מסע מס 2 – אבו-כביר / מיכל בראור ואביטל ברק

בראשית 2020 תכננו לפתוח פרויקט קבוצתי חדש תחת הנושא המארגן – מסעות. פרויקט זה היה אמור להמשיך את העבודה שנעשתה במסגרת פרויקט ״סיורי גבול״, אשר הפגיש קבוצת אמניות/ים, אוצרות/ים וחוקרות/ים מתחומים שונים אחת לשבועיים כדי לדון בשאלות של לימינליות מרחבית והפוטנציאל האסתטי-פוליטי שמרחבים כאלה מאפשרים. כחלק מהפרויקט תכננו סדרה של מסעות ברחבי הארץ, מבלי לדעת שכל התכניות שלנו עומדות להשתנות. התפרצות וירוס הקורונה טרפה את הקלפים ואנחנו נאלצנו לשנות כיוון. 

את המסע הראשון של הפרויקט העברנו למרחב הווירטואלי בעקבות מגפת הקורונה והמגבלות על תנועה ומפגש שהיו חמורות במיוחד בחודשי הסגר הראשון. ניסיון המסע הוירטואלי פתח מנעד רחב של אפשרויות שוטטות, סיור והובלה שמצאו חן בעניינו. עם זאת התשוקה לצאת החוצה אל המרחב הממשי היתה חזקה, ולכן מייד עם התרופפות המגבלות כינסנו קבוצה למסע שני שהתרחש ברובו באוויר הפתוח של שכונת אבו-כביר. 

הבחירה להתמקד באבו-כביר נעשתה בתחילה באופן כמעט אינטואיטיבי. היה נדמה שכולנו מתחככים בשכונה הזו כל הזמן – בדרכנו הלוך וחזור מיפו לתל אביב, בחגיגות ימי-הולדת בפארק החורשות, או סתם כשאנחנו עוצרים למלא דלק בתחנה שבפאתי השכונה. ובאותו הזמן נדמה כי אנחנו לא יודעים אודותיה דבר –כיצד יתכן שמקום יכול להיות כל כך מוכר ובאותו זמן זהותו נשארת עלומה?

אבו-כביר נולדה ככפר קטן של מהגרים ממצרים (סכנה) בפאתיה המזרחיים של יפו בשנות השלושים של המאה ה-19, לצד סִּכנת דניאט, סִּכנת חמד וַסִּכנת אלעראין. במרוצת השנים אבו-כביר וסביבתה עברו גילגולים רבים – מאזור פלסטיני כפרי שסיפק תוצרת חקלאית לתל אביב וליפו, לשכונת קו תפר הנתונה לאלימות, למרכז קרבות במלחמת 48, למעברת עולים ולגינה ציבורית. בתוך השכונה פעלו ופועלים מוסדות שונים ומשונים כמו מפעל לקרח, אוניברסיטה, גן זואולוגי ובוטני ועוד. היום המושג המרחבי אבו־כביר כמעט וחלף מהגיאוגרפיה ואנו לרוב נתקלים בו בהקשר של בית המעצר המשטרתי, ושל המכון לרפואה משפטית. עם זאת, אבו-כביר והסכנאת האחרות (שגבולותיהן גם הם נתונים לדיון על גבי המפה העכשווית) מלאות אוצרות חשופים וסמויים – החל מהגן הזואולוגי הנטוש (שהספיק להיהרס בשנה האחרונה), כנסיית פטרוס הקדוש, בית הקברות היהודי מהתקופה הרומית ועוד רבים שעדיין איננו יודעים אודותיהם.

לאורך המסע בשכונה השתדלנו לשנות עמדות ונקודות מבט בינות ובתוך המפגשים. לעיתים שוטטנו באופן חופשי, נסחפנו והלכנו לאיבוד, לעיתים נשענו על הידע ההיסטורי והפוליטי בתור זה שקבע את גבולות התנועה, ובפעמים אחרות החוויה המשחקית של גילוי ופענוח היא זו שהוליכה אותנו בשטח. בתוך השוטטות, המפגשים והשיחות היו מספר שאלות שחזרו וצפו בהקשרים שונים. המרכזית שבהן הייתה שאלת הפלישה: מי מוגדר כפולש ומדוע? כאשר מול שאלת הפלישה חזרה שוב ושוב שאלת השימור – מה ומי ראויים לשימור? כיצד ניתן לשמור על אותם הדברים שזיהינו כמהותיים למקום?

בעודנו יושבים בסבך הגן הבוטני (פרקטיקה קולוניאלית ידועה) מצדנו האחד בית הספר לטבע ומהצד השני הכנסיה הרוסית, נמצא לידינו שלט שמצהיר: ״במקום זה נמצאה מערת קבורה מהמאות הראשונות לספירה – תקופת המשנה והתלמוד. המערה שייכת לבית הקברות של יהודי יפו, שנחצב ברכסי הכורכר.״ נמלי אש עקצו אותנו וציפור מיינה סוררת קפצה לידינו. התחלנו לדון בסוגיית המינים הפולשים. 

