לחלוחית קטנה מכסה את עיני בזמן שאני ניגש לכתוב על התערוכה "MY CAMP – מן המחנה אל טעם החיים". אקט רגשני, טראשי/קאמפי שיחזור לאורכה של התערוכה. זהו סיכום של שנה וחצי עבודה ומחשבה שהינה תוצאה של הפניית המבט לשוליים, אך בראש ובראשונה לשדות הסמנטים של המילה הכתובה והמדוברת. שימוש במילה אחת המכילה בתוכה הבטים ועולמות שונים עד כי נראה שאין קשר בניהם, ובכל זאת, אחרי המסע ה"כפוי" על הצופים ניתן לבאר ולהאיר את ההקשר שנמצא בגבולות ובחללים שבין האותיות. התערוכה "MY CAMP – מן המחנה אל טעם החיים" נאצרת מתוך מפגשים אקראיים עם חומר אמנותי חוץ–מוסדותי ומפגשים עם המרחב התת–תרבותי של האמנות הישראלית – חומרים כחוברות קומיקס, בעותק יחיד או בהעתקים בודדים, על הרפתקאות היטלר בעת חיבורו "מאבקי" (Mein Kampf) המפורסם כשהוא זוכה להתעללות גרוטסקית. הומור שחור וציני הוא רק נדבך אחד מן העץ עמוק השורשים ומרובה הענפים שהתערוכה מבקשת לעלות.

הספר, שלראשונה הוכתב על ידי היטלר עת שהה במאסר, יצר את שהתערוכה מבקשת לתעד, לבקר ולחשוף – את השתייכותו של האדם למחנה כזה או אחר והתמודדותו אל מול האחר. דוגמה קיצונית זו היא הקשה ביותר, אך הקלה ביותר לעין/אוזן של הקהל הישראלי–מערבי. חשוב להסביר ולהדגיש שזוהי איננה תערוכת שואה. השואה איננה מוצגת בה כדימוי ויזאולי או טקסטואלי ישיר, אלא מופיעה בה בהקשרים ויזואליים רחבים יותר. מקום השואה בתערוכה הוא דוגמה ליכולת האנושית להגדיר אנשים ולהכניסם למרחבים מוקפים גדרות תייל, או להוציאם אל מחוץ לחוק. אקט שסביבו ותחתיו ישנה תקשורת חזותית מלאה במסמלים ומסמנים, שבתרבות ה-CAMP לסוגיו הוא תוצאה של הוצאת ה"חריג" מהנורמה. יצירת מחנה פוליטי–טוטאליטארי אחד, שיעודו מחיקת המחנה השני, מייצר אוסף דימויים המתמודדים עם הטראומה משני צידי המתרס.

בן בן רון , 72 בתולות , שמן על בד , אוסף דפנה ושלמה גרוס , 2009

(המשך…)