אמנים פלסטיים בתחומי הציור, הפיסול, הצילום והוידאו, אשר רואים באמנות מקצועם ואינם עוסקים במקצוע אחר. היריד אינו מתאים לסטודנטים לתואר ראשון או לבעל מקצוע אחר העוסק באמנות כתחביב.
אמנים עצמאיים שאינם בקשר קבוע עם גלריה מסחרית ישראלית או כל גוף אחר אשר הינם מחויבים אליו בחוזה מסחרי.
אמנים בעלי נפח יצירה מוכח, אשר יכולים להציע למכירה לפחות 10 עבודות נפרדות בטווח מחירים רחב, אך לא מעל 10,000 ש"ח כולל מע"מ.
פרטים נוספים באתר היריד.
גובה פרס האמן הצעיר עומד על סך של 10,000 ₪ לכל זוכה. חברי ועדת השיפוט למתן הפרס השנה היו נעמי אביב, יוחאי אברהמי, מעין אמיר ועידית עמיחי כמשקיפה מטעם משרד המדע, התרבות והספורט. תערוכה משותפת לכלל הזוכים בפרסי משרד התרבות בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2008, תוצג במשכן לאמנות בעין חרוד ב-2009. מועד התערוכה יפורסם בהמשך.
עפרת יקבל פרס בגובה 50,000 ₪, ש"נועד להביע הערכה והוקרה לעבודת האוצר המקצועי, לסייע לו להתמקד ולהעמיק בתחום מחקרו ובכך לתרום להקמת תערוכות מקצועיות ומצטיינות בחללי התצוגה בארץ". עדת השיפוט לבחירת פרס האוצר השנה כללה את השופטים: נעמי אביב (יו"ר), נעמה ברוש, רותי דירקטור, עדנה מושנזון, עירית ציפר ועידית עמיחי כמשקיפה מטעם משרד התרבות והספורט.
נימוקי השופטים לפרס האוצר 2009 המוענק לד"ר גדעון עפרת
פרס האוצר שנוסד בשנת 2005 נועד לתקן עוול היסטורי כלפי מקצוע האוצרות ולבסס את תחום האוצרות כתחום מחקר ויצירה הזקוק לעידוד, זכאי להכרה וראוי לתמיכה. על העלייה בפופולאריות של התחום יעידו בתי הספר הרבים והחדשים המציעים לימודי אוצרות, לימודים המוגבלים בדרך כלל לבעלי תואר ראשון ומעלה. בבואנו להעניק את פרס האוצר לשנת 2009 החלטנו פה אחד כי המועמד הראוי ביותר יהיה זה שהכתרתו תכבד את הפרס לא פחות משהפרס יכבד אותו. עוד אמרנו כי יש אוצרים רבים וטובים שעושים את עבודתם מתוך מחויבות גבוהה ומקצועית, אבל, מעטים הם אלה שאפשר לומר עליהם כי השכילו להאציל זוהר, עומק, ידע והשראה על מקצוע האוצר. ד"ר גדעון עפרת נמנה על מעטים אלה, שהתוו דרך ופילסו נתיבים מקוריים אל האמנות הישראלית לדורותיה.
עפרת (יליד 1945) הקדיש את חייו ללימוד ומחקר בפילוסופיה ואמנות ולקידומה של האמנות הישראלית. במהלך שנים אלה עסק בהוראה, בכתיבה, בחשיפה של אמנים וביוזמות אוצרותיות. מאחוריו עשרות ספרים וקטלוגים ומאות מאמרים. גוף הידע שהעמיד עד כה, התערוכות והסוגיות העקרוניות שליבֵּן, מהווים מקור עשיר להתייחסות ולציטוט בעבודותיהם של אוצרים, חוקרים ותלמידי אמנות. מעבר לתרומתו המכרעת לעצם סיפורה והגדרתה של האמנות הישראלית, אפשר לומר שהוא השתתף בכינונה ממש.
