ישנם מספר טעמים להצגת תערוכה של קבוצת 'המשותף קיבוץ' עתה. בשנה זו מציינת התנועה הקיבוצית מאה שנה לייסודה של דגניה, אם הקבוצות והקיבוצים. בהקשר חגיגי זה מוצג בגלריית הקיבוץ בתל-אביב וברבות מהגלריות בקיבוצים אשכול התערוכות 'מדרש קיבוץ', המוקדש למקומו של הקיבוץ בשיח החברה, התרבות והאמנות בישראל; בשנה החולפת, במסגרת אירועי שישים שנות המדינה, הוצגו בששת המוזיאונים הגדולים בארץ תערוכות שביקשו לסכם מגמות ואירועים שהטביעו את חותמם על אמנות ישראל. מקומה של קבוצת 'המשותף קיבוץ' נפקד מתערוכות אלה; בשנה החולפת מלאו שלושים שנה להיווסדה של קבוצת 'המשותף קיבוץ'. תערוכה זו מבקשת להתבונן בגילויי היצירה של קבוצה זו מפרספקטיבה של זמן – להרהר בחשיבותה ההיסטורית וברלוונטיות שלה להווה. בצומת הדרכים והזמנים בה היא מוצגת מצטלבים זיכרון קיבוצי ולאומי, חשבון נפש פרטי וציבורי, אמנות וחיים.

קבוצת 'המשותף קיבוץ' נוסדה על ידי חבורת אמנים חברי קיבוצים, שכללה את יעקב חפץ (אילון), דב הלר (נירים), אברהם אילת (שמיר), אפרים פלג (נען) ויובל דניאלי (המעפיל). חבריה, שהיו ברובם חברי קיבוצי השומר הצעיר, אופיינו במעורבות חברתית בקיבוציהם (כמזכירים, רכזי תרבות וחברי ועדות) ובפעילות פוליטית ואמנותית מחוץ להם (בהתגייסות מפלגתית, בארגוני האמנים התנועתיים ובגלריית הקיבוץ). פעילותם האמנותית, החברתית והפוליטית הייתה המכנה המשותף שלהם והבסיס לצמיחתה של הקבוצה. אי הנחת שחשו נוכח גילוייו המתפרצים של המשבר האידיאולוגי בקיבוץ – הסדקים החברתיים והאידיאיים שהלכו והעמיקו בו – תורגמה למעשה האמנותי שלהם. תבוסת המערך בבחירות לכנסת התשיעית, שהתקיימו ב-17.5.1977, הייתה רק זרז לתהליכים שהלכו והבשילו בהם כבר חודשים ארוכים. בראיון לרבעון הקיבוץ הארצי השומר הצעיר 'הדים', סיפר על כך יובל דניאלי: "כולנו הרגשנו תחושת תסכול ומועקה, שלא ידענו איך לבטא אותה ולהוציאה כלפי חוץ. בין מייסדי הקבוצה היו קשרים אישיים של אמנים שכבר הציגו בעבר, התקיימו מפגשים לא-פורמליים, על-פי-רוב סביב גלריית הקיבוץ, ובהם נזרק הרעיון לתת מקום לביטוי אמנותי, שיפרוק מעלינו את מטען רגשות התסכול והזעם וכל כאבי הבטן, שהיו מנת חלקנו אחרי המהפך" (1).

