ידע ושינוי חברתי

ד"ר חררדו לייבנר

 אכן, ידע זה כוח. אבל איזה ידע? האם כל ידע הוא כוח? או האם כל ידע הופך לכוח? מה הופך את הידע לכוח? בדרך כלל נוהגים לומר למישהו ש"ידע זה כוח" על מנת לעודד אותו ללמוד, להתפתח, לצבור ידע בחיים האישיים ובמסלול של קידום אישי; או למשל בחיים הציבוריים – לעודד קהילה להתפתח או לצבור ידע כדי לנהל מאבק חברתי ביעילות. ההצעה ללמידה מדגישה לרוב את מה שחסר לו או לה, את שמומלץ להשלים, כלומר מסלול הכשרה, פורמלי או לא פורמלי, כדי להפוך מאחד שאינו יודע, או מאחת שאינה יודעת מספיק, לבעלי ידיעה ומכאן לחזקים יותר.

גם אני, מודה בעוונותיי, נוהג לעתים מזומנות להמריץ אנשים סביבי ללמוד, להירשם לקורסים, לעלות על מסלולים כאלה ואחרים של רכישת ידע, להיפתח לעולמות תוכן ולגישות חקירה ולהתפתח. אני בעצמי משתדל כל חיי ללמוד וגם משדל אחרים לכך. אז מה רע בכך? אין בכך רע אלא פספוס. כאשר אנחנו ממריצים אנשים ללמוד, אנחנו אולי מתייחסים לפוטנציאל ההתפתחות שלהם, אבל אנחנו גם מחמיצים את הידע הטמון בהם עצמם. החטא בעיני הוא במחדל, באי ההכרה בידע העשיר שיש לנו ולזולת ושאותו אנחנו לא מגדירים כידע. הרי אין אדם ללא ידע. כולנו לומדים ויודעים גם כאשר אנחנו לא מודעים לכך, וגם כאשר אנחנו מכנים זאת ידע. בחיים החברתיים שלנו אנחנו מקבלים על עצמנו את ההיררכיה של הידע: בוגר האוניברסיטה, המוסמך, הדוקטור, הפרופסור, המומחה עם התעודות, הרב. כל אלו דמויות בעלות ידע שמקבל הכרה כי הן עברו מסלולי הכשרה והסמכה פורמליים. אין רע בכך, אבל הבעיה מתגלעת בהתעלמות והביטול הנמשכים של הידע העממי, הידע העשיר הנצבר שיש לכל אישה ולכל גבר בחברה שלנו מעצם הווייתם. מדובר בידע מניסיון חיים אישי, מהעברה בעל פה במשפחות ובקרב מעגלי חברים, מניסיון קהילתי מצטבר. אי-ההכרה בידע הזה כמוה כדיכוי, כהחלשה, ולפעמים אפילו דומה לכריתת איבר. המוני אנשים יודעים המון, והאקסיומה השלטת בחברה שלנו אומרת להם שמה שהם יודעים איננו בגדר ידע. גרוע מכך, היא מבקשת מהם לשכוח או להסתיר אותו, להדחיק אותו וללכת ללמוד כזה שהוא מוסמך בלבד.

בלי לזלזל במוסמכים למיניהם, הרי שפעמים רבות, הסמכתם היא בעיקר ביטוי לתנאים חברתיים שאפשרו להם פנאי וכסף הנדרש ללמוד לימודים פורמליים. לעומת זאת, רבים אחרים, שלא זכו להזדמנות בשל המציאות החברתית אליה נולדו או גדלו, חיים עם הסטיגמה של הבורות שהיא לכאורה, וזאת למרות שהם יודעים הרבה. קרה לי לא פעם באוניברסיטה כשאני מקשיב לצעירה בת עשרים ומשהו, חכמה ומשכילה, מתייחסת בשפה תקינה וגבוהה למציאות היסטורית-חברתית כלשהי בה חיו אנשים בתנאי מחסור, שאלתי את עצמי – מהו הידע שיש לאותה צעירה בנושא עליו היא מדברת. אז היא קראה את הפרק שביקשתי מתלמידיי לקרוא וישבה בעוד שניים או שלושה קורסים שבהם נידונו היבטים כאלה או אחרים של ריבוד חברתי. האם היא יודעת מהי חווית המחסור? האם היה לה דיבור מעמיק ונוגע עם אדם אחר שחווה מחסור? האם היא צפתה פעם במשך מספר שעות באנשים החווים מחסור? האם היא קיבלה פעם החלטות תחת הלחץ של מחסור חומרי קיצוני? האם היא נמנעה פעם מרכישת תרופות בעת מחלה? האם היא שלחה פעם ילד לבית הספר עם נעל קרועה?