כבר ספרו הראשון והשאפתני "הגדרת האמנות" (הקיבוץ המאוחד, 1975) , המבוסס על עבודת המחקר שלו באסתטיקה לתואר דוקטור בפילוסופיה, נהפך ללקסיקון חיוני המשמש עד היום אמנים ושוחרי אמנות המבקשים לדעת אמנות מהי וכיצד הגדירו אמנים והוגים את האמנות לאורך ההיסטוריה המערבית. הספר המרתק מוביל את הקורא אל ההגדרה האחרונה והרלוונטית שהוצעה על ידי מרסל דושאן בעשור השני של המאה העשרים, הגדרה שעד היום לא פג תוקפה, לאמור: "אמנות היא כל מה שמוצג בנסיבות הזמנה אמנותיות".
אל ספר זה הצטרפו עד מהרה ספרים רבים ובהם: "השיפוט האמנותי" (1978, זוכה פרס מוזיאון ישראל); "סיפורה של אמנות ישראל" (ביחד עם דורית לויטה ובנימין תמוז, מסדה 1980); "כאן" (1984); "אברהם אופק: בית" (ספריית פועלים, 1986); "בצלאל החדש" (1987); "עם הגב לים" (1982); "שלום סבא" (1994); "נמרוד בתפילין" (1996); "בצלאל – 100 שנה" (3 כרכים, בעריכה משותפת עם דוד טרטקובר); 60 שנות אמנות בישראל, העשור הראשון 1958- 1948" (יחד עם גליה בר- אור, הוצאת המשכן לאמנות, עין חרוד), ועוד רבים.
בכל התערוכות, המאמרים והקטלוגים נגע בכל תחום באמנות הישראלית – בציור ורישום, בפיסול ובהדפס, כמו גם באמנויות השימושיות – בקרמיקה, בצורפות מתכת, בטקסטיל, בגרפיקה שימושית ובעיצוב כתב, והעמיד אותו בהקשרים אמנותיים-תרבותיים רחבים, הנארגים לנושאים משמעותיים ויסודיים, כמו: יהדות, ישראליות, מיתוס, אדמה, מקום, שיבה, זהות, ספר ונוף.
עפרת אצר מאז שנות השבעים פסטיבלים של מיצגים (בבית האמנים בתל אביב), שהתרחבו לסדרות רבות של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, רובן חדשניות, רעננות ומפתיעות, כמו: אירועי הפיסול בתל-חי, שתי ביאנלות בונציה (1993 – פרויקט "החממה" של אביטל גבע; 1995 – "ארכיון הספרייה הלאומית" בהשתתפות יהושע נוישטיין, אורי צייג והסופר דוד גרוסמן), וחמש תערוכות מאלפות ב"זמן לאמנות", מרכז לאמנות ישראלית שפעל בתל אביב ביוזמתו, בניהולו האמנותי ובאוצרותו.
פרס האוצר 2009 מוענק לגדעון עפרת על תרומתו החשובה למחקרה, מיפויה וכתיבתה של האמנות הישראלית, על תרומתו למוסד האוצרות הישראלי, על ניסיונו להרחיב את גבולות התחום והגדרותיו, ועל יציקת תוכן, אנרגיה ומעמד של יוצר לתפקיד האוצר.
נושא: משרד התרבות והספורט, מינהל תרבות, במסגרת מדיניותו לקדם חיי תרבות ויצירה ביישובים בפריפריה ומתוך רצון לעודד את הקשר בין האמן לקהילה ולסייע לאמן בקידום עבודתו כיוצר, מבקש להעניק מענקים לאמנים מצטיינים אשר יקיימו פעילות בתחום האמנות הפלסטית במשך שמונה שעות שבועיות לפחות במשך שנת הלימודים תש"ע החל מחודש אוקטובר. הפעילות תכלול עבודה חברתית קהילתית והנחיה של קבוצות תלמידים בתחומי האמנות שבהם הם מתמחים.
