הכל זורם והאנדרטה נשארת: אנדרטת הנגב של דני קרוון וחלוף הזמן / עדי אנגלמן

1.

בסרט תיעודי שהופק בשנת 1976 על ידי שירות הסרטים הישראלי והיווה מעין פורטרט קולנועי של אנדרטת הנגב, סיפר מתכנן ומקים האנדרטה, הפסל דני קרוון: "רציתי שהאנדרטה תהיה חלק מהנוף, והאדם חלק ממנה כשהוא בתוכה."[1]

פסל האנדרטה הוא פסל מוזמן שנועד לשמש כאתר הנצחה ל- 324 חיילי חטיבת הנגב של הפלמ"ח שמצאו את מותם בקרבות שאירעו בנגב בשנים 1947 – 1949 וכאתר מורשת לאותם קרבות. חבריהם לחטיבה של הנופלים מצאו לנכון להקים בנגב אתר שינציח את הנופלים ואת האירועים הקשים בהם נפלו בהגנה על אחד-עשר הישובים היהודים שהוקמו בחבל ארץ זה לפני קום מדינת ישראל. החטיבה נלחמה בצבאות של לוחמים ערבים מקומיים ובצבא המצרי שפלש לנגב במטרה לחסל את הישובים היהודיים שקמו שם. בשנת 1962 זימנו חברי האגודה להקמת האנדרטה את דני קרוון כדי שיציע תכנית לאתר זכרון. קרוון עוד לא היה אז פסל סביבתי. הוא היה מתכנן תפאורות צעיר ומוכשר שעיצב והקים במות להפקות תאטרון ומחול. באנדרטת הנגב, שהקמתה הושלמה ב-1968, הוא עשה את צעדיו הראשונים כפסל שפועל בקנה מידה אדריכלי תוך התייחסות לסביבה ולמיקום הספציפיים של כל פסל ופסל.

בתכנון האנדרטה קרוון התייחס לראשונה לאלמנטים הצמחיים שמהווים חלק מהיצירה. את הצמחייה שמשולבת באיזור האנדרטה הוא תיכנן בעזרתם של אביו, אברהם (אייבי) קרוון, מתכנן הגנים הראשון של העיר תל אביב, ושל אדריכל הנוף צבי דקל שהיה לימים שותף בתכנון הנוף ביצירות רבות של קרוון.[2] כיאה לסביבה טבעית, גם הנוף הצמחי שתוכנן ויועד להיות סביבה לאנדרטה הסתמן עם חלוף הזמן כדינמי ומשתנה: צמד עצי השיטה השוככנית שננטע בסמוך ל"באר" בסוף "קו המים" – התרבה. בנוסף, פלשו אל שטח הפסל מיני צמחי-מדבר אופיניים למקום שהיו בבחינת אורחים חדשים ובלתי צפויים.

כמו המרכיב הצמחי, גם המרכיב האנושי שכאמור תוכנן מראש וביד מכוונת להיות חלק מפסל האנדרטה ("והאדם חלק ממנה כשהוא בתוכה") – לא נשאר סטאטי מאז שהאנדרטה הוקמה.

בכניסה לאנדרטה מוטבע כיתוב בניסוחו של המשורר חיים גורי, לשעבר חייל בחטיבת הנגב: "עובר אורח, אתה בא בשערי מקדש מעט של אהבתנו לארץ הנגב".[3] מי הם עוברי האורח שמבקרים באנדרטה? בנוסף לאוטובוסים שמביאים מידי יום לאנדרטה חיילים או תיירים, פוקדים אותה יום-יום לאורך היממה כבר חמישים שנה מבקרים מקומיים: תושבי באר שבע והסביבה. מבקרים אלה הם לא בהכרח נצר ללוחמי הפלמ"ח ומרביתם לא מבקרים במקום על שום היותו אתר זכרון לאירועי העבר. "האנדרטה היא חוף הים של באר שבע – יש בה את כל התענוגות שעושים בים, אם זה הצעת נישואין, אם זה נאהבים…"; "האנדרטה היא מקום שמרכז אנרגיה… אני בא לפה בשביל לתרגל תרגול שנקרא Sun Gazing וזה בעצם … תרגול שמחבר אותנו למקור האנרגיה הכי עוצמתי במערכת השמש שלנו…" – מעידים תושבי העיר.[4] מסתבר שעם השנים נוצרה באנדרטה פרוגרמה עשירה ומגוונת של שימושים אזרחיים כאלה ואחרים. זוהי פרוגרמה שנרקמה באופן אורגני וספונטני על ידי התושבים-המשתמשים והיא נגזרה מהצורה הייחודית של האנדרטה ("פסל כפר"[5]), מהמיקום שבו היא נמצאת ביחס לעיר (קרוון כינה את השביל שהתושבים סימנו ברגליהם בדרכם מהעיר לאנדרטה "הרישום הכי יפה שרשמתי"[6]), ומשום היותה זמינה ופתוחה למבקרים.

