עדי ברנדה הוא אמן השואל שאלות ומאתגר אותנו בכל פעם מחדש. בכל תערוכה, בכל יצירה חדשה שלו, הוא מערער את היחס שלנו למדיום הצילום. הצילום עבר אמנם תהפוכות ומהפכות קרדינליות, והאחרונה שבהן בסוף שנות השמונים; הוא נחבט מכל כיוון אפשרי והכריזו שוב ושוב על מותו, אך הוא עודנו כאן, חי ובועט.

עוד לא הוכרע הויכוח בסוגיית הטכנולוגיה העדיפה – זו האנלוגית או זו הדיגיטלית; עוד לא תם עידן הגטאות בצילום. לעיתים נדמית הדיסציפלינה כנסוגה אל תוך עצמה, ולעתים כפורצת סייגים וגבולות. ביצירותיו של עדי ברנדה נפתח הדיון הזה לכיוונים חדשים, שונים מאלה שהכרנו עד כה. אין בהן נרטיב ברור ולא עולה מהן ביקורת על זמן או על מקום מסוים. תחת זאת, מציע ברנדה, באמצעות יצירתו הצילומית, דיון פנים-מדיומלי.

במאמרו הידוע מראשית שנות ה-80, "לקראת פילוסופיה של צילום", חזה הפילוסוף והתיאורטיקן וילֶם פלוּסר (Flusser) את מותו של הצילום האנלוגי. פלוסר מנה כמה גורמים, או "שחקנים" כלשונו, שלוקחים חלק בפעולת הצילום: המצלמה, הצלם ומשטח הצילום. פלוסר התייחס לכוחן העולה והמתגבר של התפתחויות טכנולוגיות חדשות בצילום, המצביעות על מותה הצפוי של הטכניקה האנלוגית ועל עליית העידן הדיגיטלי בו. חלפו כמעט שלושה עשורים מאז התנבא פלוסר על השינויים הללו, שהם כיום מציאות, וניתן לומר שהמודעות לאובדן 'האמת הצילומית' – מודעות שפלוסר עמד על חשיבותה – היא כיום נחלת הכלל.

עדי ברנדה - תצלום מתוך התערוכה

(המשך…)