הפעילות תתקיים בתחנות לאמנות עכשווית בערים שונות בפריפריה. מענק חודשי בגובה 4,300 ש"ח כולל מע"מ (3,691 לפני מע"מ) יינתן החל מתחילת הפרויקט ועד יוני 2010.
תמצית תנאי סף להגשת מועמדות: אמנים תושבי ישראל שהם בעלי יכולת הוראה, נכונות למעורבות חברתית ועבודה בצוות. ועדת שיפוט מקצועית תבחר עד שמונה אמנים מבין המועמדים, על פי מצוינות אמנותית ופעילותם כיוצרים ועל פי איכות ההצעה שיגיש כל מועמד. הליך בחירת האמנים יתנהל על פי התקנון בלבד.
לתקנון וטופס מועמדות ניתן לפנות ליעל רובינשטיין, מפיקה מטעם מינהל התרבות, בימים א'-ה' בין השעות 13:00-09:00 טלפקס: 03-6874766 yael_rub@inter.net.il
מועד אחרון להגשת תיק המועמד והטפסים הנלווים: יום שלישי (המשך…)
רחוב מסדה ממוקם במרכז שכונת הדר, ומחבר בין הכרמל, העיר התחתית וואדי ניסנאס. השכונה היא מיקרוקוסמוס יוצא דופן של החברה הישראלית. הרכב האוכלוסייה משקף מגוון רחב של קבוצות בחברה הישראלית, שחיות ביחסי שכנות, תוך חיכוך והפריה הדדית.
אירוע "חיפה עשי לי עיר" שם לו למטרה קידום של שיח חברתי בין אמנים לבין המרחב האנושי המקומי והאוניברסאלי בו הם חיים. באמצעות הצגת אמנות בחללים אלטרנטיביים, אנחנו רוצים לקדם יוזמה עצמאית שתשתלב בעשייה העירונית, ולאפשר ליוצרות וליוצרים להציג את יצירתם קרוב למקום בו נוצרה, באופן שיהיה נגיש לקהל הרחב. אנחנו רואים באמנות כלי לשינוי חברתי, פוליטי וחינוכי.
מארגני האירוע, אמניות ואמנים מתחומים שונים, ערבים ויהודים, רואים באמנות כלי ליצירת דיאלוג ופעילות משותפת, כמו גם דרך להשפיע על מציאות חיינו. זאת באמצעות שילוב היצירה במרחב הציבורי והבעת עמדה באופן שיעורר מודעות ודיון בקרב הקהל הרחב, שאמנות איננה בהכרח חלק מסדר יומו.
דצמבר ברחוב
במקביל לפסטיבל "החג של החגים" בוואדי ניסנאס ואירוע "קונטיינר ארט" בעיר התחתית, תוצגנה יצירות אמנות במדיות שונות בחללים פתוחים ובחללים סגורים ברחוב. בערב הפתיחה ובמהלך הימים הבאים יתקיימו מופעי מוסיקה, שירה, תיאטרון, מיצג, וידאו-ארט והקרנות סרטים.
הצטרפו אלינו: אנו פונים אליכם, יוצרות ויוצרים חיפאיים ומחוץ לחיפה, שעוסקים באמנות בעלת אמירה חברתית, הומאנית וסולידרית, המעוניינים להציג יצירות אמנות או להופיע בערב הפתיחה. אמנים ואמניות מתחומי הציור, פיסול, צילום, וידאו, מיצג, מולטימדיה, מוזיקה, שירה ותיאטרון.
אמנים ותושבים שמתגוררים ברחוב מסדה מוזמנים לפתוח את הבית או הסטודיו ולפנות אלינו בנוגע לשיתוף פעולה.
יש להגיש הצעות ברמת קונספט וסקיצות עד האחד עשר בספטמבר 2009. אנא כתבו כמה מילים על עצמכם וצרפו פרטי התקשרות.
הצוות היוזם: אורנה בן שטרית, אפרת לוין, לילך ובר, רחלי לוריא, עבד עאבדי, רפי קמחי, נאזם שרדיידי, ירון הדר, מיכאל סמעאן, איל פרידלנדר.
