חווית האמנות העכשווית
31 ביולי, 2009 | מאת חיים דעואל לוסקי | קטגוריה: אמנות, כללי, שוטף"דווקא משום קרבתם של האמנים לתיאוריה ולמעשה הראשוני שנדמה כאסקפיסטי וכלא פוליטי, צומחת אמירה פוליטית הזוכה במובנות שלא דרך ההתנגדות והשלילה, אלא דרך ההשתתפות בעולם המספק מכלול של תשובות שאף אחת מהן אינה תשובה מספקת". חיים דעואל לוסקי חושב שתערוכת בוגרי המחלקה לאמנות בבצלאל שומטת את הקרקע תחת רגלי המבקרים בעלי ערכיות ברורה, ומרוקנת את הצהרותיהם ממשמעות.
ציור של דניאל גלפרין, מתוך התערוכה
כיוון שאמנות היא מה שמציג את הזמן, והאמנים הם הנביאים של ההווה, הרי שתערוכת בוגרים היא דרך מצוינת לבחון מהם המאפיינים הצרים את המציאות שבתוכה אנחנו נמצאים. באמצעות הניראות של האמנות ניתן עתה לחוות את האומץ של האמנים לעמוד במקום המופשט בו האמנות נעמדה לאחרונה: ההפשטה אינה בדימוי או בעבודה עצמה, אלא במצב המוצא, בחוסר היכולת להצביע באורח ברור על מה ראוי, על צורה ברורה להמשיג וליצור (מצורה) את הייצוג של מה-שישנו, של התנאים ההיסטוריים מתוכם ובתוכם נמצאים תנאי הייצוג והייצור. ההפשטה מציגה את הרגע שבו האמנות חייבת לבדל את עצמה מול העיצוב, מול המלאכה, מול הפונקציונליות של המדיה. מהו התנאי להענקת מובן להֶיות? האמנות הנוכחית מבקשת לדבר בלשון שאינה הלשון שלה, להעיד על אי האפשרות להיות עד מהימן, להצביע על הפינה, הקצה שבו אנחנו עומדים, ולדבר בעזרת דברים לא גמורים. האמנים הצעירים בתערוכה עוסקים בהתבודדות אורבנית מוקצנת מתוך שיח פנימי רעשני המעמיד את העשיה שלהם במסגרת של דיבור המתרחק מיצירה של משמעות, ועומד עם הגב ללוגיקה של המובן, בבדידות מלנכולית ומעגלית של שלילת העצמי. לשם מכוון נושא השיחה של התערוכה, שיחה מדויקת סביב השקט שאינו מסגיר כל אמת פנימית.
כשלון הייצוג וחרדת העזיבה, מתקבעים ומעניקים לאמנות הצעירה את עניינה שהוא הבנת עצם האפשרות של השוני כמה שמשלים את התנועה החוצה – טרנספורמציה של החוויה הפנימית ליצירה כהופעה סמוכה, מקבילה – כהסטה מתמדת של תשומת הלב. זוהי הצורה המתקבעת בסופו של דבר, אחרי המשאים והמתנים עם מכלול ההסטים, שבו בזמן מייצרת אותם כדימוי, מעניקה להם חומריות כלשהי. מורכבות התערוכה יוצרת מחדש את הנרטיב של העבודות העכשוויות, של ברירת המחדל שלה, ובסופו של דבר, את הניסיון ואת הכשלון להביע את עצמך במעבר דרך הסמוך, המייצג ואינו מייצג כבמראה מעוותת את האני. התערוכה הזו מאפשרת חזרה על ניסוח מחשבה מורכבת כתהליך היצירה של האמנות, דווקא משום קרבתם של האמנים לתיאוריה ולמעשה הראשוני, שבו התפרים גסים ומאפשרים לשחזר את המערך המוצג כאן. דווקא מתוך מה שנדמה כאסקפיסטי וכלא פוליטי, צומחת אמירה פוליטית הזוכה במובנות שלא דרך ההתנגדות והשלילה, אלא דרך ההשתתפות בעולם המספק מכלול של תשובות שאף אחת מהן אינה תשובה מספקת.
