כוכב הגאולה

אהבה היא המבע הנגלה של מהותו הנצחית של אלוהים, וכולה פעולה בעולם הממשי, בניסיון | האמונה היא פעולת ההוויה: קפיצה אי-רציונלית, אנטיתזה לתבונה הטהורה | הגאולה היא פעולתו של האדם בעולם: אהבה שהיתה למפעל של קהילה שלמה | על יצירתו הפילוסופית של פרנץ רוזנצווייג

מאמר זה בא לפתוח פתח ליצירתו של פרנץ רוזנצווייג  "כוכב הגאולה". רוזנצווייג, שנע כל חייו בשבילי התבונה הטהורה ושתי הדתות המונותיאיסטיות, יהדות ונצרות [ב-1913 אף חשב להתנצר], מגלם ביצירתו את השאיפה להבין את היהדות הבנה פילוסופית ולגלות בה את היסודות שהם בעלי משמעות אוניברסלית.
גם אם טיעוניו לוקים במעגליות, או שתמונת יצירתו עלולה להציגו כסכולסטיקן של היהדות, אין ספק שהשפעתו על הוגים עכשוויים, דוגמת לוינס, מכרעת. רוזנצווייג ולוינס הם הוגים דתיים, אך דתיותם שונה מהדת שנעשתה מטרה לחיצי הביקורת החילונית. רוזנצווייג חשב שאין משמעות לחלוקת בני-האדם לדתיים מול חילונים, כאילו יש לראשונים משהו שהאחרים חסרים אותו. למרות היותו יהודי דתי, לא קיבל רוזנצווייג את העמדה של היהדות האורתודוקסית או הרפורמית. יצירתו היא מודל לסלילת דרך המעניקה פירוש מחודש ואוניברסלי ליהדות. 

"גל אחד באוקיאנוס"

רוזנצווייג יצא מהגל. כתביו על הגל, ובהם ספרו "הגל והמדינה", נחשבו לטובי המחקרים שנוצרו על הגל - אך את בשלותו הרעיונית כפי שהובעה בספרו "כוכב הגאולה" יש לייחס דוקא לעזיבתו את תורת הגל. למעשה, התנגדותו לתורת הגל נעשתה אצלו לכוח מניע ביצירת הפילוסופיה של האמונה.

 

"לדעת את האל, את העולם ואת האדם – אין זאת אלא לדעת מה הם עושים בעתות האלה של המציאות ומה נעשה להם: מה עושים זה לזה ומה נעשה להם זה מזה"

רוזנצווייג מנסח את נקודת המוצא שלו בחריפות רבה בהקדמתו לחלק הראשון ב"כוכב הגאולה", המכונה "על האפשרות להכיר את הכל". שם הוא מותח ביקורת קטלנית על האידיאליזם ההגליאני ועל יומרתה ותביעתה של המחשבה הפילוסופית להכיר את הכל: על השיטה הרציונליסטית הגדולה, שהתיימרה להציג את האמת המוחלטת והשיטתית  של המכלול השלם, מתוך השגת סינתזה של כל הידע והתרבות האנושיים במערך אינטלקטואלי ומתומצת אחד ויחיד.
אוטונומיית התבונה של היגל אינה יכולה להשלים עם תפישת האל המסורתית , היינו תפיסת האל כחיצוני, כבורא עולם, כפי שהיא קיימת בנצרות וביהדות. הגל ניסה להוכיח את ממשותו של אל אימננטי, שהוא הרוח המוחלטת (Geist). תפישת הסובייקט אצל הגל ככלל אפשרית רק כמושג, כהתגלמות חלקית של האידיאה הכללית. "היחיד אצל הגל", בלשון מטאפורית, "הופך לגל אחד באוקיאנוס". לאני הפרטי האמפירי כשהוא לעצמו אין מקום בשיטה זו.

"מאימת המוות מתחילה הכרת המכלול"