את גלריה d&a הקמנו (דניאלה הורבין ועדי ברנדה) לפני כשנתיים. הכל התחיל והמשיך מהרצון והאמונה שיש מקום לגלריה שמתמחה אך ורק בצילום. עבור שנינו המונח "לירוק דם" קיבל משמעות באופן ברור. ב-4 ידיים ובעזרת חברים טובים ומפרגנים, הפכנו את החנות המוזנחת ביהודה הלוי 57 לגלריה אינטימית וקסומה שאפשרה למבקריה חווית צילום שייצגה את הטעם שלנו ושזכתה לחיבה גדולה מצד אוהבי הצילום והאמנות בכלל.
במהלך השנתיים בהן פעלה הגלריה במתכונתה הישנה אצרנו והצגנו 16 תערוכות: 12 תערוכות יחיד ו-4 תערוכות קבוצתיות, הצגנו אמנים ידועי שם לצד אמנים צעירים ומבטיחים ושיתפנו פעולה עם אמנים זרים וישראלים החיים בחו"ל. לשמחתנו הצלחנו ליצור מקום שמשקף את האני מאמין שלנו, המחויבות, הרצינות, הדיוק ואהבתנו הגדולה למדיום הצילום.
החזון שהוביל ומוביל אותנו ועדיין הוא גלריה צעירה עם השקפת עולם בוגרת אשר מתמחה בצילום ומהווה אבן שואבת לשוחרי המדיום ולאוהבי אמנות בכלל.
גלריה d&a במתכונתה החדשה מתבססת על היסודות היציבים והכנים שבנינו בשנתיים האחרונות.השינוי הוא בכך שאנו הופכים לגלריה שיתופית של 10 אמנים/צלמים שיציגו באותו החלל שנמצא ביהודה הלוי.
פרולוג – גלריה שיתופית d&a
הגלריה השיתופית שמה לעצמה כמטרה לנהל שיח מעמיק עם ובתוך מדיום הצילום. כל החברים הם אמנים בני דורות שונים ובעלי תפיסת עולם אמנותית מגוונת. הגלריה תפעל כמעין גילדה כשהחברים חולקים את האהבה והמסירות למדיום הצילום. חברי הגלריה השיתופית הם : רביד בירן, עדי ברנדה, דניאלה הורבין, אורן וקסלר, ינאי זלצר, יהודית מצקל, דנה לנדאו ,עידית רייכנר, עמרי שפירא, יהודית שרייבר.
התערוכה שתפתח את פעילות הגלריה במתכונתה החדשה נקראת "טבע אחר".
הפתיחה תהיה ביום חמישי 3.9 בשעה 20:00 ובמסגרת אירועי ARTLV. התערוכה תהיה כמעין תעודת זהות של הגלריה.
רצינו להודות לכול מי שאהב, פרגן, הגיע, אמר, שיתף, הציע, כתב ( עלינו ובשבילנו), הציג. עשיתם לנו רק טוב על הלב.
באהבה רבה
דניאלה&עדי
טבע אחר – תערוכה קבוצתית
טבע אחר
3.9.09-2.10.09
פתיחה יום ה, 3.9.09 בשעה 20:00
משתתפים : רביד בירן, עדי ברנדה, דניאלה הורבין, אורן וקסלר, ינאי זלצר, יהודית מצקל, דנה לנדאו ,עידית רייכנר, עמרי שפירא, יהודית שרייבר.
אוצרת : דניאלה הורבין
"טבע אחר" היא המציאות בה אנו חיים, "טבע אחר" היא ראיית העולם האמנותית שלנו והאופי שלנו. לכולנו יש איפשהו טבע אחר – זה מה שמייחד אותנו וגם מאחד אותנו כחולקים גורל משותף בעולם שלא מפסיק לסחרר אותנו וגם כאמנים שיוצרים בעידן אמנותי חדש ומתהווה שמצד אחד מבלבל אותנו ומצד שני נותן לנו את החופש לעשות כראות עינינו ולפי מיטב הבנתנו.
