAR Projects" ששילבו מיצבים עם הרצאות ודיונים והעלו שאלות על טיבה של המחשבה האמנותית ואפשרויות של הצגתה בצורה שיתופית ופורה. החל מ-2006 הצטרפה ל-PSWAR גם וסנה מדזוסקי (סרביה 1976).
מה שנשמע לגמרי מופשט וארטילאי קיבל צורה במיצבים והתרגם למילים בהרצאות אמן. כך לדוגמא אחד הפרוייקטים האחרונים של PSWAR, שהוצג ב-2009 מחוץ לגלריה שנסגרה בינתיים. הפרוייקט Endless Instalation: A Ghost Story for Adults יצר נקודת מפגש פיקטיבית בין שלושה הוגים ויוצרים שלא נפגשו מעולם: ההיסטוריון אבי וורבורג (1866-1929), הארכיטקט פרידריך קיסלר (1890-1965) ומבקר האמנות מאיר אגסי (1947-1998). כל אחד מהשלושה עבד בצורה לא קונוונציונלית עם הדיסציפלינה אליה הוא היה שייך וחשב מחדש את גבולות המדיום שלו – בין אם מדובר בכתיבה, אוצרות או עיצוב חלל. PSWAR ביקשו להעיר את רוחות העבר ולנהל אתן דיאלוג עכשווי.
המיצב התפרס על פני ארבעה חללים חופפים. שלושת החללים הראשונים היו מלאים בצילומי זירוקס שקופים למחצה, תלויים על מבני עץ, שהכילו את המחשבות,הרעיונות, וההשראות של שלושת ההוגים כמו גם של שלושת היוצרות. עמוסים במידע ויזואלי ואודיטורי, אבל ללא תחושת מחנק או עומס, החללים הללו יצרו תחושה של הליכה בתוך חלום של מישהו אחר. החלל הרביעי, המרתק ביותר, הכיל מבנה שתפקד בו זמנית כספרייה וחדר הרצאות. כדי להשתתף בהרצאה או דיון, היה צריך לטפס אל תוך המבנה, בעצם להכנס אל תוך המיצג, והמיקום נתן להרצאות עצמן נופח אחר, שיתופי ומעורב. כמכלול, Endless Installation היתה חוייה מרתקת, מבחינה אסתטית ואינטלקטואלית, שענתה על הצורך לחשוב ביחד על המשמעות הגלומה בהשראה, ביצירה, באוצרות במחשבה על אמנות. PSWAR נמצאות כעת בפאריז ומציגות גם בוינה, וקהל המעריצים הלא קטן, אבל די מקומי שלהן מחכה בקוצר רוח לפרוייקט הבא. מידע נוסף ניתן למצוא באתר: www.pswar.org
אני לא מפגין, אני רק מדבר דרך מגפון" / אודי אדלמן
העשור האחרון ובמיוחד השנה האחרונה סימנו פריחה של אמנים/אקטיביסטים המשתמשים באמנות המתיחה והתעלול כטקטיקה של פלישה למרחב הציבורי. נודעים מבין אלו, בצורות שונות, ה-Yes Men וסאשה ברון כהן עם הדמויות בוראט וברונו – בשנת 2009 יצא סרטם השני של ה-Yes Men, כמו גם הסרט 'ברונו' של ברון כהן, המביך בנמיכותו. לצד אלו זה היה גם עשור בו הופיע הכומר בילי (Reverend Billy) והופיעו גם התארגנויות שונות של פלאש מוב (Flash mob). טקטיקה דומה של פעולה אפשר לאתר כבר אצל אבי הופמן ואנדי קאופמן בשנות השישים והשבעים באמריקה אבל את המקורות הרעיוניים של התנועה המפוזרת הזו אפשר לזהות עוד קודם אצל הדאדא והסיטואציוניזם.