כבר עם חנוכת האנדרטה התחילו ילדי העיר לפקוד את המקום כדי לשחק בתוכו כאילו היה גן משחקים משוכלל. הם נהנו מן הצורות, הצללים והצלילים שהפסל הפיק והוא היה עבורם, וגם עבור הוריהם ובני הדור הותיק בעיר – אתר עירוני יחיד ומיוחד. מרבית המבקרים שפוקדים את האנדרטה מסיבות אזרחיות  מתעלמים מן הציטוטים מיומני הקרב שניהלו הלוחמים בחטיבה המוטבעים על קירות הפסל. לאורך השנים פקדו אותה מבקרים מרקעים תרבותיים שונים. בצד עולים חדשים שהגיעו לבאר שבע מצפון אפריקה השתמשו בה גם "ייקים" ומזרח-אירופאים תושבי העיר ושאר הנגב. מאוחר יותר בשנות התשעים – תושבים חדשים שהגיעו מרוסיה וממדינות חבר העמים לבאר שבע גילו גם הם את הפסל הסביבתי המיוחד והפכו אותו לזירת התכנסות לאירועים חברתיים. בערב יום העצמאות, למשל, מתכנסת באנדרטה קבוצה של עולים מרוסיה כדי לחגוג ביחד תחת כיפת השמים ולרקע מופע הזיקוקים שמתרחש למטה, בעיר. גם בדואים, תושבי באר שבע והסביבה הגיעו, ועדיין מגיעים, למקום. לעיתים קרובות מגיעים למקום זוגות בשעות החשיכה כדי להתבודד ולהתייחד, הרחק מעיניהם הבוחנות של בני משפחה ומכרים בקהילה. ויהודים חילונים, ויהודים דתיים, ועוד ועוד.[7]

"כשהקהל עלה על הפסל", נזכר קרוון במבט לאחור, "חברי הוועדה להקמת האנדרטה נדהמו וחשבו שקדושת היצירה נפגעה. הסברתי להם שלכך התכוונתי. … אז לא ידעתי מה אני עושה, לא היו לי תיאוריות. עשיתי את מה שהרגשתי. פסל שאפשר לטפס עליו, לדרוך עליו, לגעת, לשמוע, להריח, לראות."[8] חמישים שנה של פעילות אנושית שמתקיימת בתוכה מוכיחים שהאנדרטה היא מקום מיוחד, שמעורר השראה ליוצרים ומהווה מפלט לאוהבים אנדרטת הנגב היא אתר מיוחד שמחולל בקרבו מציאות. קרוון יצר מקום דינמי, פתוח ומזמין. הוא יצר מקום אזרחי, "שמרכז אנרגיה" טובה, אהוב על התושבים ומהווה מוקד משיכה למבקרים מכל המינים, הדתות והגילאים. אנדרטת הנגב אינה אתר זכרון שגרתי. היא כמו-חוגגת את החיים ומהווה זירה הומה למפגשים בין אנשים לאנשים, ובין אנשים לטבע ולסביבה עירונית טבעית לא בנויה (מצרך נדיר בימינו). כדמותו של קרונוס במיתולוגיה היוונית, היא מישירה מבט בעת ובעונה אחת אחורה, קדימה ולפנים: מצד אחד, היא מציינת ומזכירה את מה שהיה; מצד שני, בתצורתה הסוריאליסטית והפוטוריסטית ובחומריותה החשופה והכמו-בלתי גמורה – היא מצביעה כמצפן לעבר העתיד הלא נודע. ובינתיים ההווה מתנהל בקרבה וסביבה.

2.

נ.ב.

בזמן עריכת המחקר והפקת אירועי האמנות במסגרת הפרויקט "חמישים שנים לאנדרטת הנגב / חמישים שנים לפיסול הציבורי של דני קרוון" (2014 – 2016) הגיע לישראל דרך הגבול עם מצרים בנגב מספר גדול של פליטים שברחו מארצותיהם באפריקה וחיפשו מקלט כאן בישראל. לכשתוחלף המדיניות הנוכחית שמביאה למאסר של פליטים מאפריקה במתקני כליאה בנגב – במדיניות הומניסטית שתראה בפליטים אנשים ולא פושעים, תפרוש אנדרטת הנגב כנף על דור נוסף של אזרחים חדשים.

את התמונות המצורפות "גזרתי ושמרתי" בזמן העבודה על אירועי היובל לאנדרטת הנגב, בימים שבהם ביקרתי ושהיתי הרבה בבאר שבע ובאנדרטה. השורות לעיל והתמונות שבהמשך מובאות לקוראים בהשראת התובנה המרכזית שעלתה במחקר לקראת הפרויקט: הכל זורם והאנדרטה נשארת.

(1) מתוך: ניר עברון, "בתפקיד", 2012, סרט וידאו, 3:34 דק'. נוצר בהזמנת פסטיבל "מתחת להר לאמנות ציבורית חדשה" (אוצר: עומר קריגר) והוקרן ככתבה חדשותית בתכנית חדשות הערב "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10.