בתערוכה הקבוצתית הזו, שמהווה ירית פתיחה לחיבור המשותף של 10 צלמים בחלל שהופך את עורו ומשנה את טבעו, מציג כל אמן את האינטרפרטציה שלו לטבע האחר שלו, כשהוא מתמקד בתמות שמעסיקות אותו כיוצר בתחילת המאה הנוכחית.
החלל משופץ וכולל מזגן חדש ושקט, מדפי גבס, ארונית ותאורת גלריה. הגלריה ממוקמת בחצר אחורית גדולה ומטופחת, 50 מטר מדיזנגוף סנטר.
כתובת: רחוב שלמה המלך 1, ת"אג
להתקשר ל: 054-4527052
לפני שנה התפרסמה בישראל פרשה שהסעירה מעט את הרוחות באקדמיה. כמאל בולאטה, אמן וחוקר פלסטיני המתגורר בצרפת, האשים את פרופ' גנית אנקורי מהחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בהעתקת רעיונותיו ושילובם בספרה "Palestinian Art", שיצא לאור בהוצאת ריאקשן בוקס. מעבר לטענה האקדמית-משפטית הספציפית (יש לציין שתביעה זו נדחתה בבית משפט, שחייב את כתבי העת שפרסמו את ההאשמות כנגד אנקורי בפרסום התנצלות ותשלום פיצויים), עוררה הפרשה דיון המתנהל בפורומיםשונים ונוגע בשאלת הזכות (או אי-הזכות) המוסרית של חוקרים בני קבוצה אחת לחקור ולפרסם את מחקריהם על פעילותם התרבותית של בני קבוצה יריבה. במילים אחרות: המשתתפים בדיון תהו אם לאנקורי, כחוקרת ישראלית וחברת האקדמיה הישראלית (ולכן מייצגת את הצד הכובש), יש זכות מוסרית לחקור את עבודתם של אמנים פלסטינים (הנכבשים). רבים טענו כי עצם עבודת המחקר מייצגת כיבוש תרבותי, והאשימו את החוקרים הישראלים כי לאחר שלקחו את אדמתם של הפלסטינים, הם שוללים מהם גם את קולם. האשמות דומות, אם כי בעוצמה נמוכה יותר, הופנו בעבר גם כלפי טל בן-צבי – אוצרת ישראלית ממוצא אשכנזי שאצרה את התערוכה "שפת אם", שעסקה ביצירתם של אמנים ממוצא מזרחי, וכלפי חוקרים רבים מדיסציפלינות רבות ברחבי העולם. מנגד ניצבים טיעונים בזכות חופש אקדמי, מחקר כמצע לשיתוף פעולה וליבון של סוגיות פוליטיות ומחתרתיות, עוצמתה של פעילות ממוסדת כבסיס לשינוי וכיו"ב (דוגמאות לגישה כזו ניתן לקרוא כאן,כאן וכאן).
