ההלכה היהודית עיצבה את הזמן והזיכרון כקטגוריה של מעשה וזהות (1). אחד הביטויים המשמעותיים ביותר לאבחנה זו הוא ניתוקו של הזמן מתופעות הטבע האובייקטיביות (שכאילו יוצרות אותו), ונתינת מקום לאדם לעצב אותו בדרכו שלו (2). האמנית סיגלית לנדאו מעצבת זיכרון וזמן ברבות מעבודותיה. המעגליות (אחד הסימנים המציינים זמן)  שבעבודות  נדמית כשעונים שבהם הזמן המיסטי מתחבר לזמן החולי, היומיומי. היצירות  הללו עושות שימוש בתבנית של מעגל החוזר על עצמו, ובחלל השעוני-המסתובב שנוצר נוכחת הימצאות פיזית של גוף האמנית.

עבודת הווידיאו "Done Day" מתייחסת למנהג יהודי קדום שמטרתו לזכור ולהזכיר את חורבן בית-המקדש: "כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט [לא מסויד]. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח" (תלמוד בבלי, בבא בתרא ס', ע"ב). המנהג העממי החליף את החסרת הסיוד בצביעה בצבע שחור: "ויש מקומות שעושין שחור וכותבין 'זכר לחורבן'". במקומות שונים קיבל מנהג זה ביטוי מילולי, כשעל הקיר מול הכניסה נכתב: "שחור על לבן – זכר לחורבן".
מצלמתה של לנדאו מתעדת את צביעתו של קיר חיצוני בבית ישן בדרום תל-אביב. ברקע הבניין המתפורר נראה מבנה רב-קומות. הדמות הצובעת נמצאת בתוך הבית ומושיטה ידיה מבעד לחלון, נשענת החוצה וצובעת סביבו מעגל. לילה ויום מחליפים זה את זה במעגל אינסופי, כשביניהם עושה הדמות הפסקות קצרות לעישון סיגריה. בשעות היום הקיר נצבע בשחור, ובלילה בלבן. ביצירה מאוזכרים שני המנהגים השונים – הקיר נצבע בשחור ואחר-כך בלבן, וחוזר חלילה, כמצוות המנהג "לצאת ידי חובת כל הדעות".

בשונה מהמנהג המסורתי, המתייחס לצביעת פנים הבית, לנדאו מתיקה את הצביעה אל החוץ. פעולת הצביעה כאן אף מוצאת מן ההקשר האסתטי (כחלק מפעולת אמנות), ומוצגת בהקשר דיסקורסיבי של פעולת צביעת בית פשוטה. הדמות הצובעת ניצבת במרכז ריבוע החלון, המוקף במעגל של צבע. פעולת הושטת היד החוצה והמעגל שנוצר בשל הצביעה מזכירים דימויים של שעון או של גלגל זמן, שמחוגיו הם ידי הצבע-אמן. הזמן וזיכרון החורבן מתבטא כאן בגוף. בסופו של התהליך הופך הגוף שבמרכז החלון לתבנית של זיכרון. על הקיר החיצוני של הבית, שנראה כחורבה, מתהווה עיגול ענק, המשכיח את המראה הכללי המוזנח של הבניין.
העולם היהודי המסורתי, כמו עולמות דתיים אחרים, כורך את העבר בהווה, ובכך מבליע את הזמן בתוך הנצח. בדומה לתפיסה זו, גם בעבודתה של לנדאו מועבר זיכרון מימים רחוקים לעולם עכשווי סמי-קונקרטי: החורבן והמנהגים לזכרו נארגים במציאות עלובה, בניין מכוער בן ימינו, ופעולת הצביעה, המאזכרת מנהג מסורתי שנועד להבניית הזיכרון, מייצרת קונסטרוקציה של זיכרון שחותרת תחתיו.

רבות מעבודות הווידיאו של לנדאו עוסקות בגוף, בכאב ובכיליון, וחלקן עושות שימוש בתבנית של מעגל החוזר על עצמו. באחד ממיצביה הנודעים הפכה לנדאו חלל גלריה בניו-יורק למעין מכונת סוכר ענקית, שבה סבבו לנדאו ואחרים וצופו בצמר גפן שנוצר מסוכר. בעבודה "הולה-הופ עם חוט תיל" מופיעה האמנית על חוף הים כשהיא מחוללת ומגלגלת סביב גופה העירום חישוק, אלא שהחישוק עשוי תיל ופוצע את בשרה. גופה המדמם של האמנית מזכיר כתר קוצים, ומייצר מטפורה המחברת בין סבל, כאב וגבורה דתית. בסדרת צילומים שתיעדו פעולה דומה ניצבה האמנית על גג של בית תל-אביבי, לירכיה חצאית מיריעת פלסטיק-בועות לאריזה ("פצפצים"), ושדיה מודבקים ברצועת מסקינג-טייפ. החישוק הפוצע בעבודות אלה משתלב באקט המעקר. בווידיאו "Three Man Hula" מסובבים שלושה גברים את החישוק, וכך מייצרים מעין אחוות גברים ושיתוף פעולה.
העבודה DeadSee צולמה ממנוף גבוה ומתכתבת עם עבודת האדמה המפורסמת Spiral Jetty של האמן האמריקאי רוברט סמיתסון משנת 1970 (3). באחת העבודות המתועדות הידועות שיצר סמיתסון נעשה שימוש במצלמה שהוצבה במסוק, וכך נוצרה תחושה שהמונומנט הסטטי נע. ביצירתה של לנדאו, גופה של האמנית שט במעגל אבטיחים שצף בים המלח. כמה מהאבטיחים בקועים, והבשרניות האדומה שלהם מזכירה סטיגמטות (סימני הפצעים של ישו ושל קדושים אחרים) השטות בים של שלווה רוחנית – מתיקות מהולה במלח.