בסרט מתועדת ההקמה של מתקן הכליאה "עיר האוהלים" במתחם נחל רביב בנגב. המתקן יועד לאכלס פליטים שהגיעו לישראל מאפריקה באופן בלתי חוקי, אך לבסוף לא הושמש. בפס הקול של הסרט מקריא עברון קטעים מתוך ראיון שהוא ערך עם האדריכל שתיכנן את המתקן ("אדריכל לא צריך לבדוק את המדיניות של ממשלה שאני ואתה בחרנו", "אדריכלות תמיד היתה קשורה לכסף גדול וכוח פוליטי"). הסרט מצביע על האחריות המוסרית שנטועה בלב עבודתו של האדריכל.

(2) מתוך: אבי מוגרבי, "בין גדרות", 2016, סרט קולנוע, 85 דק'.

בסרט תועדה, בין היתר, צעדת המחאה של האסירים ממתקן הכליאה "חולות" שבנגב – למצרים, כלומר, בחזרה לאפריקה. הפגנה זו אירעה ביוני 2014 והסתיימה בהחזרת הפליטים למתקן המעצר על ידי המשטרה. באחת הסצינות בסרט קבוצת הפליטים הצועדת נראית כשהיא חולפת על פני פסלו של דני קרוון "נתיב השלום" בניצנה (הושלם בשנת 2000). הפסל שאורכו 2.5 קילומטר הוא למעשה שדרה של מאה עמודים שצורתם גליל. בראש כל אחד מהם חקוקה המילה "שלום" בשפה אחת מתוך מאה השפות השונות של הלאומים השונים שעברו בחבל ארץ זה לאורך השנים.

(3) אייל טואג, מחאת הפליטים מאפריקה בכיכר רבין בתל אביב, ינואר 2014, תצלום דיגיטלי.

התמונה מתעדת רגע באירוע המחאה שאירגנו פליטים מאפריקה בכיכר רבין בתל אביב כנגד היחס הרע שמפגינות הרשויות בישראל כלפיהם. בתמונה נראית שורה של בחורים צעירים על כנף האנדרטה לשואה ולתקומה של הפסל יגאל תומרקין, מתבוננת על הנעשה למטה בכיכר. בפריים הבודד נדחסו באופן מעורר מחשבה אירועים חברתיים-פוליטיים ששייכים לזמנים ולמקומות שונים: תקומת יהודי אירופה ומפעל ההנצחה של קורות השואה, העיר האזרחית המודרנית "ללא הפסקה" ומלחמות האזרחים באפריקה.

 

עדי אנגלמן היא יוזמת ואוצרת אירועי "חמישים שנים לאנדרטת הנגב / חמישים שנים לפיסול הציבורי של דני קרוון" בבאר שבע (2014 – 2015), עורכת הספר "דני קרוון: אנדרטת הנגב" (2016, הוצאת מרסל לקידום אמנות ותרבות), מנהלת היוזמה להקמת "מרכז דני קרוון לאמנות ציבורית" בבאר שבע.

אוקטובר 2017

 

 

[1]  "דני קרוון: אנדרטת חטיבת הנגב", שירות הסרטים הישראלי, 1976, סרט תיעודי, 06:40 דק'.

[2]  צבי דקל, "תכנון סביבה ונוף באנדרטה", בתוך: עדי אנגלמן (עורכת), דני קרוון: אנדרטת הנגב, הוצאת מרסל לקידום אמנות ותרבות, תל אביב, 2016, עמ' 16 – 19.

[3]  לראיון עם חיים גורי בנושא אנדרטת הנגב: יולי כהן, "מקדש מעט של אהבתנו", 2014, סרט תיעודי, 30 דק'. הופק עבור התערוכה "חמישים שנים לאנדרטת הנגב / חמישים שנים לפיסול הציבורי של דני קרוון" במוזאון הנגב לאמנות, הוצגה אוקטובר 2014 – פברואר 2015.

[4]  עדויות אלה ונוספות של תושבי באר שבע לקוחות מתוך: עדי פרוסט, "האנדרטה שלי", 2014, סרט תיעודי, 12:37 דק'. הופק עבור התערוכה "חמישים שנים לאנדרטת הנגב / חמישים שנים לפיסול הציבורי של דני קרוון", הוצגה במוזאון הנגב לאמנות, אוקטובר 2014 – פברואר 2015.

[5]  דברי האוצר אמנון ברזל, מתוך הצהרת האמן: דני קרוון, "אנדרטה לחטיבת הנגב פלמ"ח באר שבע, או איך אירוע היסטורי הופך לצורה פלסטית", בתוך: אנגלמן, שם, עמ' 13.

[6]  מתוך סרטה של יולי כהן.

[7]  להרחבה בנושא השימושים האזרחיים באנדרטה: ד"ר דליה מנור, "מפגש זכרונות: האנדרטה כאתר זיכרון פרטי קולקטיבי", בתוך: אנגלמן, שם, עמ' 72 – 80.

[8]  דני קרוון, "אנדרטה לחטיבת הנגב פלמ"ח באר שבע, או איך אירוע היסטורי הופך לצורה פלסטית", בתוך: אנגלמן, שם, עמ' 12 – 13.

 

תודה לדני קרוון, לניר עברון, לאבי מוגרבי, לאיל טואג ולסנדרה וייל.