"אלוהים מת" – וקם לתחייה במוזיאון

4 במאי, 2009 | מאת דוד שפרבר | קטגוריה: אמנות, כללי, שוטף

תערוכת הענק "עקבות של קדושה", שהוצגה במרכז פומפידו בפריז וב"בית האמנות" במינכן, בודקת כיצד השתלבו רעיונות ודימויים מתחום הדת בעולם האמנות המודרני והחילוני.

שיח האמנות מציב לרוב גבול ברור בינו ובין העולם הדתי או האמוני, זאת בהתאם לתפיסה הרואה את שדה האמנות כשדה מובחן שכונן על בסיס המודרנה החילונית, ערכי ההשכלה ותהליך החילון. תפיסה זו נובעת בראש ובראשונה מכך שהדיסציפלינות העומדות מאחורי הקטגוריות של "אמנות" ו"מוזיאון" הן הבניות מודרניות חילוניות שלא התקיימו בעבר. המודרנה החילונית היא שיצרה הבחנה ברורה בין אמנות (fine art) לאומנות (craft), ולמעשה הפכה את האמנות לשדה נפרד של תרבות גבוהה. בעת העתיקה ובאירופה בימי-הביניים לא הייתה קיימת הבחנה בין אמנות לאומנות. מבחינה סוציולוגית, רק באמצע המאה ה-17 הוגדרה האמנות כתרבות גבוהה הנכללת במקצועות ההומניסטיים, וכך הפכו האמנות (בהגדרתה המודרנית) והדת לצוררות זו לזו. עולם האמנות נתפס לא אחת כאנטיתזה מודרנית לדת ולעתים למי שמנסה לרשת אותה. הנשגב הרליגיוזי, התיאולוגי, המטאפיזי והמיסטי הפכו למנוגדים לנשגב האסתטי והצורני של האמנות.

שרה לוקאס,Christ You Know Ain’t Easy , 2003

שרה לוקאס,Christ You Know Ain’t Easy , 2003

התערוכה "עקבות של קדושה" ("Traces du Sacr?"), שהוצגה לראשונה במרכז פומפידו בפריז ומוצגת כעת בבית האמנות (Haus der Kunst) במינכן, בוחנת את העיסוק ברוחני באמנות האירופית המודרנית. במונחים פסיכולוגיים, מדובר בתרבות שביצעה רצח אב ונשארה מיותמת, והתערוכה מהווה מעין חקירה של הדרכים השונות שבהן ממשיכה האמנות להפגין את הצורך והכמיהה של העולם החילוני ברוחניות. במוקד עומדת השאלה כיצד רעיונות מתחום הדת והרוח ממוחזרים או עוברים הזרה ומשתלבים בעולם האמנות. תערוכת ענק זו מציעה נארטיב לא שלם במודע, מתוך הרצון שנארטיב זה יתווסף לשיח וישודרג בעתיד.