"למי שייך הקול"? – מוסף חדש של כתב העת המקוון מארב, מציב את הטענות הללו בקדמת הבמה ועוסק בשאלות כמו למי שייך קולו של האחר, האם יש בעלות על קול ומה טיבה של הזכות המוסרית להשתמש בו, ובהשלכות של שאלות אלו על שדה התרבות והאמנות. באמצעות הצגה ודיון בעבודות אמנות, אוצרות, קולנוע ואקטיביזם, בוחן המוסף את השאלות השונות שעולות מתוך היצירה והמחקר של האחר. למי יש זכות לדבר בשם האחר, ליצור בשם האחר ולערוך מחקר על תרבותם ואמנותם של אחרים; עד כמה רלוונטית זהותו של החוקר והיוצר למחקר וליצירה והאם היא עשויה לפסול או להכשיר אותו; האם הרקע העדתי, הכלכלי, הלאומי והמגדרי של אמנים, אוצרים וצופים עשוי לשלול את יכולתם להבין את מאבקיהן של קבוצות אחרות, לבקר אותן או לשאת את דגלן, והאם הגלובליזציה ותרבות הרשת מטשטשות את תוקפן של שאלות אלה, או לחילופין מחדדות אותן. מאחר ומחקר של קבוצות כרוך תמיד במפגש עם תרבות זרה, אנו בוחנים האם מבט זר מחויב להיות אלים ו/או מוקסם, או שמא הוא יכול להיות גם ביקורתי ומפוכח, האם בכוחו של מבט כזה לגלות או לכסות, והאם יצירה, מחקר, אוצרות, והתבוננות גרידא הן פעולות שתלטניות בהכרח, או שהן עשויות לבטא גם ניסיונות גישור ויצירת קרבה או אפילו מעשה מוסרי נעלה של שימוש בכוח הפריבילגיה לצורך חיזוק הקולות המוחלשים.
מיכל היימן, האב לא הדוד (פרויד / קתרינה), 2008, וידיאו צבע עם פסקול, 26 דקות (פרט)
המאמרים
מוסף "למי שייך הקול"? נפתח במאמרה של נועה רועי "פוליטיקה ואסתטיקה בין בילעין ותל-אביב". במאמרה עוקבת רועי אחר השימוש באובייקטים שהוכנו עבור הפגנות נגד בניית גדר ההפרדה בכפר בילעין ומיצגים שהוצגו בהפגנות אלו, ואת מעברם מזירת ההפגנה לתצוגה בגלריה בתל-אביב. השימוש באמצעים אמנותיים, טוענת רועי, הופך את המפגינים לשותפים בקהילת האמנות האקטיביסטית הבינלאומית והעכשווית, ומאפשר להם להשמיע את קולם לא כמדוכאים אלא כשותפים פעילים בזירה זו.
זווית התבוננות נוספת על הסכסוך המקומי מציג גם ארי יוסקוביץ', שמאמרו "אחריות אוצרותית והצגת אמנות פוליטית ישראל ופלסטינית באירופה" פורסם לראשונה בקטלוג תערוכת אמנות ישראלית ופלסטינית שהוצגה בשנה שעברה בווינה. במאמרו משתמש יוסקוביץ' בסיטואציה המורכבת של התערוכה, על הקשריה ההיסטוריים והלאומיים הטעונים, על מנת לדון באפשרויותיהם ובמגבלותיהם של אוצרים המבקשים להקנות לתערוכות הקשרים היסטוריים, אתיים וחברתיים, וביחסים בין אמנות, חינוך, אקטיביזם והיסטוריה.
במאמרה "משקיף מעורב" עוסקת רותם רוף ביצירתו של האמן הדרום-אפריקאי היהודי וויליאם קנטרידג', שעבודתו מתייחסת למשטר האפרטהייד שהתקיים בארצו עד 1990, ועושה זאת באמצעות מערכת של תחבולות אמנותיות שתפקידן קודם כל להאיר – לאו דווקא לפתור – את המעמד הכפול (והעמדה המוסרית הכפולה), של האמן כמשקיף שגם מעורב בטרגדיה של שלטון האפרטהייד.
רלף הומן, אמן ואקטיביסט הפועל בגרמניה, מציג במאמרו "ניידות הסדק" את פעילותו של איגוד schleuser.net – מיזם אמנותי ופלטפורמת עבודה משותפת לאקטיביסטים, אמנים ומומחים מקצועיים. המיזם הוקם כדי לספק את הצורך בהצגת נתונים שיטתית לציבור הרחב לגבי ניעות והגירה ולהציג את האינטרסים למעבר חופשי בשדה הכלכלי ובשדה זכויות האדם, ועוסק בסוגיות הגבולות, ההגירה ומעמדם ה"לא חוקי" של בני אדם. במסגרת הצגת הפרויקט מעלה הומן שאלות חשובות הנוגעות לאמנים המשתייכים לכוח השולט ומדברים לכאורה בשם המהגרים המנוצלים, ומעלה רעיונות איך לעקוף את הבעייתיות שנוצרת במצב כזה.