רוזנצווייג, כאקזיסטנציאליסט, מעמיד את הקיום לפני כל מחשבה. הוא יוצא מן המוות שאליו מתכחש האידיאליזם. ספרו נפתח במשפט "מן המוות, מאימת המוות, מתחילה כל הכרת המכלול". המוות, אמר רוזנצווייג, הוא "יש קשוח שאין לבטלו" (ומן הדין להזכיר כאן את בריאותו הרופפת ומחלתו חשוכת המרפא. רוזנצווייג היה בן 43 במותו). המוות הוא שקובע את קדימותו של הקיום לכל מחשבה. מתוך חרדת המוות עומד אדם על ישותו, ובחרדה זו מקור כל בעיותיו. האידיאליזם הטוטלי של הגל לא מייחס ממשות למותו של הפרט האמפירי; המוות, מבחינתו, לא הורג את ה"סובייקט", אלא רק פרט טפל שקיומו משול לאפס במכלול.
דווקא אותו אני פרטי, אמפירי, הוא האני שההוגים האקזיסטנציאליסטיים ורוזנצווייג שמו לבסיס הפילוסופיה שלהם. לאותו אני אמפירי לא היה מקום בשיטה האידיאליסטית הממהרת לעבור, מאותו אני עלוב שאינו אלא "נתון" בלבד (לשון האידיאליסטים), למרומי הסובייקט (האני כמושג).
אותו אני יוצא כעת מהכל. אין הוא מוצא את מקומו בשיטה הכללית של הגל. הוא מצוי מחוץ למחשבה הכוללת. בלשון חריפה יותר: במחשבה הכוללת, שבה אמור היה לחשוב את עצמו, לא יכול היה לחשוב שום דבר - ובכלל זה העולם ואלוהים. אחדות המחשבה וההווייה, המכלול היחיד, מתפורר כעת ליסודות בודדים, נפרדים. כעת, על חורבות האוטונומיה השיטתית של התבונה, ינסה רוזנצווייג להרכיב את פילוסופיית האמונה שלו.
רוזנצווייג רצה להשיב ליחיד את העמידה מול כפי שהיא מתרחשת באמונה. זו שאין לה קיום בשיטתו של הגל, שהמוניזם שלו אינו מאפשר אותה. בשיטתו של הגל אין מקום גם לאמונה, שכן אף שהיא שואפת אל האחד, מעצם טבעה היא שאיפה-אל, וככזו היא יוצאת מיסודות אחדים, "מצטרפים"  [הגל, כשפינוזה, נתפס כפנתאיסט ולא כתאיסט או אתאיסט; לא תיתכן אצלו בריאה, כיוון שאז נוצרת הפרדה בין האידיאה לעולם - דבר הסותר את המוניזם. קירקגור, לעומת זאת, תקף את הגל בנושא האמונה מכיוון אחר. לטענתו, דווקא באמונה עצמה יש משום אקט הכרעה אי-רציונלי, שאין לו מקום ברציונליזם הצרוף של הגל].

אהבת האל לאדם היא הציווי לאהבת העולם. אהבת האדם את אלוהים מתבטאת באהבתו את האחר. כך משתלבים הצו "ואהבת את ה' אלוהיך" והצו "אהבת לרעך כמוך"

בבניית שיטתו הפילוסופית מתבסס רוזנצווייג על הדיאלקטיקה ההגליאנית. בקצרה, זו טוענת כי כל אידיאה מקורה בתיזה (P), אנטיתזה (P~) שהיא שלילתה של התיזה, וסינתזה העולה ממתח הסתירה ומולידה את האידיאה P.
בחלקו הראשון של הספר (בעל הכותרת "וי לפילוסופים", היינו, "כנגד הפילוסופים") מתוארת התיזה שהיא פרישתם של יסודות העולם הקדמון (המהות, Elemente) - יסודות שהם הבסיס למחשבה הפילוסופית; בחלקו השני של הספר (בעל הכותרת "וי לתיאולוגים") מתוארת האנטיתזה (ההוויה, Bhan), שהיא האמונה העומדת ביחס של שלילה לתבונה/מחשבה; חלקו השלישי והאחרון של הספר (שכותרתו "וי לעריצים", והכוונה למיסטיקנים) מתאר את הסינתזה של המחשבה והאמונה לכדי מוניזם חדש של אחדות הריבוי (Gestalt).

פילוסופיית האמונה של רוזנצווייג יוצאת תחילה משלושה יסודות – אלוהים, אדם ועולם:

על שלושת אלה יבנה רוזנצווייג את כוכב הגאולה: מגן-דוד, סמל עתיק שרוזנצווייג מבקש להעניק לו פירוש חדש, כך שיסמל ויבטא גם את תורתו שלו.