לתוך רשת סבוכה זו של אירועים וטקטיקות תעלול אפשר לשזור גם את "הכל בסדר" (everything is OK) של דני וצ'רלי. "הכל בסדר" או "משטרת האהבה" מסתובבים בשנה האחרונה ברחובות לונדון, במרכזי הקניות ואתרי הבילוי, עם מגפון ומצלמת וידאו. הצמד אשר פועל דרך מניפולציות ומשחק על צורות של הפגנה במרחב הציבורי מציע אתגר של ממש לכוחות שמירה ושיטור באמצעות ערבוב ובלבול בין תכנים וצורה. מה שנראה כמו הפגנה משמיע דווקא קולות של השלטון. כנגד מי שמנופף בשלט עליו כתוב "Everything is OK" קשה יותר לטעון להפרת הסדר הציבורי – קשה אבל לא בלתי אפשרי כפי שמראים הסרטים שוב ושוב. בדיבור שוטף שנע בין קריקטורה של הממסד או הסכמת יתר לבין ויכוח עם נציגי החוק הם מבקשים להזכיר לקהל העוברים והשבים שמאחורי הסדר יש בעלי אינטרסים והגיון כלכלי. שלטון הפחד מתגלה פעם אחר פעם כאשר השומרים המקומיים משתמשים בביטוים כמו טרור וסכנה לשלום הציבור כשלמעשה אין הצדקה אחרת לפעולתם. האירוע הופך מעניין עוד יותר כשמופיעים נציגי החוק או נציגי התאגיד – "הכל בסדר" תמיד מנסים להסיט את הזיהוי שלהם כמפרי סדר ולשנות את סוג האינטראקציה המתרחשת בינם לבין נציגי הסדר. במקום מאבק בין מי שמפר את הסדר למי שמנסה להסדירו מחדש, הם מבקשים ליצור יחס אינטימי ואנושי, כמעט נאיבי, בינם לבין השומר המקומי. במקום להיעצר או להתפנות מהמקום הוא מבקשים לחלק חיבוקים לשומרים ולגלות לרגע את בני האדם שמתחת למדים. לקט עבודות של "הכל בסדר", ערוץ הוידאו של צ'רלי מ"הכל בסדר".
להפוך את הקראפט לאמנות / מירי פליישר
בשבילי המשפט "להפוך את הקראפט לאמנות" מאגד בתוכו הן את הצורך (שלי) לעסוק ולהתייחס לקראפט באהבה ובכבוד, והן את הצורך להעלותו לרמת אמנות לא רק בשליטה הטכנית ובביצוע אלא גם במקום התרבותי בו אני שואפת לראות את הקראפט. כמו אותו אומן של פעם, אנונימי לחלוטין, העובד על פיסת תבליט עץ ידנית בשביל הקיסר בעיר האסורה בסין, מתמרד לו לפתע ואומר, רגע, יש לי את המיומנות, ומעכשיו אומר את מה ש ל י יש לומר, לא עוד בשרות הקיסר, או גם לצורך הפמיניזם שבי, שלא פס מן העולם כדברי איזבל איינדה אותם אצרף בהמשך, להעלות את האנונימי, המשרת, המדוכא לבמה.
לאחרונה ראיתי את תערוכתה של טליה טוקטלי "נאום החפץ" בגלריה של האוניברסיטה הפתוחה. טליה מציגה יצירות יחידניות שלה, סיכום עשור שכזה, המתייחס לאובייקטים שהיו בבית הוריה. כביכול נאום החפץ אבל נאום החפץ בשרות האמנית, בתערוכה מעודנת ושברירית, כרגיל אצל טליה.
אגב, למרות הפמיניזם שעל פני השטח, יש גם משהו מתחתיו. אבי למד נגרות כשהיה נער בעליית הנוער. בגלל איטיותו הרבה לא ששו להעסיק אותו במקצוע והוא הפך לשוטר. הסאדיזם המודחק והלא מודחק שלו מצאו ביטוי לא רע בשבתות במגרשי הכדורגל בקרית אליעזר בחיפה. הוא אהב את העץ ואני זוכרת את סירת המפרש והקורקינט שבנה לי, רק בשבילי, וגם סוס נדנדה ועגלה עם גלגלים ולול. הקבוצה האחרונה של הרהיטים לגידול ילדים נבנתה עבור בתו הראשונה אחותי ואני ירשתי אותם מבלי דעת. זוכרת איזו תחושה חמימה של מגע, בעצם אוהב, מאז.
שנים רבות רצה לשכנע אותי להיות בעלת מלאכה ממושמעת. פקידה שמתייצבת בזמן לעבודה, קרמיקאית שמייצרת מוצרי צריכה, ואני סירבתי למשמעת הייקית התובענית שלו, אף שבחרתי בתחום שלא היה רחוק כל כך. בחלק מעיסוקיו הרבים עבד גם בבית החרושת "קדר" בחיפה. הוא שימש ככמחליק פינות חדות בחדר התבניות – עיסוק מרתק כשלעצמו מבחינה רעיונית.