במאמרו Kol Klone יוצא חגי כנען לרחובות ת"א בעקבות ציורי הקיר של אמן הגרפיטי klone, ומציע פרספקטיבה פילוסופית חדשה להבנת "הקול של הדימוי" והופעתו במרחב העירוני.
עבודתה של מִיווה יָנַאגִי, אמנית יפנית צעירה המציגה בימים אלה בביתן היפני בביאנלה בוונציה, מוצגת במאמרה של חוקרת האמנות היפנית אושרת דותן "מאבקן השותק של נשים צעירות". דותן מציגה את עיסוקה של ינאגי במעמד האישה בחברה היפנית ובזהות נשית ביפן, ומתארת את האופן בו מעלות עבודותיה של ינאגי ביקורת נוקבת ומלאת אמפטיה על תפקידים חברתיים של נשים בחברה היפנית, ועל סטריאוטיפים של נשים צעירות וזקנות.
לכאורה, סרטו של הבמאי רנזו מרטינס "Enjoy Poverty" הוא סרט על קונגו, ארץ המוגדרת כאזור אסון הומניטרי. זהו נושא שצפוי מראש שיכיל מידה מסוימת של מראות קשים לעיכול, אולם כפי שמראה אפי וייס במאמרה "זוועה בהפוכה", המראות הקשים מגיעים דווקא מכיוון שונה לגמרי, ונובעים מחשיפת הציניות, הניצול והסיאוב של ארגוני הסיוע המערביים הפועלים במקום.
באמצעות דיון ביצירתו של ז'אן רוש, קולנוען ואנתרופולוג צרפתי, עבור דרך עבודתם של קולנוענים ישראלים כאבי מוגרבי ויולי גרשטל כהן, וכלה בכתיבתו של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, תוהה אדם אבולעפיה במאמרו "של מי הקולנוע הזה?", האם באפשרותו של הקולנוע לייצג אחרות המתגברת על זהותם המובחנת לכאורה של יוצר הקולנוע, של מושאיו ושל הצופים בסרט, ואם כן, מה טיבה של אחרות זו.
במאמרו "פסקולי סרטים כמפצלי אישיות", טוען עמרי גרינברג כי בסרטיו של הבמאי האמריקאי ווס אנדרסון (משפחת טננבאום, סטיב זיסו ועוד), משמשים הפסקולים על מנת לערער את נקודת מבטו האחידה של הבמאי וליצור סרט רב-קולי ורפלקסיבי. השירים, הלחנים והביצועים המופיעים בסרט, טוען גרינברג, יוצרים צרימה במבנה העלילתי ופועלים כקול נפרד ואף מנותק מן המארג הקולנועי הכולל.
רותם רוזנטל מנתחת במאמרה "עין בקופסת אור" את עבודתה של האמנית הפולניה אנטה גז'שיקובסקה, שהוצגה בתחילת השנה בתערוכה "שדים" במוזיאון בת-ים. התערוכה הוצגה במסגרת שנת התרבות פולין-ישראל, שהביאה לחללי התצוגה המקומיים לא מעט אמנים זרים באדיבותה של אומה המקיימת יחסים מורכבים עם ישראל. רוזנטל מתייחסת להיבט זה, ובעזרת התיאוריה האסתטית של הפילוסוף ז'אן לוק ננסי מנתחת גם את משחקי המבט ויחסי הכוחות בין האמן, היצירה והצופה, כפי שהם באים לידי ביטוי בעבודתה של גז'שיקובסקה.
