בשנים האחרונות בתי הבאר היפים של יפו זוכים לעדנה מחקרית, מככבים בתקשורת ותופסים מקום בחינוך למורשת האדריכלית העירונית. לאחרונה אחד מהם אף שופץ בסגנון הניאו-אוריינטליסטי הקיטשי המאפיין את מתחמי הדיור החדשים בעיר, ונחנך מחדש כמרכז תרבות עירוני ״המהווה בית לגופי אמנות מקומיים״. תעשיית הנדל״ן הישראלית גם היא הבינה זה מכבר כי האדריכלות של הבורגנות הפלסטינית בת המאה ה-19 קולעת היטב לטעמה של הבורגנות הישראלית בת המאה ה-21. 

אלא ששגעת בתי הבאר מעלימה מהעין פן נוסף, חשוב לא פחות ואף משלים של המורשת האדריכלית של יפו, פן שנשתכח לא רק מהסיפור ההגמוני של הציונות אלא גם, במידה רבה, מהנרטיב הנגדי של התנועה הלאומית הפלסטינית. לתפיסה הרומנטית של בתי הבאר כסמל של חיים ״מסורתיים״, פשוטים אך מענגים, בין פרדסים פורחים אין אחיזה במציאות ההיסטורית. למעשה, תעשיית הפרדסנות הפלסטינית, כמו זו היהודית שבאה מעט אחריה, היתה מתחילתה תעשייה קפיטליסטית מוכוונת-ייצוא שנשענה על טכנולוגיה מודרנית וכוח עבודה זול.

כוח העבודה הזול לא התגורר בבתי הבאר, כמובן. בפרדסים שצמחו סביבות עכו ויפו במהלך המאה ה-19, בהם שובצו בתי הבאר המפוארים, עמלו פועלים עניים וחסרי רכוש. רבים מהם היו צאצאיהם של מהגרים שהגיעו לארץ עם צבאו של אבראהים פאשא, בנו של שליט מצרים מוחמד עלי שכבש את הארץ בדרכו לסוריה בשנות השלושים של המאה ה-19. סביב ערי החוף המסחריות, ובסמוך לפרדסים שהפכו למטה לחמם, הקימו המהגרים בתים במקבצים שנקרו סַכְּנאת, ביחיד סַכְּנֵה, ככל הנראה על פי ההגייה המצרית של המלה תַ׳כְּנַה, ״קסרקטין״. אלה היו מקומות ישוב מסוג חדש, בין כפר לעיר, ובהם תושבים מסוג חדש: פועלים חקלאיים נטולי קרקע משל עצמם. הגדולה שבסכנאת בסביבות יפו, אבו-כביר, נקראה על שם עיר באזור הדלתא במצרים. אזור אבו-כביר כפי שאנו מגדירים אותו היום מקיף את הסכנה הגדולה הזו, שעמדה בצפון הגבעה שעליה הוקמה מאוחר יותר כנסיית פטרוס הקדוש הרוסית, ומספר סכנאת קטנות יותר: עראין, דניאת, חמד, א-סביל, וא-תורכ. אל המייסדים המצרים הצטרפו מאוחר יותר מהגרים ובני קבוצות מדוכאות אחרות, כמו שחורים, כורדים, וסורים מחבל חורן – הם ה״חוראנים״ המפורסמים.

האדריכלית יעל אלווייל מציעה לבחון את בתי הבאר, הסכנאת והקשרים ביניהן באותם כלים שבאמצעותם מנתחים חוקרים את מטעי הכותנה הגדולים בדרום ארצות הברית. אחרי מאה שנות רומנטיזציה של בית האחוזה המפואר, בו התגורר בעל האחוזה עם משפחתו ו״עבדי הבית״, החלו חוקרים להתעניין גם בבקתות בהם התגוררו ״עבדי השדה״ – העובדים החקלאיים שקטפו את הכותנה ופרנסו את בית האחוזה. מנקודת מבט זו, ההתרפקות הישראלית על בתי הבאר אינה מאד שונה מהנוסטלגיה לדרום האמריקאי שקדם למלחמת האזרחים, המגולמת בסרטים כמו חלף עם הרוח. כמו כן, כפי שבאמריקה ההתעניינות באדריכלות העממית של העבדים מתלווה לעניין היסטורי גובר בהתנגדותם היומיומית ובחלק הפעיל ששיחקו במפלת הדרום במלחמה, גם התבוננות מעמיקה בסכנאת היא הזדמנות לבחון מחדש את ההתנגדות העממית למנדט הבריטי ולתנועה הציונית בת חסותו.

בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים ראתה הארץ פיתוח כלכלי, אך לצדו גם נישול הולך וגובר של פלאחים פלסטינים מאדמות חקלאיות שנרכשו בידי המוסדות הציוניים. רבים מהאיכרים המנושלים נדדו לעבר ערי החוף, שם נעלה אותם מדיניות העבודה העברית הגזענית מחוץ למקומות עבודה רבים. בתוך כך, המרחב החקלאי שבין יפו לוואדי מוסרארה (נחל איילון) עבר עיור חלקי, והמקטע הדרומי של רחוב הרצל, המחבר את תל אביב לכביש יפו-ירושלים (כיום דרך בן-צבי) נסלל לצד הבתים. סביב הכביש קמה שכונת גבעת הרצל, שבה הצטופפה אוכלוסייה יהודית ענייה. האוכלוסיה הערבית באזור צמחה גם היא במספר מוקדים, שלא כולם נקראו ״סכנאת״. אחד מאלה הוא תל א-ריש (תל גיבורים בחולון היום), שתושביו התפרנסו מגידול ירקות על קרקע שחכרו ממשפחת ח׳אלדי הירושלמית. סובחייה אבו-רמדאן, שגדלה בתל א-ריש, סיפרה ברבות הימים לאנתרופולוגים חיים חזן ודניאל מונטרסקו כי תושבי המקום קראו לעצמם ״ביראוויה״ (מלשון ביארה) – זהות שאותה הבינו כשונה הן מזו הפלאחית-כפרית והן מזו העירונית-בורגנית.

אוכלוסיית הסכנאת של אבו-כביר שיחקה חלק חשוב בהתנגדות למנדט ולציונות, אותה הובילו השכבות העניות והמוחלשות ביותר באוכלוסייה הערבית אל מול ניסיונות ההרגעה של אליטת הנכבדים המקומית ושליטי מדינות ערב, שביקשו להגיע להבנות עם הבריטים. אלימות פרצה באזור במאורעות 1921 (תרפ״א) ו-1929 (תרפ״ט), ובמהלך המרד הערבי הגדול של 1936-39, במסגרת מבצע עונשין גדול ביפו, הרסו הבריטים 300 בקתות ״לא-חוקיות״ באבו-כביר ועוד 350 ליד בית הקברות שייח׳ מוראד (כיום שכונת שפירא). בפברואר 1948 תקפה ״ההגנה״ את הסכנאת במסגרת ניסיונה לכתר את יפו, ובתחילת מאי נכנעו תושביהן והתפנו, חלקם אל הגלות וחלקם לתוך הגטו בעג׳מי שאליו פונתה שארית הפליטה היפואית. סיפורה של אבו-רמדאן, שנשארה ביפו, משקף הן את המתחים בתוך החברה הפלסטינית והן את הפסיביות שבה קידמו שליטי מדינות ערב את הנכבה המתחוללת.