אז על הרקע שלו ועל הרקע של אמי השותקת והסרגנית (סריגה אצלינו במשפחה היא סוג של תנוחת גוף שבה את מכונסת בתוך עצמך,סורגת בשביל אחרים ושותקת ושותקת), ועל רקע הפמיניזם הזועם שפיתחתי כנגדו, בעדה, בעדי והשדה יודעת מה, אני עוסקת בחומר ונותנת לעצמי ביטוי באמצעות הקראפט.
אסופה של שישים שירים ויצירות אמנות נגד המלחמה בעזה והפקרת הדרום, הוכנה בדחיפות גדולה וזעם רב, מיד עם פתיחת המלחמה, כתגובת מחאה מיידית. האסופה היא שיתוף מלא תקווה של מספר גדול של כתבי עת: מעין, אתגר, דקה, סדק, גרילה תרבות ומארב. להורדה של הקובץ במלואו, לקריאה והורדת האסופה, על התגובות ללצאת! – יונתן אמיר
ביקור בית – מוחמד מוסלאם
ביתו של הצייר העזתי מוחמד מוסלאם אחרי ביקור של חיילים ישראלים בזמן התקיפה על עזה.
עזה, די!
מבחר עבודות נגד המלחמה בעזה שיצרו מעצבים גרפיים ומאיירים מרחבי העולם ונאספו בשבועות האחרונים. שוברים את מצור המידע
מעצבי מידע, אמנים ואקטביסטים משתמשים בכלים של מיפוי ותקשורת כדי לצייר תמונת מצב של רצועת עזה היום.
משתתפים: יואב ויס, ואניה שאוב, הדס עפרת, עינת אמיר, תמר שפוני, תמר שחורי, חנאן אבו חוסיין, ויקטוריה חנה, לניבן-בשט, אלדד סידור, יונתן אולמן, לירז פאנק, טליה הופמן, אלעד שכטר, לזלי רובין קונדה, גיא ברילר, ליאורה ויז, איריס פשדצקי, גיא יצחקי, שירי לנטון, חנה בן-חיים יולזרי, יפעת לייסט, זהבית שטרן, קבוצת “מעין“, יוצאי “כל -העיר“, קבוצת “החללית“, מַעמוּתָה קולקטיב ועוד
אוצרים: קבוצת Sala-Manca (יוצרי אירועי “הערה” לאמנות עכשווית וכתב העת “הערת שוליים”)
בנוסף לעובודות:
פרוייקט (OSSS (Open Source Souvenir Shop: בחנות המזכרות יוכל הקהל לייצר מזכרות מעין כרם ומהאירוע תוך שימוש חופשי בהעתקים של העבודות.תביאו חולצות כדי להדפיס עליהן מזכרות!
סיורים קוליים בעין כרם המייצרים נרטיב חדש ורב שכבתי על הכפר:המבקרים יוכלו לצאת לטיול מצוידים במפה וMP3 עם סיורים מודרכים המורכבים מקולות שונים המציגים את ההיסטוריה של עין כרם מנקודות מבט שונות.תביאו מכשיר MP3 להורדת פרויקט אודיו-טורס חינם!
פרויקט הקטלוגים: ארבע קבוצות “מול“ים” ובינהן: “יוצאי כל העיר”, “מעין” ו“החללית-הירקון 70 “ יערכו, יעצבו וייצרו “קטלוג-פרסום” של האירוע בזמן אמת. פעולה זו, העומדת בסתירה לייצוגו המונופוליסטי של “קטלוג התערוכה” אותו עורכים לרוב אוצרי התערוכות, מנסה להביא ריבוי קולות בייצוג של אירוע אמנות מתוך מתן תגובה מיידית עליו – בין קטלוג לעדות (testimony).
רקע: על הפסטורליה ועל עין כרם
מאז תחילת המאה ה-20 תחת השפעת האידיאולוגיה של התנועה הציונית התחיל להתעצב ייצוג חזותי של ארץ ישראל-פלסטינה המציג את הנוף המקומי כהמשך אידיאלי של הנוף התנכ“י ושל תקופת היישוב היהודי בתקופה זו. ייצוג זה, הנעשה תוך קפיצה היסטורית של כ-2000 שנה, הוא תוצאה של אידיאולוגיה שניסתה לבשר את תחילתו של עידן חדש המתקשר אל העבר הרחוק. זהו ניסיון למחוק מן התרבות הישראלית החדשה 2000 שנות היסטוריה בארץ ישראל-פלסטין מאז הגלות מחד גיסא ואת 2000 שנות ההיסטוריה התרבותית היהדוית בגולה מאידך גיסא.
