מיכל היימן: לוד נקשרת בתודעה עם שדה התעופה הגדול בישראל ועם ידיעות עמומות על עיר מעורבת במצוקה (שלוש הדתות, בדואים, משת”פים, אלימות, בנייה לא חוקית, סמים). בשלוש השנים האחרונות, עם התוודעותי למסה שכתבת על כנסיית סנט–ג’ורג’ ולעבודותיך החזותיות, לוד מגיחה מן החשכה כפי שלא הגיחה מעולם. דומה שבתערוכה “גיאורגופוליס”, אתה מנסה — בתהליך מורכב ומדוד של אמנות, אוצרוּת וכתיבה — לחשוף תהליך זה בפני הציבור הרחב ובפני דוברי האקדמיה, חוקרי התרבות החזותית והאמנים. אלה וגם המדינה הפקירו את העיר לוד — כבושה, מגורשת, עשרים דקות מתל–אביב.

דור גז: נכון. לוד משמשת שער של ישראל לעולם — יוצאים ממנה ושבים אליה, אך לא עוברים דרכה. לוד קיימת אלפי שנים, מוזכרת במקרא, והיתה צריכה להיעשות עיר לשימור בזכות העושר ההיסטורי והארכיאולוגי האצור בה. אך בפועל היא הוזנחה, קרביה ההיסטוריים נמחו באבחת יד אלימה, והיא מותגה בזיכרון התרבותי בצורה שלילית. אותה יד קהה הפכה אותה ל”חצר האחורית” של מדינת ישראל. בחרתי בשמה הצלבני של העיר כשם לתערוכה (“גיאורגופוליס”) — אך לא מדובר פה במסע צלב: בעיני, תפקידה של האמנות לנסח שאלות נוקבות, להתייצב בעמדה של ביקורת, והתערוכה במוזיאון פתח–תקוה לאמנות משמשת מצע לכך. עם זאת, דומה שככל שאמנות מכוונת (בשאפתנות) לסטות ממצעדי האיוולת, היא עדיין שוקעת אל תוך דממה ציבורית. “גיאורגופוליס” מעלה סיפור של משפחה אחת הנפרשׂ על פני שלושה דורות לכיבוש, תוך אריגה של צמתים אמנותיים, תרבותיים, דתיים, אתניים והיסטוריים. בלב התערוכה מוצג סיפור אנושי, שהעיר לוד, כדברייך, עולה בו מן החשכה — ואף יותר מכך: היא צומחת מן השִכחה, כהבלחה של זיכרון, הבהוב, ולא בהכרח כמקום ממשי. במובנים רבים היא קיימת בתודעה הישראלית כמושג יותר מאשר כאתר בעל ערך היסטורי, דתי ותרבותי.

דור גז - חורבות ליד 5, 2005

(המשך…)