1: אחת לכמה שבועות מגיעה לתיבת הדוא"ל הזמנה לתערוכה שנערכת ב"חלל לא שגרתי". פעם זו חנות מטבחים ופעם מרכז אופנה, פעם "בית בנמל" ופעם סתם האנגר בנמל. המכנה המשותף לרוב יזמי הפרויקטים הללו, הוא התייחסותם לתצוגה בחלל שאינו גלריה או מוזיאון כאל לא פחות מאשר מהפיכה. פתאום הופך כל קניון ל"מרכז אלטרנטיבי", כל מתחם "בוחן את המרקם החברתי שבאזור" וכל חדר מדרגות מהווה "קריאת תיגר על היררכיית קובעי הטעם בישראל". עוד לפני שדיברו על אמנות מצהירים המארגנים על "עצם חשיבות קיומו" של האירוע, על "ייחודיותו" ועל "השאלות שהוא שואל ביחס למקום". מי שמזיעים יותר מכולם בתחום הזה הם כמובן אוצרים המזוהים כ"חברתיים", שמוצאים עצמם מפיקים תערוכות בקניונים וחנויות יוקרה ונדרשים לפלפול תיאורטי מופרך ומפרך כנימוק לשאלה מה, לעזאזל, הם עושים שם. שמות גדולים נשלפים, תיאוריות חברתיות נקראות לדגל ויחד עם כמה הערות שוליים נרתמים כולם לקו ההגנה של האוצרים, שספק מסביר את הביקורתיות הנסתרת של הפרויקט, ספק מתנצל על עצם קיומו.

2: לפני כמה שבועות פורסמה במוסף הפרסומי "שמנת" של עיתון "הארץ" סדרת ראיונות קצרים עם אוצרים שתוארו כבעלי אג'נדה חברתית. רשימת האוצרים המרואיינים הייתה, איך לומר, מגוונת, והדגימה כיצד שלוש המילים הללו: אוצר, אג'נדה וחברתי, הפכו בשנים האחרונות לסוג של ניילון נצמד שאחת היא לו איזה סוג אוכל יידרש לעטוף. כך יש לנו אוצרים-חברתיים הפועלים בכיכר המדינה, ואוצרים-ממסדיים-חברתיים המכלים את זמנם בשינוע גדודי ילדים בדרום. זכורה לי גם אוצרת שסיפרה פעם בראיון כיצד גילתה שיש לה אג'נדה חברתית. הוידוי עורר בי תמיהה, לא רק בשל השימוש במושג "גילוי" בהקשר כזה, אלא גם מפני שלא עברו ימים רבים מיום הגילוי עד שקיבלתי הזמנה לתערוכת ענק שנפתחה במשרד פרסום גדול, באוצרותה של אותה אוצרת שגילתה את עצמה כחברתית. לא אכביר מילים על התערוכה ההיא, רק אומר שאמנות, כמו הסנדוויץ' העטוף בניילון נצמד, נכנסת לאריזה ה"חברתית" כשהיא טרייה ומפתה, ויוצאת ממנו לא פעם נבולה וחבוטה, כאותה פרוסת מלפפון המשתרבבת מן הלחמנייה המלופפת השוכבת בשמש.

3: גורלו של ה"אוצר החברתי" שונה. במקום כתם שמנוני הוא מקבל עמוד במגזין 'שמנת', כעבור שנה אולי יוזמן לכנס אקדמי וייתן שם הרצאה על "היחצ"ן כפרשן", ולאחר מכן יאצור את התערוכה "יש-רק-ארט: קריאה ביקורתית באוסף האמנות של מנהל הבנק שקרס". לכאורה הכל טוב ויפה, שכן תיאוריה ביקורתית מבקשת לחרוג מגבולות המודלים הקיימים ולהרחיב את טווחי ההתבוננות. אך בדיוק בגלל זה מאכזב לגלות פעם אחר פעם כי דווקא תערוכות "חברתיות" – אלו שבשמן נרתמת האמנות לטובת המאבק, נוטות להיות מסודרות לעילא ומוסברות לעייפה כמערך שיעור בקורס מבוא לסוציולוגיה של החברה הישראלית. ברוב המקרים מה שמפריע יותר מכל בתערוכות הללו אינו החלל ה"לא שגרתי" או ה"תיאוריה הביקורתית", אלא העובדה שהחלל, התיאוריה והשקפת העולם המתיימרת להיות חברתית אינן מצליחות להפיק דבר החורג מתערוכה דידקטית וחסרת מעוף כמוה ניתן למצוא חדשות לבקרים גם באחרון המוזיאונים הוותיקים.