מאז תחילת המאה ה-20 ועד שנות ה-60 המאוחרות אמנים ישראלים הפכו את הנוף הישראלי לנושא מרכזי ביצירתם. ציורי נוף פסטורליים אלו הפכו להיות ביטוי ל“ניכוסו” או ל“קבלה בחזרה” של הנוף ואמצעי לכך. חלק גדול מיצירות אלו, שנעשו על ידי “אמני ארץ ישראל“, תרמו לאידיאליזציה וקאנוניזציה של הנוף המקומי. דור זה האמין שתקומתו וגאולתו של עם ישראל תבוא מהתחברות מחודשת לאדמה דרך עבודה חקלאית. המודל אותו שאפו החלוצים לחקות היה מודל החיים של האיכרים הערבים בארץ. האמנים שאפו להתנתק מן היהודי הגלותי ולשוב אל היהודי התנכ“י, הקדום, עובד האדמה. הצגת האיכרים הערבים נבעה מהרצון לשחזר את דמותו של היהודי הקדום שחיי בארץ בתקופת התנ“ך – בניגוד לדמות היהודי הגלותי.
המושג פסטורליה הוא מושג מרכזי בניסיון להגדיר את הנוף המרהיב והאידיאלי של עין כרם. מושג המהווה אשליה או ניגוד לא רק לשפת האמנות העכשווית ולנושאים המרכזיים בה, אלא גם למציאות ההיסטורית המורכבת של הכפר, של ריבוי דעות, דתות ומיתוסים. הפסטורליה היא אידיאל המתקיים רק במרחק, ומתפרקת כשנכנסים אל תוך הנוף.
על עין כרם
על פי המסורת הנוצרית, עין כרם היא מקום הולדתו של יוחנן המטביל. בתקופה הביזנטית הוקמו במקום כנסיות הקשורות בשמו של יוחנן המטביל ובני משפחתו, ועד היום נחשבת עין כרם כמקום מקודש לנצרות ואתר צליינות.
במאה ה-14 הוקם כפר ערבי סביב המעיין שבמקום, לפי המסורת באותו מקום בו שכן בית הכרם המקראי (ירמיה ו‘, א‘;נחמיה ג‘ י“ד). היה זה במרחק ניכר מגבולות ירושלים של אותם ימים. במאה ה-19 הכפר בו התגוררו נוצרים ומוסלמים התפתח גם כאתר לעלייה לרגל לנוצרים מרחבי העולם וגם כאתר חקלאי וייצור של שמן זית.
במלחמת העצמאות – או הנקבה בהגדרת הפסלטינים – נכבש הכפר בידי כוחות צה“ל. רוב התושבים של הכפר עזבו לפני כניסת הצבא בעקבות התקיפות הקשות בכפרים השכנים. מאז 1948 ולאחר הפקדת נכסים בידי מדינת ישראל, התחילו ליישב את הכפר מהגרים יהודים ממדינות שונות. במשך השנים הוקם כפר נוער, התפתח במקום איזור תיירותי מרכזי של ירושלים, הועלו מחירי הנדל“ן והתיישבו בכפר תושבים בעלי מעמד כלכלי גבוה.
עין כרם הוא אחד הכפרים היחידים שלא נהרסו כליל על ידי הצבא הישראלי, ואשר משתמר להפליא מבחינה ארכיטקטונית לכפר שלפני מלחמת 1948.
פרטים טכניים
- בחמישי ובשבת הסעות חינם מ“הר הרצל” – נא לחנות שם.
- להביא לבוש חם! עבודות גם בחוץ!
- כתובת:מעמותה במרכז לאמנות ומדיה על שם דניאלה פסל, בית אל-דן, רח‘ מדרגות הביקור, עין כרם, ירושלים (לאחר מעיין מרים) [מפה]
ליצירת קשר: mamuta.pasal@gmail.com
ארגון ילדי ישראל – Israeli Children מזמינים אתכם לתערוכת צילומים בגלריית- Contemporary by Golconda
ארגון ילדי ישראל הוא צוות פעולה אקטיביסט המשלב אזרחים ישראלים ומהגרי עבודה לפעילות כנגד גירוש ילדי המהגרים. הצוות מורכב כולו ממתנדבות ומתנדבים התורמים מזמנם ומנשמתם. הארגון נלחם בחודשים האחרונים נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה. בעקבות מאבק ציבורי אדיר הגירוש נדחה בשלושה חודשים שסופם בראשון לנובמבר.
בתקופה חשובה זו בה אמורה להתקבל החלטה בדבר גורלם של הילדים בממשלה, אתם מוזמנים לאירוע אומנות ייחודי נגד גירוש הילדים בגלריה "Contemporary by Golconda" בבעלות רוני פורר.