בסיפור הקצר ״סכנת הכחדה״ של איאד ברגותי (גרנטה 10, 2019) מתעמת המספר עם ציפור מיינה: ״עוף קולוניאליסטי שפלש לארצנו בשנים האחרונות ומגרש את הציפורים המקומיות, כמו הדרור הבלדי והנקר הסורי, מנשל אותן מקניהן וזורק מתוכם את גוזליהן ואת ביציהן״ (184). בסיפור המיינה החצופה, דוברת ערבית עיראקית, הגיעה לחיפה בעקבות פוגרום שעשו במשפחתה ומתעקשת להתרבות בשביל לא להיות בסכנת הכחדה. המיינה מטיחה במספר את האמת המרה: ״אתם, בני האדם, חבורה בלי שום בושה. אתם כורתים עצים, מזהמים את האוויר והים, אתם מייבשים נהרות, אתם צדים עופות ובעלי חיים, סוחרים בהם ומרעילים אותם ומבצעים מעשי זוועה – ואתם מאשימים אותנו שאנחנו מכחידים ציפורים קטנות״ (187). המטפורה המדויקת של ברגותי, כולאת את המיינה, את המספר ואותנו הקוראים בתמצית הקיום המקומי, הולמת מאוד את המרחב המרובה, המשוסע, האלים, היפיפה, הנטוש והמלא חיים של אבו-כביר.

התחנה הראשונה במסע היתה בפינה הדרום מזרחית של השכונה, היכן שרחוב לבון פוגש את דרך בן צבי. שם אירחו אותנו תושביה הוותיקים האחרונים של אבו-כביר – ובראשם אורה גריב – לסיור בשכונה ולשיחה בבית הכנסת. הוריה של גריב שהיגרו מאיראן, יושבו בשכונה בשנות ה-50 על ידי השלטון, במטרה ליישב אוכלוסיה יהודית באזור גבול מועד לפורענות. אם זאת, כמו במקומות רבים אחרים, מעמדם החוקי של נכסייהם מעולם לא הוסדר, הם מעולם לא זכו לשירותים עירוניים בסיסיים, ובמקום להוקיר להם תודה כ"חלוצים" הם הוכרזו כ"פולשים" שדינם פינוי. גריב, מאחרונות הדיירות בשכונה פונתה מביתה בינואר 2020 על ידי עיריית תל אביב תחת האמתלה של הרחבת פארק החורשות. גריב אמרה לאחר הפינוי: "עיריית תל אביב גנבה לי את הבית היום. אישה בת 56. לקחו לי את הבית בכפייה […] לעירייה אין זמן, הריאה הירוקה שהיא רוצה לבנות על הלב השחור שלנו יותר חשובה…".

משם יצאנו לסדרה של מסעות בשיטוט חופשי – עברנו בבתי הבאר שבשכונה ובראשם ביתו המפואר של סלים קאסר סוחר פלסטיני-נוצרי אמיד מיפו. החל ממלחמת 48, פלש צה״ל למבנה והוא שימש מאז ועד שנת 2009 את חיל החינוך. עברנו בסכנאת השונות וניסינו להפריד את גבולותיהן מגבולות העיר שהתמזגה בהן. שוטטנו לאורכו ורוחבו של פארק החורשות ובשדות הבור מזרחית לדרך בן צבי. עד שהגיע סגר נוסף. 

מאחר והמוסדות השונים בשכונה סיקרנו אותנו מאוד אך לא הצלחנו לקבל אישורי כניסה אליהם ניצלנו את המעבר למרחב הווירטואלי בשביל להסתנן פנימה. למכון לרפואה משפטית פלשנו בעזרת סרטו של הבמאי רן טל ׳דרך בן צבי 67׳ (1998) שהחזיר אותנו אחורה לסוף שנות התשעים המדממות. בשיחת הזום שעשינו איתו מצאנו את עצמנו בלימבו בין החיים למוות. היה נדמה שהגוף המת, החשוף והאנונימי שמופיע על המסך כמושא לחקירה פורנזית מהדהד את שרידי המבנים המרוטשים הזרועים בשכונה. השיטוט הממוסך, המנסה לחלץ משמעות מהגוף הקטוע הדהד את השיטוט הרגלי בשכונה ואת ניסיוננו להעלות אותה באוב. לבית המעצר בזמן קורונה בכלל לא היה לנו סיכוי להכנס. במקום לעמוד מחוץ לחומות ולצעוק לעצירים בחרנו לנהל שיחה מרתקת שהובילה חברת הקבוצה ניצן סט עם עו"ד ישי שרון, ד"ר חגית לרנאו ועו"ד גיל שפירא מהסנגוריה הציבורית ועם עו"ד אן סוצ'יו מהאגודה לזכויות האזרח על תנאי כליאה בארץ בכלל ובבית המעצר אבו-כביר בפרט. 