מתוך עבודת וידיאו של תמר שפוני
קווי המגוז ההורסים כל אפשרות של שיתוף או שיתופיות בתערוכה או באמצעותה, נוכחים בכל אחת מן העבודות, המתקרבות ומתרחקות כאחד ממה שנדמה כ"מקצוע", וכ"מקצוענות". אם בעבר, ונחשוב לרגע על קבוצת תלמידי רפי לביא בשנות ה70 שכוננו כאן את שיח האמנות העכשווית, האמנים הצעירים ידעו מה נכון ומה ראוי, בעזרתו הקפדנית של רפי וגם בלעדיו, ואמן צעיר יכול היה להבין את הדרך ואת החלקים השונים המרכיבים את הפאזל הגדול ששמו אמנות, הרי שבתערוכה הנוכחית עומד האומץ לב שלא לדעת במרכז, הכח שלהם להחזיק בוויתור על סוג של ידיעה מראש, הפנמה מעודנת של מצבה המאד דחוק של האמנות: לאמנות אין מקום, והאין מקום הזה הוא המקום ממנו הם מבקשים לפעול. ולכן, אם לאמנים של פעם הייתה איזו נקודת מוצא (ר' למשל את המכתב ששולחת תמר גטר לג'וזף בויס בשנות ה70), הרי שגם אם נדמה כי מבקשים לעשות רפליקה או מחווה לאמן אחר – טל ברויטמן, במיצב מורכב מצחיק מצמרר מעולה, תמר שררה בעבודה אירונית מורבידית יוצאת דופן, וליאור מודן, המתכתב באורח מפתיע דווקא עם האנדרטאות של דני קרוון, לציור הקלאסי – יעקב שמידוב, ומחווה לצילום – רוסלאנה ליכטציאר, המצליחה להעביר חוויה מרגשת ביותר של עיסוק באור ובמרחב כחומר גלם מושגי, הרי שהעילגות המכוונת והרס המיומנות שלכאורה, פוגמים כראוי גם בחוויית המחווה, ומסיטים אותה לכיוונים רדיקלים פוליטית. מופרכות הבחורה העומדת בסירה בלב שום מקום, האוחזת ענף בפיה עד שהיא מתהפכת מחוסר שיווי משקל (תמר שפוני), או סמרטוט הרצפה הזרוק סתם (לילך אורן), מהווים קודים פתוחים מספיק לשאר התצוגה. איזו גלריה תציג את הכלומיות האבסורדית של טל בויטמן? או את העבודה החכמה והמיומנת של יונתן וורטייהם ויעל גזית, המפנה עורף גם למקום העורפי בו מצויה התערוכה בכללותה? בתצוגת וידאו מיצב נראית קבוצת פועלים זרים הבונה והורסת קיר לבנים (מחווה לעבודה המפורסמת של גבי ושרון משנות ה70), ומפנה עורף לקבוצת "חכמים" גבוהי מצח (דמויות מעוותות של עצמם שנוצרו בהדמיה ממוחשבת "דבילית"), המדברת טקסטים מורכבים לכאורה והמרפררים לשנות ה70 של האמנות הישראלית, עידן הזוהר של האמנות המקומית שהייתה אז במיטבה.
התערוכה, המוותרת על נקודת מוצא, שומטת את הקרקע, את נקודת המוצא של מי שמבקר אותה, ומרוקנת את הצהרות המבקרים חסרי הסבלנות שחיו בעולם שהעניק ערכיות ברורה (ואף שתלטנית) לגבי הכיוון שאליו אמורה הייתה האמנות לנשוב.
עוד על תערוכות בוגרים
יונתן אמיר: נפגעי ההפרדה – על תערוכת בוגרי המחלקה לאמנות בבצלאל
רונן אידלמן: השעמום כהיפוכה של השמרנות – על תערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל
חיים דעואל לוסקי: חרשי התרבות החדשים – על תערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל
דוד שפרבר: אמנות כשלעצמה אין בה ערך – על תערוכות בוגרי בתי הספר הדתיים לאמנות
תודה רבה על עוד מאמר ביקורת מדוייק וקריא
חיים לוסקי הוא בדיוק המבקר בעל הערכיות הקבועה שתופס לפתע שהזמנים ישתנו והוא כבר לא כל כך רלונטי אז הוא מקפיד ליישר קו. אבל אבוי! מחר הוא שוב יישר קו ומחרתיים שוב ושוב ושוב את המראה ישאל חיים: [ המבקר,אמן,פילוסוף,אוצר] מראה,מראה איך אני נראה? והמראה תענה: 'חיים ,אתה נראה טוב.'……………לגילך!
