נעמי טנהאוזר: את יודעת חנה, כשנכנסתי לתערוכה "אחוזים" בה את והגר (בתה של חנה בן חיים יולזרי) הצגתן, הגעתי בדיוק בזמן שעל מסך הוידיאו היה כתוב: "אני ממשיכה את דרכה של אמא!" לאור ההיכרות שלי עם העבודה המשותפת שלכן, חשבתי שהגר היא הדוברת, והיא מדברת על הבחירה לעסוק כמוך, בתחום האמנות. רק לאחר צפייה בעבודה כולה, הסתבר לי שלא הגר היא הדוברת ומדובר בבחירה אחרת, מצמררת. ספרי לי – איך התחיל שיתוף הפעולה ביניכן?

חנה בן חיים יולזרי: לפני כשנה שמעתי על הסדרה 'אמנית חונכת אמנית', שאצרת בשיתוף ריטה מנדס-פלור בגלריה 'אנטיאה'. הצעתי להגר להציג ביחד במסגרת הסדרה. הגר התלהבה מהרעיון. שמחתי. התחלנו בתהליך משותף מתוך החלטה לא רק להציג ביחד אלא להתמקד בעבודה משותפת.

נעמי: ההצעה שלכן הגיעה אלינו באופן בלתי צפוי לחלוטין. כשריטה ואני תכננו סדרה שמטרתה להציג אמניות שיש ביניהן קשר של תמיכה והעצמה, חשבנו על מגוון רחב של מערכות יחסים בין אמניות. תוך כדי עבודה התברר לנו עד כמה התכונה ההורית היא חלק בלתי נפרד מיחסים בין חונכת לנחנכת, אולם לא העזנו לדמיין ששתי אמניות שיש ביניהן קשר של הורות תפנינה אלינו. עם פנייתכן, הרגשנו שהחוליה של אם ובת העובדות יחד, מייצגת את מורכבות החניכה בין נשים בחברה שלנו. בעשייה שלכן, ראינו הזדמנות לתיקון וריפוי של פצע פתוח ומדמם אולי מאז הפרהיסטוריה. (המשך…)

נעמי טנהאוזר: נטע, בשבוע שעבר באירוע הפתיחה של "מנופים", עשית פעולת פרפורמנס בה שתלת פרחים צבעוניים וכתבת בעזרתם את המילה הערבית 'מרחבא'. השם של הפעולה היה 'אלקודס'. מדוע?

נטע אלקיים: המניע לפעולה היה חוויה שעברתי. ביום חם מאד לפני חודש במיוחד נסענו אבי ואני על רחוב המלך ג'ורג'. כשהיגענו לצומת של גן הפעמון ראינו פועלים ערבים עובדים בשמש הקופחת, ושותלים את המילה 'ישראל' בעברית. אפילו אבי, שבדרך כלל אינו מזדהה עם המיעוט הערבי שם לב לאירוניה שבעניין. כשהוזמנתי לעשות פעולה ברחבת המשביר לצרכן בירושלים הגשתי הצעה בה אני, אדם דובר עברית, אשתול פרחים בגינת הרחבה ואכתוב את המילה 'אלקודס' (ירושלים) בשפה הערבית. חיפשתי סימטריה ודרך להיכנס לנעליים שלהם. להפתעתי נתקלתי בהתנגדות להצעה על ידי המארגנים בתואנה שזו עבודה פוליטית ואין לה מקום באירוע ממלכתי. לפיכך שיניתי את המילה 'אלקודס' למילה 'מרחבא' (ברוכים הבאים), ובמקום לשתול את הפרחים בתוך האדמה שתלתי אותם על גבי משטח מלאכותי שהנחתי על רצפת האבן.

נטע אלקיים - אל-קודס (מרחבא). צילום: אושרי חיון

(המשך…)

בימים אלה מוצגת בבית האמנים בירושלים תערוכת ציור העוסקת בעירום הנשי בה משתתפים שמונה אמנים – גברים בלבד. כבר מהפרסומים לקראת התערוכה  התעוררה בי תחושה חזקה של אי נוחות לנוכח השילוב בין הנושא, הרלוונטי לשיח הנשי, לבין רשימת המשתתפים. על פי הטקסט הנלווה לפרסום התערוכה האוצרת מודעת למורכבות הגלומה בדבר. לדבריה, התערוכה הינה הזדמנות להעלות לדיון את הפרובלמאטיות של ייצוג העירום הנשי, ואילו "הצופות והצופים מוזמנים ליטול חלק בדיון זה". אך האם מספיק להצהיר על הפרובלמאטיות על מנת לעורר דיון? האם התערוכה אינה מאשררת שוב את הסדר הקיים באותה עת שהיא מבקשת לעורר דיון? ברצוני לטעון כי תנאי הסף של התערוכה, היוצרים הצמדה ויחסי גומלין בין ייצוג העירום הנשי לבין בעלי הזכות לייצוג זה, אמנים מהמגדר הגברי בלבד, אינם מאפשרים צפייה אובייקטיבית וניטראלית בתערוכה, ו/או אפשרות לדון באופן הוגן בדבר לגיטימיות קיומה או הבעייתיות שלה. זאת ללא קשר לעבודות הספציפיות המוצגות בתערוכה.

ציור של ג'ני סאביל (התמונות המוצגות במאמר אינן מוצגות בתערוכה, כמובן)

(המשך…)