אלוהים, עולם, אדם

רוזנצווייג מראה בחלק הראשון שאין לבצע רדוקציה של יסוד אחד למשנהו. אין טעם במשחק הפילוסופי הישן המראה שכל דבר הוא בעצם, "במהותו", דבר אחר. זה בדיוק המשחק של המוניזם ההגליאני: הרדוקציה של האני לעולם, הרדוקציה של אלוהים לאני, הרדוקציה של אלוהים לעולם וכל שאר הצירופים. המחשבה הטהורה (האפריורית) המעניקה מהויות (מושגים, אידיאות), אינה יכולה לקשור את מהויות היסוד: אלוהים והווייתו (מטאפיזיקה), העולם והוראתו (מטאלוגיקה), האדם ועצמו (מטאתיקה). אין היא יכולה לקשור מהות והוויה - ההוויה הנתונה לנו בניסיון האמפירי. עולמה של המחשבה הטהורה מציג את היסודות הללו כיסודות אילמים ונפרדים. המכשיר שבעזרתו מציגה המחשבה הטהורה את היסודות האילמים הללו הוא המתימטיקה [כוונתו של רוזנצווייג היא בבירור ללוגיקה. כאן גם מובלעת אמונתו כי ניתן לבצע רדוקציה למתימטיקה לשפת הלוגיקה] שהיא שפת סמלים "אילמים". באמצעות שפה קדמונית זו, הקודמת לכל שפה, אנו מבטאים את המהויות האילמות. משלוש המילים ה"קדומות" בשפה זו - החיוב (כן), השלילה (לא) וו"ו החיבור (וגם) - גוזר רוזנצווייג את שלושת היסודות האילמים כפי שהופיעו גם ביוון העתיקה: האלוהים החי, העולם הפלסטי והאדם המסוגר בעצמו [בפילוסופיה היוונית הופיעו שלושת היסודות כיסודות נפרדים; לאלים היווניים אין קשר הכרחי עם העולם או האדם, אלא קשר קונטינגנטי, מזדמן. קיומם אינו תלוי באדם או בעולם, והם ימשיכו להתקיים גם בלעדיהם. גם האדם בצורתו הנעלה, הגיבור הטראגי היווני, חי את חייו ונושא בעול גורלו בלי קשר לאלים או לעולם. גם אם הכירו היוונים את המוניזם (פרמנידס, אפלטון, אריסטו), היה זה מוניזם המתפורר לריבוי ופרגמנטריות. אחדות הריבוי, טען רוזנצווייג, לא התקיימה שם].

המסילה האחת

איך ניתן לקשור את היסודות הבודדים-אילמים אם אין ביכולתה של התבונה לקשור אותם? אם אין בכוחה להביאם לכדי הרמוניה?
לשאלה זו בא לתת מענה חלקו השני של הספר, הנקרא  "המסילה או העולם המחודש בכל עת". מסילה זו הקושרת את היסודות לא יכולה להתנסח במחשבה הטהורה. הכרתה של המסילה תיתכן רק בזמן ומתוך הזמן. האמונה, שלא כמחשבה הטהורה, מעמידה את האדם בניסיון הזמן. האמונה היא פעולת ההוויה . קפיצת האמונה היא קפיצה א-רציונלית. האמונה היא אנטיתזה לתבונה הטהורה, והיא הקושרת את יסודות העולם הקדמון.
שלושת היסודות נגאלים מבדידותם לכדי אחד במערכת משולשת של יחסים המחברים אותם.
את מערכת היחסים בין שלושת היסודות  מתאר רוזנצווייג כמסילה אחת, כזרם יחיד המאפשר את  אחדות היסודות ומהווה תנאי לה.
היחס בין אלוהים לעולם הוא יחס הבריאה. אלוהים בורא את העולם (ובנקודה זו דוחה רוזנצווייג את שפינוזה והגל, שיצרו זהות בין אלוהים לעולם); היחס בין אלוהים לאדם הוא יחס של התגלות. אלוהים מתגלה לאדם; היחס בין אדם לעולם הוא יחס של גאולה. האדם גואל את העולם.
שלושת היחסים הם למעשה מושגים תיאולוגיים, שמקבלים אצל רוזנצווייג משמעויות חדשות. הם המאפשרים את אחדות היסודות - אלוהים, אדם, עולם. עם היסודות, הם המהווים תשתית לשיטה הפילוסופית של כוכב הגאולה.

 

הספר "כוכב הגאולה"

"עתות המציאות אינן ניתנות להתחלף", כותב רונזצווייג. "היסודות שמצאנו בהתבודדותם אין להם סדר, אין ביניהם   מוקדם ומאוחר. אבל כשם שכל מקרה ומאורע בודד יש להם הווה משלהם, עבר משלהם ועתיד משלהם, ולא ניתן להכרה ולהשגה  בלעדיהן, ואם ניתן, רק בסירוס, כך גם כללות המציאות, שהיא המסילה. גם לה עבר ועתיד משלה, עבר מתמיד אמנם ועתיד נצחי. לדעת את האל, את העולם ואת האדם - אין זאת אלא לדעת  מה הם עושים בעתות האלה של המציאות ומה נעשה להם. מה עושים זה לזה ומה נעשה להם זה מזה. מובן ממילא שהווייתם הטהורה נפרדת, שאלמלא כן איך יפעלו זה על זה. מה בצע במצוות ואהבת לרעך, אם לא אוהב ברעי אלא את עצמי, ומה חדש יגיד לי אל שאינו אלא האני העליון שלי. אמנם כן נפרדים הם ובהפרדת הכרנום בעולם השבירה, בעולם ה'יסודות'. אך במציאות, אשר רק היא, ולא המהות, עולה בנסיוננו, אנו גושרים על הפרדה זאת, וכל ניסיון שאנו מנסים הנהו ניסיון של גשירה כזאת. נבוא להשיג את האל והנהו מסתתר. את האדם, את עצמנו, והנהו סגור. את העולם והנהו חידה גלויה. רק ביחסיהם, רק בבריאה בהתגלות ובגאולה, המה נפתחים".