אהלן וסהלן שן אלון
לדעתי אין זה ראוי לדבר כך אל חיים או אל כל אדם אחר
ובמילים לא פוגעניות היית יכול לחוות דעתך ולשעשע לא פחות
אכן חיים ידוע בדעותיו הרבות והסותרות אך במאמר זה ובאחרים הוא קולע לדעתי בול ללב העניין והזמן
בכל אופן קצת כבוד לאמן וותיק שכותב מרצה וכן… מראה
ואגב חיים לדעתי נראה טוב לכל גיל
ואגב אחרון גם אני הייתי טמבל פעם ושיחררתי את לשוני הרעה לכל עבר ויש מצב שגם היום מתפלק לי
אבל מה שיפה זה שאתה עדיין יכול לבקש סליחה ויש מצב שייסלח לך
לוסקי האמיתי מתגלה ברשימת הטופ פייב במגזין גלריה
שמרן,פוליטיקאי, ובעל טעם פשוט
למה הניסוח הכול כך מעורפל ומקושט? המבקרים האלה לא הבינו שהם לא מובנים?
כנראה שהם אוהבים לכתוב לעצמם.
וגם אתה בן וגם אני אוהבים לכתוב לעצמנו כפי הנראה
וחיים דעואל לוסקי יודע לפחות לכתוב ובכדי להבינו צריך גם לדעת לקרוא
אז… תגדל בן או בני או שחורי וכו
תגדלו תתעדנו ותחכימו לפני שאתם ברבים … מה שנקרא מלכלכים
ההנחה היא שכאשר קוראים שפה לא מובנת, יש דברים בגו, כלומר הקורא המתוסכל מרגיש שזה רק הוא שלא מבין, וזה לא נכון, בדרך כלל מי שלא יודע לכתוב באופן קריא, ונהיר , פשוט או לא פשוט, סובל מסרבול מחשבתי באופן כזה או אחר.
ואז הכתיבה מייצגת את הסרבול הזה, וכמובן הקורא לא יכול לצלוח את היער הזה החסר מובן, ולא תעזור כנראה הגהה או עריכה, כי את הסרבול המובנה הזה יש לתלות בכותב שרוצה ובחר להבליט את חוסר היכולת לכתוב באופן קריא.
במקרה הזה דועל לוסקי הצליח כי מראש מטרתו לומר כי התקופה הזו לא נהירה וקריאה, או הניראות כמעט לא קיימת, ובסרבולו החינני מצליח הכותב להטמיע בתוכו כבר את חוסר הניראות הלזה.
בובי , צר לי , אבל הבנתי את כוונת דבריו של חיים. אני עדיין טוען שיש מבקרי אומנות , בניגוד לרבים וגם טובים אחרים , שהניסוח שלהם איך לומר ,מנופח בניסוחים מתחכמים (ואחרים יגידו פלצני) עד כדי כך שנראה שהמבקר מציג את כתביו ולא כל כך את האומנות אליה רצה לכתוב. לא התכוונתי לפגוע . עמך הסליחה.
חיים אכן כותב כתיבה משובחת,אם כי מסורבל לעיתים., נכון הוא גם נראה טוב. לא התכוונתי לפגוע ולא התכוונתי לדבר על החיים [חיים ] בשר ודם.גם כתיבה פשוטה צריך לקרוא היטב. כל מה שרציתי לומר הוא,שמצחיק לראות ,בעיקר כותבים ותיקים, איך הם מתמרנים בשארית כוחם להישאר עם האצבע על הדופק. את הדופק קובע השטח ועל הכותבים לא נותר אלא לנסח אותם לאחור.
לעיניין אצירת תערוכות גמר-אין חיה כזאת. סידור חללים לא יותר ותוספת שעות הוראה. פירצה לגיטימית לצ'יפור מרצים בתוספת שעות,בתחלופה שנתית. האצירה,כמו גם הביקורות נעשו עד לפני עשור בהתנדבות,עד שלא עמדו אף הם בלחץ רוחות הזמן הקפיטליסטיות והתביעה לשכר הגיעה,בצדק.
ל- m
ניסחת רובד בקריאה את חיים וכתבת מדויק
חיים מורה, והוא גם מראה לנו (משנות השבעים לערך) את מה שהוא רואה.
הרישום שלו -
את המראות שהוא רואה-
מרתק ומבטיח.
ההבטחה באv לידי ביטוי בנאמנות שלו להשקפת הראייה שלו.
ולכן כמעט לא משנה בעיני על מה חיים כותב, העיקר שבכתיבתו הוא מציל את העיקר מהתפל. אה, כן- כל פעם מחדש
וזה מרגש
וזה מעניין