עם תחילת הלחימה, מספרת אבו-רמדאן, ״נשארנו, והפגזים הגיעו עד לבית שלנו. […] כל השכנים שלנו עזבו חוץ מאיתנו. […] היתה קבוצה של ערבים ששיתפו פעולה עם היהודים, הם היו מביאים [ללוחמי ההתנגדות] כדורים מלאים באבקת סרק. אתה יורה את הכדור והוא לא עושה כלום, פחות מאבן. זו היתה בגידה.״ ועוד: ״מי שבגד היו אלה מבחוץ. הרי הגיע צבא מירדן ומסוריה כדי להגן על פלסטין. אני ראיתי אותם בתל א-ריש. […] אבל הם לא תקפו. […] בלוד ורמלה היתה לחימה, אבל המלך חוסיין עזר ליהודים. […] איך הערבים יכלו להחזיק מעמד?  […] גיסי נורה שם ומת. ביפו לא.״

שיטוט פקוח-עיניים באבו-כביר של היום מספק הזדמנות לבחון את השלכותיו המרחביות של הזיכרון הסלקטיבי. בעוד שכמה מבתי הבאר זוכים לרהביליטציה ממסדית במסגרת הג׳נטריפיקציה המואצת של האזור, הסכנאת נותרות זנוחות ובלתי-מסומנות על מפת העיר. הגדולה שבהן, אבו-כביר, נהרסה בעקבות המלחמה והיא עומדת בשיממונה עד היום. סכנת א-תורכ (בפינת דרך בן-צבי ורחוב לבון) יושבה בשנות החמישים בעולים מזרחים, שהיום נלחמים על זכותם להמשיך להתגורר במקום. סכנת חמד הפכה לאי משונה, עמוס מוסכי אופנועים, בין רחוב הרצל לסמטת הש״ך. הסכנה היחידה ששמרה על משהו מצביונה המקורי היא דניאת, כיום מתחם קטנטן ליד מפגש הרחובות סלמה והרצל. בשכונה הקטנה והחבויה הזו עומדים עדיין כמה מבתי הסכנה המקוריים שבהם ניתן לזהות יסודות מהאדריכלות העממית המצרית, כמו קירות מאבן חצי מסותתת בתוספת עפר וגגות נמוכים ושטוחים.

לתושבי הסכנאת של אבו-כביר אין מעמד ברור באף אחד משני הנרטיבים הלאומיים הבולטים המספרים את תולדות הארץ. בסיפור הציוני נמצא כיום מקום לפנטזיות אוריינטליסטיות על אפנדים ובוסתנים, אך לא לבעלי הון פלסטינים המפתחים שיטות ייצור חדשניות וקשרים לשוק העולמי, או לחיכוך בין אותם בעלי הון, שחיפשו למצוא חן בעיני שלטונות המנדט, לבין פועלים שנאבקו לשמור על בתיהם ופרנסתם. גם בסיפור הלאומי הפלסטיני נמצא עד כה רק מקום שולי לשכבה זו של פועלים כפריים למחצה ועירוניים למחצה, רבים ממוצא זר, שהובילו התנגדות על אפם וחמתם של הנכבדים. אבל אולי באחד העתידות האפשריים של העיר הזו יהיה מקום של כבוד לסכנאת ודייריהן, האנשים שעמל כפיהם הפך את יפו לעיר העשירה והקוסמופוליטית שהולידה את תל אביב.

לצילומי הסכנאת 

מקורות

גולן, ארנון. ״אבו-כביר: מיישוב כפרי לשוליים עירונים״. קתדרה מס׳ 160 (יולי 2017), ע״ע 49-72.

חזן, חיים ודניאל מונטרסקו. עיר בין ערביים: לאומיות מזדקנת ביפו. ירושלים: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2011.

קרק, רות ואביב אופנהיים. ״התפתחות הסכנאת המצריות באזור יפו במאה התשע-עשרה״. אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל מס׳ 210-11 (אוגוסט 2015), ע״ע 159-176.

Allweil, Yael. “Plantation: Modern-Vernacular Housing and Settlement in Ottoman Palestine, 1858-1918.” Architecture beyond Europe, no. 9–10 (July 2016).

Kanafani, Ghassan. The 1936-39 Revolt in Palestine. London: Tricontinental Society, 1972.

Tamari, Salim. Mountain against the Sea: Essays on Palestinian Society and Culture. Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 2008.