את משולש היחסים בריאה-התגלות-גאולה מתאר רוזנצווייג באמצעות משולש הפוך:

רוזנצווייג רואה יחסים אלו כהכרחיים, לא כמזדמנים. בריאת העולם היא תואר מהותי של האלוהות [כאן מסתמך רוזנצווייג על הרמב"ם, שטען כנגד הסכולסטים הערבים כי הבריאה היא תואר מתארי האלוהים].
בנקודה זו תוקף רוזנצווייג את האימננטיות של אלוהים כפי שהיא באה לידי ביטוי בעצם של שפינוזה או באידיאליזם הטוטלי של הגל. התקפה זו היא בעת ובעונה אחת התקפה גם על האוטונומיה של התבונה, שגדלה למידות טוטליות עד כדי כך שחבקה את אלוהים לתוכה.

התגלות, אהבה, גאולה

ההתגלות אצל רוזנצווייג  אינה התגלות במובן הדתי המסורתי. זו גם אינה התגלות כאירוע אישי (כפי שמרטין בובר תפש אותה), אלא יחס מתמיד והכרחי בין אלוהים לאדם ובין האדם לאלוהים. יחס המתגלם באהבת אלוהים את האדם ובאהבת האדם את אלוהים. כל חלקה השני של שיטתו של רוזנצווייג, האמונה או האנטיתזה, מתבסס על ההתגלות. ההתגלות היא זו המעניקה משמעות למעשה החופשי, ובה האדם מתנסה באמונה: "בהיכללותו בממשות של ההתגלות זוכה כל דבר לחירות שאותה קיפח בכפיפותו לשעבודם של המושגים", כתב. בעיות החשיבה שמקורן ביסודות הופכות כאן ל"כוחות הלב". הניסיון המאמין, זה שהאדם מתנסה בו , הוא שיקופה של ההוויה: "דבר ההתגלות הוא: אהיה אשר אהיה. המגלה הוא המגלה. ההווה - הווה, ותו לא".
רוזנצווייג תפס את יחס האהבה במשפט "ואהבת את ה' אלוהיך" כיחס הכרחי ותמידי שהוא עצמו ההתגלות.
פעולתו של האדם בעולם היא הגאולה. התנאי ההכרחי לפעולה זו היא האהבה.
אהבה נעשית כאן לכוח המניע. אהבה היא  המבע הנגלה של מהותו הנצחית של אלוהים - היא התגלות ובריאה מתמידות, ובשל כך היא כולה פעולה בעולם הממשי, בניסיון. היא הקושרת את היחיד לאלוהים ולעולם.
האל פונה באותו יחס של אהבה אל האדם. האדם האהוב, הרע?, הוא האחר (בשפתו של לוינס). שני הצווים "ואהבת את ד' אלוהיך" ו"אהבת לרעך כמוך" משתלבים, שהרי הר?ע הוא חלק של העולם.
אהבת האל את האדם היא ציווי לאהבת האדם את העולם, ולהפך: אהבת האדם את אלוהים פירושה וביטויה הן אהבת האדם את זולתו. הרי רוזנצווייג לא מקבל את העמדה שלפיה תיתכן אהבת אלוהים בלי שתהא לכך השלכה בחיי המעשה, בעולם האמפירי - ב"בעולם", בשפתו שלו. מכאן יש להבין כי אהבת האדם את אלוהים מתבטאת באהבת האדם את זולתו.
אצל רוזנצווייג נעשה מושג הגאולה לחילוני, והופך למעשה ידי אדם. כדי שהגאולה אכן תהיה גאולת עולם, לא די באהבה כאקט אינדיבידואלי של אדם אחד לאדם אחר. האהבה צריכה להפוך למפעל של קהילה שלמה.
הסינתזה בין המחשבה הטהורה (תיזה) המיוצגת בשלושת היסודות של העולם הקדמון ובין האנטיתזה של האמונה (המסילה), או הזרם היחיד, היא היוצרת את כוכב הגאולה, המגן-דוד, את היהדות ואת תורתה.

.

 

 

רוזנצווייג ומכונת הכתיבה המיוחדת שא?פשרה לו לכתוב למרות מחלתו

 

delicious | digg