בבחירת השם 'המשותף קיבוץ' היתה משום הצהרה של חברי הקבוצה על השתייכותם הקיבוצית ועל ממד המחויבות הגלום בה. כאמנים, הם אימצו לעצמם דפוסי עבודה ביקורתית-אקטיבית שמצאו ביטוי בטכניקות מסורתיות כרישום, ציור, פיסול והדפס, לצד גילויי אמנות עכשוויים לזמנם – אמנות מושגית, דואר, גוף, אדמה, מיצב ומיצג. בכך הם ביקשו לזעזע ולאתגר הן את החברה הקיבוצית והן את החברה הישראלית. בתערוכות הראשונות הופנו חיצי הביקורת בעיקר כלפי השבר שחל בערכי תנועת העבודה, התפרקותה מערכים ואבדן דרכה. בשער הכניסה לתערוכה הראשונה, שהתקיימה בבית האמנים בתל-אביב (1978, אוצרת מרים טוביה) נכתב: "קיבוץ לפעמים כתובת לפעמים בית". מהעבודות שהוצגו בה יצויינו כאן: "דרך חיים" של דניאלי, פלקטים וקטע מלוח מודעות של הלר ותצלומי פנים של חדר בקיבוץ של חפץ. התערוכה השנייה – "המשותף קיבוץ" מס. 2, נערכה שנתיים מאוחר יותר (1980) בגלריית הקיבוץ בתל-אביב, שגם הפכה בסיס לפעילות הקבוצה. לאמנים המייסדים הצטרפו בה חברים נוספים: חיים מאור (גבעת חיים מאוחד), דב אור נר (חצור) ויוסף הוכמן (געש) והציגו במסגרתה גם ידיד רובין (גבעת חיים איחוד) ופני יסעור (עין חרוד איחוד). אוצר גלריית הקיבוץ באותה עת היה רפי לביא, שהעמיד אותה לרשות האמנים למשך חודשיים ואפשר להם התנהלות עצמאית. העבודות שהוצגו באותו פרק זמן, בהן "עזיבה" של אילת, "אבות תנועת העבודה" של דניאלי, "מיתוסים מתמוססים" של מאור, "גלריה אדומה" של חפץ ו"פרהויזיה" של אור נר הביאו לשיא את הביקורת הפנים קיבוצית שזעקתה הושמעה כבר בתערוכה הקודמת. ריכוז פעילותה של הקבוצה באותן שנים בגלריית הקיבוץ, שהייתה מזוהה עם התנועה ואף מומנה על ידה, חידד את הזדהות האמנים עם דרך החיים הקיבוצית ואת חרדתם לאופייה המשתנה. בתערוכה שהתקיימה בבית האמנים בירושלים (1981, אוצר חיים מאור) – במסגרת פרויקט "אולם", כתב גדעון עפרת: "בין "משפחת האדמה" לבין "המיליונר המתנשא" חלפו עברו לא רק ימי הקיבוץ, אלא גם ימיה של המדינה כולה. משבר הזהות הקיבוצית הוא המשבר של כולנו. אמנות המבטאת משבר זה איננה מוגבלת איפוא לקיבוצים בלבד.
תערוכת אולם מס.3 מפנה את מבטנו מן המרכז אל הפריפריה התרבותית. כינון הביינאלה של תל חי ותפקוד גלריה "הקיבוץ" בשנים האחרונות מאותתים על אפשרות למערך יחסים חדש בין המרכז לבין הפריפריות. מעבר לתלותה של הפריפריה הקיבוצית במרכז, עולה אפשרות לתעודה ומשימה תרבותית אשר התנועה הקיבוצית תוכל אולי להרימן – מבחינה ערכית וכלכלית גם יחד" (2).

תערוכת "המשותף קיבוץ" מס. 3, שנפתחה בגלריית הקיבוץ ב- 10.2.1983, עמדה בסימן מלחמת לבנון הראשונה (ראוי לציין שביום בו נפתחה התערוכה בגלריה בתל-אביב נרצח אמיל גרינצוויג, איש "שלום עכשיו", במהלך הפגנה בירושלים). בין העבודות שהוצגו בה יצויינו: "מציאות חלום" של חפץ, "מוזיאון המלחמה" של אור נר, "בני אור ובני חושך" של מאור, כרזות פוליטיות וחברתיות של הלר, צילומי כיבוש, מלחמה וקיבוץ של הוכמן, "בעמדת המתנה" של דניאלי ו"בעיר ההרגה" של טולי באומן (עמיר). עבודתו של באומן הציגה מיטה שעל מצעיה הוטבעו צילומים מטבח סברה ושתילה ושורות מודפסות מ"עיר ההריגה" על עלי צבר. אמנון ברזל שאצר את התערוכה הביע גם עמדה ביקורתית משל עצמו: "אמנים חברי קיבוץ, יצרו מאז תחילת שנות השבעים, תפיסה אמנותית פוליטית וחברתית בעלת אפיונים מקומיים, בכלים מושגיים פוסט-מינימאליים. הראדיקליות של ביטויים אלה הסתמכה על מעורבות ותגובה של פרט שבסיסו הקהילתי הוא אידיאולוגי. המקדם היצירתי הוא בדחיפות ההבעה, דחיית אסתטיקה לשמה, תמליל בוטה, שימוש בתיעוד ישיר, חשיפה רעיונית לא מרומזת, ומידה רבה של חמימות משפחתית שאינה מנוכרת לנושאים המבוקרים".
האמן הפוליטי, איש הקיבוץ, מקצין את עמדותיה של חברה אוונגרדית אליה הוא משתייך, ומהווה סתירה לדמות האמן המסוגר הנרקיסיסטי – זאת, על ידי עובדת היותו מייצג של חשיבה אידיאולוגית" (3).

ההידרשות למלחמת לבנון אכן התבקשה באותן שנים, ככול שמדובר באופי יצירתם של אמני 'המשותף קיבוץ'. משנת 1984 הם אימצו את 'הטירה בגעש' כאתר הפעילות המועדף שלהם. מקומה האסטרטגי של טירה זו בשדות קיבוץ געש ונוכחותה הבולטת מול כביש החוף היה אידיאלי למטרתם. המקום זכה בפיהם לכינוי 'מוזיאון הטירה', על חזיתו החיצונית התנוסס דרך קבע שלט גדול שציין את מספר הימים שחיילנו שוהים בלבנון והיא נעשתה סמל למאבק במלחמה. חיים מאור ציין כי האווירה של פעילות זו באה כנגד הרצון "להשתיק את מלחמת לבנון ולהשתיק את הבעיות האמיתיות של מערכת הבחירות הנוכחית [...] זה היה מעין ניסיון להגיד: אלה הבעיות, ואת זה, על זה צריך לדבר, ולכן על זה אנחנו מגיבים" (4).