לעומת התלמידות והתלמידים שלי באוניברסיטה אני חושב לפעמים על אנשים עניים שאני מכיר, רובם בעלי השכלה תיכונית ומטה. הם אולי לא יודעים את התאוריות שנלמדות באוניברסיטה על החיים שלהם ויכול להיות שהם מתבטאים בצורה מסורבלת, אבל הם יודעים היטב הרבה מאוד דברים שתלמידיי באוניברסיטה רק מתחילים להבין לקראת סוף לימודיהם. זווית הראייה שלהם, ההתנסות והצורך ההישרדותי ללמוד דברים מהר הופכים אותם לאנשים בעלי ידע רב. זה הפסד שהחברה אינה מכירה בכך. בכל פעם שאני יושב עם מישהו ומראיין אותו על חייו במסגרת מחקר בהיסטוריה שבעל פה, אני מגלה ידע עצום. בכל פעם שאני, המוסמך, המשכיל פורמלית, מכיר בפני המרואיין שיש לו ידע, מביע את הערכתי בפניו, אז מתחולל בו מעין שינוי ואז אני מבין שידע לבדו איננו בהכרח כוח חברתי, שההכרה בידע היא מקור הכוח.

מי שרוצה שינוי חברתי אמיתי, מי שמעוניינים במהפכות שיחלצו אותנו מחברה טורפת ומדכאת, רצוי שלא יתחילו בהפצת תיאוריות חברתיות. מי שרוצה בערעור יחסי הכוח והמעמדות בחברה, רצוי שיתחיל מהכרה בידע ובכוח הטמון במי שנתונות ונתונים תחת מחסור, ניצול ודיכוי. להכרה הזאת משמעויות רבות. הראשונה היא שהפעילות החשובה ביותר לשינוי חברתי היא ההקשבה לידע המושתק והמוכחש. ההקשבה הזאת מעצימה והיא הצעד הראשון לכל מאבק. בלעדיי ההקשבה ובלעדיי הפיכת הסובלים עצמם לבעלי ידע המוכר ומכאן למובילי תהליך השחרור והשינוי, יהפוך כל מאבק לשינוי חברתי לכזה המוביל להחלפת אליטה קיימת באליטה חדשה המורכבת מאלו הבאים עם תיאוריות מהפכניות שמובילים באופן סמכותי והיררכי את הסובלים כדי להיות אדוניהם החדשים.

להכרה בידע העממי בישראל יש גם משמעויות של ערעור על המערכת הגזענית השלטת. זאת מערכת שמסווגת לחיוב כל מה שאירופאי ודנה את התרבות הערבית ואת התרבויות היהודיות-מזרחיות לעמדות של נחיתות. זהו דיכוי תרבותי שיש לו גם משמעויות כלכליות וחברתיות, אבל גם משמעויות פסיכולוגיות קשות. מערכת תרבותית שלמה, סמכותית, המשדרת למיליוני אנשים ביומיום שהם נחותים, שהידע המסורתי שלהם איננו ראוי, שעליהם להתאים עצמם לתרבות של שכניהם האירופאים והלבנים יותר. גם כאן, רק ההכרה בערך התרבות והידע הטמון בה, טיפוח הביטוי העצמי המשוחרר של האנשים עצמם, יוכל לאפשר להם להפוך לסוכנים חופשיים של עתידם ושל כולנו, בני שני העמים ובנות כל העדות, למחוברים טוב יותר למזרח התיכון בו אנו חיים ומחוברים בינינו.

ד"ר חררדו לייבנר הוא מרצה להיסטוריה ופעיל פוליטי-חברתי, פעיל בתנועת התחברות-תראבוט. 

[1] "אל נבקש", מלים של תמי לוי, לחן של משה נגר, שיר שקבל פרסום עצום בביצועו של זוהר ארגוב.