זבובים בתוך שרף

הנושאים השונים בתערוכה מחולקים ל-16 פרקים מתודיים שבהם כ- 350 עבודות במדיומים שונים (ציור, פיסול, מיצב ווידיאו) של יותר ממאתיים אמנים. בתערוכה מוצגות עבודות של אמנים מודרנים מוכרים כגון וסילי קנדינסקי, קזימיר מלביץ', פרנסיס בייקון, פבלו פיקסו, יוזף בויס וברנט ניומן, לצד עבודות של אמנים עכשוויים כביל ויולה, דמיאן הירסט, אלי פטל ואחרים. התזה של התערוכה אינטלקטואלית בבסיסה, אולם האוצרות והעיצוב הטובים נוסכים בה גם ממד של חוויה רוחנית.
תערוכת הענק היא תערוכה היסטורית המסודרת כמבוך ספיראלי. חלקה הראשון מאפיין מגמות של העיסוק ברוחני מתחילת המאה, עובר דרך מגמות אופטימיות שליוו את הרעיון הניטשיאני של יצירת אדם מודרני חדש (מונדריאן והתיאוסופיה, הרעיון של המדע כמחליף את האל, הקוסמוגוניה המודרנית, הארכיטקטורה, המשמעויות הרוחניות של הקריסטל ועוד), ומגיע לאפוקליפסות הגדולות (מלחמות העולם, השואה, עלייתם של רודנים ופצצת האטום). משם ממשיכה התערוכה לחלקה השני, התוהה על האפשרות ליצור אחרי אושוויץ.
בכניסה למרכז פומפידו הוצב פסל של גלגל תפילה טיבטי בגובה שתי קומות. בפעולת הזרה האופיינית לאמנות העכשווית נותק הגלגל המקורי ממקומו הטבעי כמכשיר ריטואלי, הוגדל לממדי ענק והפך ליצירת אמנות סימבולית. גם פעולתו שונתה – כוח היד המניע אותו אצל המאמינים מומר ביצירה לזרם חשמלי המסובב אותו. דומה שיש ביצירה זו את תמצית התערוכה כולה: התייחסות לרוחני ולדתי בקונבנציות של עולם חילוני נעדר אלוהים.
התערוכה נפתחת בפורטרט של ניטשה, נביא המודרניזם והחילוניות, שצייר אדוארד מונק. לצד הפורטרט מוצבות יצירות רומנטיות המביעות את "נפלאות הטבע" ו"קטנות האדם" שציירו הצייר הגרמני קספר דוד פרידריך וחבורתו. האמנים הרומנטיים בגרמניה חשו את ההתרחקות וההיפרדות מאלוהים, תחושות שהמשורר הצרפתי בודלר תיאר כ"פחד". מתברר שלא רק ש"מות האלוהים" לא הדחיק את השאיפה לרוח, אלא שהמתח שנוצר היווה פתח לחקירתן של אפשרויות חדשות להתבוננות על העולם. כך עלתה, לדוגמה, האפשרות להביט בעולם מנקודת הראות של אלוהים, דהיינו, להתבונן על העולם מלמעלה. אפשרות זו נעשתה נגישה בעקבות התפתחויות מכאניות, כגון המצאת הכדור פורח.
לצד מגמות מרכזיות בהיסטוריה של תולדות האמנות, המופיעות בסדר כרונולוגי בתערוכה, מוצגות גם יצירות עכשוויות המדגימות את המשכיותם ונוכחותם של רעיונות העבר באמנות זמננו. לצד מגמת הרומנטיקה הגרמנית, לדוגמה, מוצגת יצירתו של האמן האנגלי דמיאן הרסט. הרסט מציג טריפטיך עצום – שלושה מרובעים שנדמים מרחוק כמצופי זפת, ורק בחינה מדוקדקת שלהם מגלה שהם מצופים באלפי זבובים קרושים בתוך שרף. המדיום הבסיסי של הטריפטיך אמנם דתי, אבל השימוש בו כאן דוחה ומשאיר את הצופה ללא תקווה.