בתערוכה יוצגו עשרות פורטרטים של ילדי מהגרי עבודה מועמדים לגירוש לצד "תעודת זהות" אישית על כל ילד- שמו, תחביביו, חלומותיו ופחדיו, תעודה המסמלת את תעודת הזהות האמתית לה הילדים כה מייחלים. צילומי הילדים ממחישים כי מאחורי קבלת החלטות, קביעת מדיניות הגירה, מספרים וסטטיסטיקות יבשות, ישנם ילדים עם פנים, זהות ייחודית ורגשות. פרויקט זה מספק הזדמנות חד פעמית להסתכל לילדים אלו בעיניים, מתוך ידיעה כי במידה והחברה הישראלית לא תנקוט עמדה, בעוד פחות מחודש לפי החלטת משרד הפנים הם ייתלשו מביתם וייעקרו לארץ זרה אותה אינם מכירים ואת שפתה אינם דוברים.
פתיחת התערוכה 18.10.2009 רחוב הרצל 117 ת"א – 20:00
התערוכה פתוחה לקהל ביום ב' – 19.10.2009 בין השעות 19:00-11:00
כל ההכנסות ממכירת הצילומים יוקדשו לפעילות ארגון "ילדי ישראל"
עד היום התקיים ה "Blackmarket” בברלין, וינה, איסטנבול, המבורג, גרץ וליברפול. בכל עיר נבחר נושא אחר בהתאם להיסטוריה ולהקשר המסוימים של המקום. להפקה ביפו ברצוננו להזמין כמאה מומחים מתחומי ידע רלבנטים שידברו על "רוחות הרפאים של הידע ועל ידע בלתי נראה ולא ידוע". תופעת אי הנראות יכולה לשמש כמטאפורה לאנשים, אידאולוגיות, רעיונות אוטופיים, דרכי חיים שהייצוג שלהם נשלל מהם או לא מקבל אישור. הקיום של רוח הרפאים הוא תוצאה של הסירוב לתת קול ושפה לדבר מה. רוח הרפאים בהקשר שלנו, תבחן כרגע בו הגבולות בין מה שאושר כאמיתי יועמתו עם הדמיוני, עם האשליה, כדבר מה שביר ולא מדויק. רוח הרפאים מאפשרת את התגלות מקום הביניים, היא שבר בסדר המקובל, המביא למודעות לקיומם של גבולות, הדרות ודיכוי.
“Blackmarket” ביפו יתמקד בבלתי נראה ובמחוק בתחומי ידע שונים. הוא יטיל אור על מודלים תרבותיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים ששכחנו או שאנו מתעלמים מהם, על זכרונות וסיפורים שאנו מעדיפים למחוק, על רעיונות ומושגים שאנו מצנזרים או לא מבינים. אנו נציג את רוחות הרפאים של העבר וההווה. מתים חיים מסוגים שונים השאובים מהמיתולוגיה, מההווה ומההיסטוריה המקומית- ערפדים וזומבים מהקולנוע והספרות, ג’ינים ושדים, נוכחים נפקדים, פאנטומים ועוד’ יוצגו לצד ההקשר החברתי בו הם נוצרו. רוחות הרפאים של יפו יחזירו את העבר המודחק והנשכח וינסו להציע איתו כמה הזדמנויות ואפשרויות לעתיד. לצפיה בקליפים לחצו כאן וכאן.
השוק השחור לידע ולאי-ידע שימושיים מס’ 12 מופק על ידי המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון, בשיתוף עם עמותת איאם – הכרה ודיאלוג, יפו, מכון גתה ישראל ו- FAZA בתמיכת משרד החוץ הגרמני במסגרת היוזמה התרבותית הגרמנית-ערבית HIWARUNA ,המועצה לתרבות ואמנות של מפעל הפיס, המחלקה לאמנויות עירית תל אביב, המכון הפולני, מכון אדם מיסקביץ, הארץ.
האקדמיה הניידת הוא פרויקט של חנה הורציג עם שותפים מתחלפים שמבוסס בתאטרון הבל/ HAU בברלין.
אלעד רוזן התנדב להיות אחראי על הזנת לוח אירועי האמנות הישראלית של מארב - בעברית ובאנגלית (לא תמיד אותם האירועים). אנו מודים לו מאוד וממליצים להיכנס ללוח האירועים, להתרשם ולראות כמה יפה כתובים כל-כך הרבה אירועים שמופיעים שם.
והכי חשוב – יש לכם אירוע אמנות? הודיעו לו!