התערוכה "הפתרון האינסופי" (מוזיאון תל-אביב, 2005), רמזה בשמה לעיסוק בציר הזמן, לעימות בין תרבויות ולשואה. מוטיב הזמן הופיע בתערוכה בצורה גלויה וחבויה גם יחד: לנדאו הציבה כפכפים במידות 42-45 – שנות ההשמדה בתקופת השואה. ראש האיל הענק שהוצב באולם הכניסה רימז לקורבן ולעקידה, אלמנטים שנוכסו על-ידי הציונות והיו למיתוס מכונן בתרבות הישראלית. באחת מעבודות הווידיאו נכחו ברקע מעברי הזמן שבין הלילה ליום דרך אור היום. העבודה הציגה טריפטיכון שבו הופיעו נערות המסמנות בחול על שפת הים את סמל האינסוף או דימוי של קוד גנטי. הסמל מסומן שוב ושוב, ונמחק על-ידי הגלים. סימון בחול דומיננטי גם בעבודה אחרת של לנדאו, "מחול ים פיניקי" (2005). מחיקה וסימון (בחול הים), טבע (החול והים) ותרבות אורבנית (ברקע נראית תחנת הכוח בחדרה), מתערבלים זה בזה. גם בתערוכה קודמת, מיצב אפוקליפטי של האמנית, נכח הזמן  וזיכרון של חורבן באופן חריף: הדמויות חסרות העור והאובייקטים בתצוגה Country" The" (מעין תרגום לאנגלית של שם העיתון "הארץ") נוצרו מעיסת העיתון היומי "הארץ".
לנדאו יצרה בחלל הגלריה דימוי של גג תל אביבי שבו שוכנות דמויות פשוטות עור, מעין חלום בלהות של פוסט אסון. האובייקטים בתערוכה נוצרו מעיסת נייר עיתון שאספה לנדאו מאז פרוץ האינתיפאדה, וכך קיבלה התצוגה משמעות קונקרטית על רקע אירועי הזמן (4).

בתערוכה "חדר האוכל" (The Dining Hall), שהוצגה בברלין (2007) (5), שולבו טכניקות של מיצב, וידיאו ופיסול והיא עסקה באוכל, במקומות הסעדה ובהכנת מזון. גם שם עלה נושא החורבן: הסעודה כסמל לחום משפחתי הופכה, עם ההתקדמות בין חללי התצוגה, לחגיגת גרגרנות והרס (6). בין השאר הוצגה בתערוכה מכונת הדחת כלים ששימשה בקיבוץ, וכן כירה שממנה נשמעו קולותיהן של נשים מעדות שונות שסיפרו על הכנת מאכלים עדתיים. אחד האובייקטים בתערוכה היה מיצב עשוי עשרות יציקות קטנות של ברונזה ופליז. המיצב נבנה כמודל של דירה שקרסה אל תוך צינור של מגלשה שמשמשת לפינוי חומרי בניין. מעל הצינור נותר חדר קטן. מתחת לשאריות המבנה, בערימת פסולת הבניין שבמכולה, נערמו לצד מכונת כביסה, תנור ואמבטיה גם פריטים שנפסלו על-ידי "בית-היציקה ליודאיקה לנדאו" שבדרום תל-אביב, שם נוצרה העבודה. החפצים שבתוך המכולה המיניאטורית שבתחתית הצינור הם בעלי משמעות סימבולית וסנטימנטלית: מפתח, דלת, תנור ישן, מגן דוד. כל אלה מרכיבים יחד מעין דיוקן עצמי. דרך אלמנטים המוכרים ככלי יודאיקה (כגון אצבע לתורה), מתנתקת היצירה מעולם ההישרדות היומיומי ועוברת למימד של עבר אבוד. בגלל מידותיה הקטנות, מקבלת העבודה סטאטוס של עיטור ביתי מיניאטורי. אלא שבמקום להנעים לעין או להוות חלק מריטואל יהודי, היא נותרת לכודה בזמן שבו נוכחים חורבן ומחסור.