ברוס נאומן, The True Artist Helps the World by Reveling Mystic Truths , 1967

ברוס נאומן, The True Artist Helps the World by Reveling Mystic Truths , 1967

היטלר מתפלל

יצירת "האדם העליון החדש" – ובהקשר המקומי שלנו, "היהודי החדש" – הייתה מגמה אוטופית שהשפיעה על אמני האוונגרד. בערב מלחמת העולם הראשונה נתפסה המלחמה כבלתי נמנעת וכאירוע שרק הוא יביא מזור לעולם. בהקשר היהודי, תפיסה זו מזכירה מאוד את דבריו המפורסמים של הרב אברהם יצחק קוק, שיש בהם גם מתן לגיטימציה למלחמה: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח… היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת… ואחר כך כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה ככה תגדל הצפייה לרגלי משיח שבה" (הראי"ה קוק, אורות, ט"ו) .
אלא שמלחמות העולם במאה העשרים גילו משהו מצמרר: יצירת האדם האירופי החדש הולידה מפלצת. טראומות אלה משמשות בורג ארכימדי לתערוכה. האפוקליפסה ושאלת הרוע עומדות כאן כשאלות שאין להן מענה. חלקה הראשון של התערוכה מכוון כולו לעניין זה, ובחלקה השני מהדהדת שאלת האפשרות ליצירה אמנותית אחרי אושוויץ.
בפינת חדר לבן מוצבת יצירה מצמררת של האמן האיטלקי מאוריציו קטלאן: דמות נמוכה בתנוחת כריעה קתולית, שראשה מופנה מעלה. הפסל מוצג כשגבו לצופה וברגע הראשון אי אפשר לזהות את הדמות, אך סיבוב סביב הפסל מגלה שמדובר בדמות קטנה של היטלר. היצירה (ששמה "הוא") , המשלבת רוחניות ורשע, עשויה להיראות במבט ראשון כהיקסמות מן הנאציזם, אך למעשה מצביעה על מורכבות.
זוועות המאה שעברה מלמדות על כישלונן של כל אוטופיות האוונגרד. התערוכה ממשיכה לחלקה השני, שבה האמנות כבר לא עוסקת ב"השתהות" אלא חוקרת את מהות הסבל ואת האדם שיכול ליצור סבל כזה. מכאן, בין השאר, נולד הרצון לחזור בכל זאת לציור אחרי אושוויץ. הניסיון להתמודד עם עברה של התרבות הגרמנית הוליד כיוונים שונים: קבוצת "וינה אקציוניזמוס", שבראשה עמד האמן הרמן ניטש, דגלה בתפיסות רדיקליות. היא תבעה פירוק של כל מוסדות החברה המרכזיים, ולשם כך יזמה פעולות סנסציוניות שביטאו הרס, אלימות ואקסטזה (ביתור חיות, ייצוגים של מיניות פרוורטית ושימוש במזון ובצואה). מכיוון אחר ניסה יוזף בויס לכונן סדר מהפכני באמצעות טרמינולוגיה חדשה של אתוס רוחני שמאניסטי.

ג'ונתן מונק, ,Sentence Removed 2000

ג'ונתן מונק, ,Sentence Removed 2000

אמנות כפרסומת

בהמשך התערוכה עולים נושאים שונים: המחול וההשפעה של הרוחניות האפריקאית עליו, התימה של ה"קורבן" והיצירה המתייחסת אליו, היחסים בין מוות להנאה, סופיזם, אמנות פסיכדלית משנות השבעים, שהושפעה מצריכת סם ה-LSD, ועוד.
פרק מיוחד עוסק בתימת חילול הקודש, שהפכה מרכזית ביצירה העכשווית: דמיאן הרסט בוחן את הדת באירוניה ונוגע בגבולות שבין המחריד ליפה ובין והנורא לנשגב; מאוריציו קאטלן התייחס בעבר באופן סקפטי ובלתי מחמיא לדת הקתולית, ובעקבותיו יצר האמן הרומני צ'יפריאן מורסן קישור טורד מנוחה בין נפילת הקומוניזם לכנסייה האורתודוקסית; האמנית האנגלייה שרה לוקאס יצרה דמות צלוב בגודל טבעי, העשויה כולה מסיגריות מרלבורו.
עבודת הווידיאו של הקולנוען האמריקאי ג'ון ווטרס משנת 1996 יוצרת קישור בין פרקטיקות מיניות מתחום ה-BDSM (סאדו-מזוכיזם ועוד) ובין מושגים דתיים-תיאולוגיים, כטבעו האנושי של ישו. בדומה, הציג אנדריה סראנו בעבודה "”Piss Christ משנת 1987 דמות פלסטיק של צלוב בתוך תיבת זכוכית שבתוכה הטיל את מימיו.
האל עצמו לא נוכח בתערוכה. כיאה לתערוכה צרפתית במהותה, הוא נותר מחוץ לכרונולוגיה. יוצא דופן בעניין זה הוא אלי פטל, המציג את המיצב "היהיה" בגרסה שנעשתה במיוחד לחלל התצוגה, עבודה שנוגעת בנוכחות הערפילית של האלוהות ובמיוחד בהקשרה היהודי. היצירה הינה למעשה וילון-מחיצה עשוי חרוזי בדולח, ששזורה בו המילה "היהיה". החרוזים מזכירים חרוזי תפילה המשמשים מאמינים בתרבויות שונות. הרמז לשם האל, "הויה", המופיע כאן, ממשיך מסורת ענפה של קמעות ולוחות "שיוויתי", שבהם מזוהה האל דרך נוכחותו בשמותיו הכתובים. הפסוק "שִוִיתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים ט"ז, ח') פורש כהוראה למאמין לדַמות את האל: "וכתבו בשם האר"י ז"ל שיצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו בניקוד יראה כזה 'יִהְוָה' וזהו סוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' וזה תועלת גדול לעניין היראה" (ישראל מאיר הכהן מראדין, משנה ברורה, סימן א', סעיף קטן ד').
באמנות המקומית נעשה בעבר שימוש באותיות אגב העיסוק האבסטרקטי באל ובטקסטים יהודיים הנוגעים אליו. בשימוש באותיות ובשמות יש אמנם מעין המשך למסורת יהודית ענפה, אך עם זאת, בהחדרתו של שימוש זה לתחום האמנות הפלסטית העכשווית ובניסיון לעסוק באלוהי בכלים של חזות מתהווה הבסיס לחילולו. הנוכחות של האותיות בווילון-מחיצה של פטל מדגיש את הפער החמקמק בין האל למאמיניו. המחיצה משמרת את צורת האותיות, אלא שניסיון להשתמש בה – דהיינו, לעבור דרכה – יפגע בשלמותו של השם.
פטל יצר וריאציה לשם קדוש הנסמך על שם "הויה" המסורתי. "היהיה" היא מילה מומצאת, שאפשר לקרוא משני הכיוונים. הביטוי נשמע כפתיחה לאגדת ילדים (היה היה). הוא גם מזכיר צורת שאלה (הֲיִהְיֶה), שהופיעה במקרא כביטוי לחוסר אמונה ("היהיה הדבר הזה?", מלכים ב' ז', ב').