גיליון מארב זה הוא תוצר של השיטוטים האלו ולא שיקוף שלהם. אין מטרתו של גיליון זה לתת מבט כולל על השכונה או לתאר את המסע שלנו בה. הוא מכיל מחשבות שונות ונקודות מבט מגוונות. במובן זה, זהו אוסף של מקטעים מאוגדים המתארים את האופן בו המקום נקרא על ידי המשתתפות השונות בקבוצה. זהו ניסיון ללמד את עצמנו תשומת לב למקומות דרכם אנחנו חולפים, ללמוד לנוע בהם ולהביט, בשכבות ובקריאות השונות שהם מזמינים. הוא אינו כולל את כל פינותיה והוא אינו מתיימר לומר עליה משהו מקיף. אין הוא אלא אסופת מבטים על מקום אחד, זר ומוכר, קרוב ורחוק. לא התערבנו, לא השארנו חותם. 

אדריכל השימור פרופ׳ אמנון בראור ממשיך את מחקרו על מרחבי מבוכה ומציע להבין את שכונת אבו-כביר כארכיפלג של איי מבוכה.  האנתרופולוג הפוליטי ד״ר מתן קמינר עורך קריאה חברתית מעמדית של יחסי הכוחות טרום 1948, בשכונות הפועלים הייחודיות של האזור (הסכנאת) שנבנו על מנת לשמש מגורים לאותם פועלים שעבדו בפרדסים ובנמל של יפו.  החוקרת ד״ר אורנה ועדיה מפנה זרקור לאלמנט חומרי וכמעט טריוויאלי בנוף השכונה – גדר הבנויה מאיסכורית, המשמשת לגידור זמני של מבנים. ועדיה קוראת את הגדר כחלק ממסורת אסתטית מקומית מחד וכחלק ממהלך התנגדותי מאידך תוך הצעה לפעולת שימור שכנגד. הציירת ד״ר עלמה יצחקי מציגה ציורים בדיו מהסדרה ׳אבו-כביר / צמחי מעזבות׳, בהם היא מתבוננת על קווי התפר העירוניים בהם שולטים עורבים, להקות כלבים וצמחי קיקיון. המעצבת והאקטיביסטית העירונית הילה הראל מציגה סדרת תצלומים וטקסט ובהם עקבות אדם בתוך מה שנראה כמו טבע פראי. המתכננת והסופרת קרן שווץ תרמה את הפרספקטיבה הבדיונית בסיפור קצר שכתבה עבור הגיליון, סיפור שצועד בתוך הקרביים הגיאוגרפיים והרגשיים של השכונה. בגיליון שני מקבצים חשובים המשרתים את כלל הטקסטים, האחד אסופה של מפות היסטוריות המוסיפות אוריינטציה היסטורית לתהליכים הדרמטיים שעברו על המרחב הזה. אסופה שנייה היא שיתוף פעולה בין שלושה מחברי הקבוצה – מיכל בראור, אמנון בראור ומתן קמינר: מיכל צילמה, אמנון תרם מהידע המקצועי שלו על פיענוח המרחב ומתן מיסגר היסטורית וערך. באסופת צילומים זו מופיעה שכונת אבו-כביר כפי שהיא נראית היום מבעד מבטנו הבלשי המחפש את שרידי העבר שהצליחו לשרוד את גליי ההרס והשכחה והיא נמצאת בהמשך מאמרו של מתן קמינר.

נוסף על חברי הקבוצה הזמנו את האמניות הינדה וייס ומיטל כץ מינרבו להציג בגיליון עבודות שהתעסקו במרחבי השכונה ושיקפו לדעתינו את רוח המחקר והשיטוט של הקבוצה גם מבלי שהשתתפו במפגשים עצמם.

שני פרויקטים עתידים להצטרף לאסופה זו – הפסלת רותם ליניאל מציעה סדרת אנדרטאות המיועדות באופן ספציפי לשכונה, בליווי טקסט של האוצר (ומנהל המרכז לאמנות דיגיטלית) אודי אדלמן, ומיכל בראור בראיון עם אורה גרייב תושבת אבו כביר.

תודתינו נתונה לכל המשתתפים, האורחים, המארחים שפתחו בפנינו את עולמם, ביתם ונקודת מבטם.

דימוי ראשי: מתוך הסדרה צמחי מעזבות מאת עלמה יצחקי

חברי הקבוצה המשוטטת:
אורנה ועדיה, רותם ליניאל, קרן שווץ, מתן קמינר, ניצן סט, טלי קרן, קרן בנבנישתי, עלמה יצחקי, אמנון בר אור, הילה הראל, אודי אדלמן, מיכל בראור, אביטל ברק