העבודה "סיזיפוס ויעקב נפגשים על פי הבאר" נוגעת בזיכרון התרבותי שלנו ומתקשרת לזמן הסף. העבודה צבועה בשחור ואדום, ובדומה לפסלי הדמויות האחרים של לנדאו, היא עשויה מעיסת נייר שמצפה רשת לולים ומברזל המשמש לבנייה. הדמויות ניצבות בתנוחות של עבודה קשה. שם העבודה מכליא מיתוסים יווניים-רומיים עם סיפורי אבות מקראיים, ומזכיר שהשיח המקומי העכשווי ניזון מהתרבות היוונית והיהודית גם יחד.
"סיזיפוס ויעקב" היא מטפורה מרטיטה לעמידה על פי תהום, לתווך ולסף. חשיבותם של תפרים אלה הובהרה על ידי האנתרופולוג ויקטור טרנר, שכינה אותם "שלב לימינלי", שהוא המצב הזמני של עמידה על הסף (7).
פי הבאר נזכר כמופע נסי ועמידה על הסף – בין הבריאה למימושה. משנת אבות קובעת: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" (8), כלומר בזמן שהוא על הסף, בין תקופת הבריאה לתקופת המימוש, זמן שמאפשר נסים וחריגה מחוקי הטבע. אחד הדברים הנמנים שם הוא "פי הבאר". על קו התפר הזה עומדות בעבודה של לנדאו שתי דמויות עשויות נייר עיתון וגוללות אבן ענקית מעל פי באר. הטקסטורה שמדמה גוף שהופשט מעורו משותפת לדמויות ולאבן – אחד שהוא שניים, מעין מאבק עם העצמי.
לנדאו עוסקת בסף והולכת איתו עד הסוף. גם חומריה הם חומרי סף, מחיצות וגבול: תיל לולים שנייר עיתון ישן מלפף אותו, מתרקם בו או מבצבץ מתוכו. חומרי העבודה, ניירות העיתון, מחברים את הסף כאן לכאב, ליומיומי, לרפטטיבי ולסיזיפי.
הבאר הפלאית של מרים (כפי שמקובל לפרש את דברי המשנה על "פי הבאר") מהדהדת ביצירה מיתוס פלאי אחר: יעקב הגולל את האבן המכסה את הבאר בראותו את רחל. אהבת יעקב לרחל על-פי המיתוס, היא זו שנתנה לו את הכוח לגלול במו ידיו את פי הבאר, וכך לדברי לנדאו, מבעד לכאב אצור, העבודה עוסקת גם באהבה.

הערות:
1: משה מאיר, "מקדש האדם והזמנים – על תורת הזמן היהודית", דעות 28 (ספטמבר, 2006), עמ' 21–24.
2: משה מאיר, שם.
3:  Robert Smithson, "Spiral Jetty", April 1970.
4: חוקרים אחדים דנו בדמויות פשוטות עור באמנות זמננו ובעיסוק בגוף ובהפרשותיו. למשל, חוקרת האמנות לינדה ניד Nead)) עמדה על כך שהקונבנציה המסורתית של תיאורי העירום באמנות המערבית נמנעת מאלמנטים מסוימים של הגוף, ובמיוחד מחלקיו הפנימיים ונוזליו, שנחשבו ללא ראויים להצגה. ר' L. Nead, The Female Nude: Art, Obscenity and Sexuality, London 1992. ז'וליה קריסטבה טבעה את המושג "בזות",שמצביע, בין השאר, על מה שהורחק מן הגוף, הוצא ממנו כהפרשה והפך ל"אחר". הבזות עולה בייצוגי קדושה-טומאה כמערערת על הזהות ועל המערכת ומטשטשת את גבולותיהם. לנדאו (כמו גם אמנים אחרים) עוסקת ‎בהפשטת הגוף מכיסויו החיצוני ובכך מערערת על  הקונבנציות של העבר.  ר' ז'וליה קריסטבה, כוחות האימה: מסה על הבזות (תרגום: נועם ברוך), תל-אביב 2005.
5: The Dining Hall, Kunst Werke – מכון לאמנות עכשווית, ברלין 2007. אוצרת: גבריאל הורן.
6: ר' אמיתי מנדלסון, "חזיונות אחרית וראשית, הרהורים על אמנות בישראל: 1998–2007", זמן אמת – 60 שנות אמנות בישראל, העשור השישי: 1998–2008 (קטלוג התערוכה), מוזיאון ישראל, ירושלים 2008, עמ' 70.
7: ויקטור טרנר, התהליך הטקסי – מבנה ואנטי-מבנה, תל-אביב 2004.
8: משנת אבות ה', ו'.