חוקר האמנות היהודית דוד שפרבר, מבקש במאמרו "ניכוס הקול היהודי בשיח האמנות המקומית", להצביע על הנתק והחיבור מחדש שבין היצירה והאוצרות העכשווית למסורת היהודית. לטענת שפרבר, בחינת השדה מגלה תהליכים סותרים של הכלאה וטיהור, כאשר מצד אחד אלמנטים ויסודות יהודיים מחלחלים לאמנות החילונית, ומנגד, שדה האמנות מתנער מיסודות אלו תוך יצירת חלוקות מודרניסטיות המפרידות בין אמנות נטו ובין מה שמכונה כ"אמנות עם הכיפה".
מוסף "למי שייך הקול"? נחתם בטקסט ותצלומים נבחרים מספרה של אריאלה אזולאי "מעשה מדינה", המלווה תערוכה בשם זה שהוצגה בשנת 2007 בגלריה של בית הספר לאמנות מנשר. בתערוכה ביקשה אזולאי לקרוא את ההיסטוריה המקומית דרך דימוייה המצולמים, ובמאמרה היא עוסקת בשאלה למי שייך התצלום ובוחנת את מה שניתן לדלות ממנו.
מארב משיק בימים אלה את חלקו האנגלי, ובמסגרת זו תורגמו מקצת המאמרים המופיעים פה והם מפורסמים במקביל בשתי השפות. בנוסף מופיעים במארב-אנגלית שני מאמרים שנכתבו למוסף זה ומפורסמים באנגלית בלבד: ביקורת של נט מולר על התערוכה "In the Middle of The Middle" שאצרה קטרין דויד בחורף האחרון בביירות. מולר בוחנת את המעשה האוצרותי של דויד, אוצרת מערב-אירופאית שמציגה אמנים ערבים בלב ביירות, ומנתחת את המעשה לאור האופנתיות של אמנות מזרח תיכונית בעולם האמנות של ימינו.
מאמרה של שירה ריכטר "Any Women in the Director's Room?" עוסק בזהותם של אלו שעדיין מדברים בשם הנשים, ותוהה כיצד ניתן להשמיע קול נשי מבלי לוותר על הייחודיות.
אפילוג
במוסף "למי שייך הקול"? העוסק בקולו של האחר ובדיבור עליו, ראוי לכלול גם את קולם של פלסטינים ואזרחי מדינות שכנות כמצרים, ירדן, לבנון ועוד. עקב המצב הפוליטי באיזור ומדיניות הכיבוש הישראלית, בוחרים יוצרים וחוקרים מרחבי העולם בכלל ומארצות המזרח התיכון בפרט שלא לשתף פעולה עם גופים ישראלים. מכיוון שחשבנו שאין זה ראוי שנשתמש רק בקולנו על מנת לדבר בשם תרבויותיהם של שכנינו, ולאור המצב שהתהווה באזור לאחר מתקפת צה”ל בעזה שחיזקה את הסירוב לשיתוף פעולה, מוסף "למי שייך הקול?" יוצא ללא קולות אלו, החסרים לנו מאוד.
לתערוכתם של בוגרי המחלקה לאמנות בבצלאל אין אוצר, וכפי שלכאורה מתבקש מתערוכת גמר, התצוגה מבוזרת ומפוזרת. שלא כמו בתערוכות המקבצות אמנים שונים זה מזה, ומעניקות נקודה פרספקטיבית שרירותית שממנה יוכל הצופה להישאב פנימה, בתערוכה זו מופנם רעיון הרשת ומוצב המגוז במקום המוקד. דהיינו, במקום לרכז ולמרכז את תשומת הלב, התערוכה מפזרת את עצמה ככל שניתן, וכל עבודה מחפשת כיצד להיבַּדֵל מהשניה, כיצד לעבוד על קווי ההקף של עצמה. הכוונה לברוח מהקבוצתיות, מהאפשרות שמבקרים חסרי סבלנות יוכלו לצאת עם משהו בידיים; שהרי, זהו עקרונה של האמנות העכשווית: לתת לצופה מה שפחות, להתרחק מהנחמה כמה שרק אפשר, לברוח מהיכולת של מישהו למסגר ולמתג את העבודה, ובכל זאת לגעת במוחלט.