אלי פטל, היהיה, 2007

אלי פטל, היהיה, 2007

הקשר אחר העולה כאן הוא הפסוקים שבהם האל קורא לעצמו "אֶהְיֶה" ("אהיה שלחני אליכם", שמות ג', י"ד) . לפי קריאה זו, העבודה מכריזה על אלוהים בגוף שלישי: הוא, "הֳיִהְיֶה". שם הויה מכיל במקור את האות ו'. האות ו' שהורדה כאן מהשם מאזכרת, כפי שנכתב בטקסט התערוכה, את הוו או הקולב שעליו תלויים חרוזי העבודה המחוברים לתקרה. זהו משחק במילים ובחומר. משחק זה מתחבר לשיח מדרשי ישן, שבו מצביעים חז"ל על מילים ואותיות שנפלו מפסוקים ושובצו במקומות חדשים (לדוגמה: "מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי?… אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקודש, שנא' 'סומך ה' לכל הנופלים'". תלמוד בבלי, ברכות ד', ע"ב) .
התערוכה פותחת בספירלת ניאונים של ברוס נאומן, הנראית כפרסומת. האמן מוכר רוחניות, חלומות ותובנות לכל דורש. בסיום התצוגה נסגר המעגל בהומאז' לעבודה הזאת, שיצר ג'ונתן מונק האנגלי. בעבודתו של מונק המילים של נאומן חסרות, ונותרה רק צורת הספירלה (המזכירה גם את עיצוב התערוכה). הצורה הריקה, ללא התוכן, מעלה את השאלה אם כבר אין מה לגלות – האם האמנות בימינו נשארה רק מוצר צריכה, שבינה לרוחניות אין דבר?

"עקבות של קדושה", מרכז פומפידו , פריז; בית האמנות (Haus der Kunst), מינכן. אוצר: ז'אן דה לואזי.

נוסח דומה של המאמר יתפרסם בקרוב בכתב העת "טרמינל". עורכת: דליה מרקוביץ

אודות דוד שפרבר

חוקר אמנות יהודית.

הוספת תגובה