פעילותם של חברי הקבוצה כללה ייזום והשתתפות בתערוכות לצד מעורבויות פוליטיות נוספות על אלו שהוזכרו לעיל. יצויינו כאן: כנס אמנים, סופרים ומשוררים שהתקיים ב'מוזיאון הטירה' במלאת שלוש שנים למלחמה (1985); תערוכת פלורליזם בתיאטרון ירושלים (1986); ציון שנה לאינתיפאדה הראשונה ותערוכת כרזות פוליטיות (1988). תערוכתה האחרונה של הקבוצה, 'המשותף קיבוץ, עבודות אישיות', נערכה במשכן לאמנות בעין-חרוד (1990) וסימנה את פנייתם של אמניה לדרכים עצמאיות, כפי שגם העידה כותרת המשנה שלה. גליה בר אור, אוצרת התערוכה, ציינה אותה אז כמעניינת מבחינה אמנותית-היסטורית, כעוסקת בבעיות אישיות לצד שאלות חברתיות מקומיות וכבעלת זיקות והשלכות לגורל היסטורי של עם (5). תצויין כאן גם התערוכה שהוצגה ביוני 2002 בגלריית הקיבוץ ושהוקדשה לציון עשרים שנה למלחמת לבנון (אוצרים: טלי תמיר וגיא רז). הוצגו בה אחדות מעבודותיהם של אמני 'המשותף קיבוץ' שניתן היה לשחזר, לצד חומר תיעודי על פעילות הקבוצה שעסק מלחמת לבנון.

פעולותיה של קבוצת 'המשותף קיבוץ' לא צמחו בחלל ריק. ככול שמדובר בשדה האמנות הישראלי של שנות השמונים, בלטה האמירה הביקורתית הישירה לצד הקינה על אבדן החלום והתמימות. אילנה טננבאום, שאצרה את תערוכת "שנות השמונים באמנות ישראל", הפנתה לתחושת השבר הפוליטי והחברתי שציינו שנים אלו: "מלחמת לבנון הובילה לערעור ציבורי על התפיסה של 'מלחמת אין ברירה', האינתיפאדה הראשונה שינתה את יחסי המדינה עם הפלסטינים בשטחים הכבושים, האינפלציה דהרה והבורסה קרסה" (6). נוסף לכך היא שרטטה את אפיוניו של שדה האמנות המקומי ככזה שפנה לעיסוק ביקורתי באמנות, להתגבשותן של קבוצות והתאגדויות של אמנים, להקמתם של חללים אלטרנטיביים ולסכסוך הישראלי פלסטיני. מבט רטרוספקטיבי על יצירתם של חברי 'המשותף קיבוץ' מצביע על תחומים אלה כמקבילים ברובם למטרותיהם ועיסוקיהם אז, כפרטים וכקבוצה. משום מה מקומה של קבוצה זו נפקד מהדיון באותה תערוכה חשובה.

והיום? כמחצית מחברי הקבוצה הגרעינית של 'המשותף קיבוץ' עזבו בינתיים את בתיהם הקיבוציים בעוד שהמחצית השנייה מתמודדת עם אופקי דרכיהם של קיבוצים ברמות הפרטה שונות. הטירה בגעש, שהייתה להם סמל למאבק אידאי ואמנותי, מוקפת צמחייה טרופית ומדשאות ומשמשת כגן אירועים. הקיבוץ כמושג ערכי וכממשות חיים אינו עוד מה שהיה פעם וכמוהו גם המדינה. ובכל זאת מה המשותף? המבט המאוחר במפעלם של חברי 'המשותף קיבוץ' מעורר ומלבה את היותם שותפים לפרק חיים ויצירה היסטורי ואת אמונתם בהיותה של האמנות מרכיב חיוני בחיי הקיבוץ ובנפתולי החברה הישראלית. נוסף לכך הוא מאיר את היכולת להצמיח מתוך הפריפריות הקיבוציות אמירה אמנותית ורלוונטית לסוגיות החיים המהותיות ביותר לגבי טעם חיינו כאן – כחברי קיבוץ, כישראלים וכנושאי הזיכרון ההיסטורי המשותף.

[1] גדעון עפרת, 'הקיבוץ בירושלים, מגמות מושגיות-חברתיות חדישות באמנות הקיבוץ', פרוזה אולם (3), ללא מספור עמודים.

[1] אמנון ברזל, המשותף קיבוץ מס. 3, הקיבוץ, גלריה לאמנות, 1983.

[1] חיים מאור, הדים, עמ' 43.

[1] גליה בר אור, בתוך: קרני עם-עד, 'סופו של "המשותף קיבוץ"', הקיבוץ, 12.12.1990.

[1]  אילנה טננבאום, 'הזמן של הפוסט: שנות השמונים באמנות ישראל", צ'ק-פוסט, שנות השמונים באמנות ישראל, מוזיאון חיפה לאמנות, 2008, עמ' 24.