4: אפרופו ארט ומוזיאונים וותיקים – אחת המרואיינות בפרויקט האוצרים החברתיים של 'שמנת' הייתה מילנה גיצין-אדירם, מנהלת מוזיאון בת-ים. לפני שנתיים קיבלה לידיה גיצין-אדירם, אז אוצרת גלריה החדר בת"א, מוזיאון רדום ומיושן שנזקק לניעור הגון. כבר בתחילת דרכה הבינה שכדי להפוך את המקום למרכז מעניין אין לה מה לנסות ולהתחרות באוספים, בתקציבים, בשטח ובמוניטין של המוזיאונים הגדולים, ולכן ביקשה לגבש תכנית עבודה אלטרנטיבית שתציע סוג שונה של מוזיאון לאמנות. התערוכות שהוצגו במקום בשנה האחרונה, כמו גם שיתוף הפעולה עם הביאנלה המוצלחת לאדריכלות שהתקיימה בעיר, הצביעו על הדרך המעניינת בה מבקש המקום לצעוד בשנים הקרובות – דרך שמשלבת בין פעילות מקומית ובינלאומית ושמה דגש על עשייה קבוצתית. אלא שאליה וקוץ בה, מפני שבמקביל לשינוי פעילות המוזיאון, הוחלט לשנות גם את שמו. כך, כמעט כלאחר יד, הפך מוזיאון בת-ים הוותיק ל-MOBY המתחדש, ובעברית: מיוזיאום אוף בת-ים, שאליו יתווסף בקרוב גם ארט-פקטורי – שמו של מתחם עבודה עירוני חדש לאמנים, בניהולה של סיגל כהן. יותר מהאינגלוז של השמות צורמת תפיסת העולם שהם מביעים. לשמות MOBY וארט-פקטורי יש תרגום עברי פשוט – מוזיאון בת-ים ומפעל אמנות (או סדנאות אמנות), אלא ששם כמו מפעל מריח גם מדברים כמו עשן ומכונות ושכר מינימום ועובדי צווארון כחול, ואילו בת-ים מריחה קצת כמו… כמו בת-ים, במלעיל. בין אם השמות בעלי השיק הניו-יורקי נבחרו ע"י האוצרות ובין אם ע"י אחת מחברות הייעוץ שמוכרות רעיונות כאלה, מומלץ לשקול מחדש את ה"מיתוג מחדש" הזה, שכן כרגע נראה שבת-ים ותושביה אינם הולכים יד ביד עם התדמית המתחדשת של העיר ומוסדות האמנות שלה, ונדמה כי MOBY והארט-פקטורי מוכנים להיות הרבה דברים, ובלבד שלא יחשבו עליהם כעל מוזיאון וסדנאות אמנים מבת-ים.

5: רותי דירקטור מציינת בבלוגה את החלטתה התמוהה של האוצרת דורית לויטה להשמיט את שמה מן המידע על תערוכה שאצרה בגלריה רוזנפלד. לאחרונה אמנם הוצגו פה ובברלין תערוכות אמנות בלי שמות אמנים, אבל אוצר נוכח-נפקד זה דבר חדש.
בשנה האחרונה מנהלת לויטה קרב קטן נגד זילות מקצוע האוצרות. תחילה סיפרה לאהד פישוף מ'סטודיו' כי היא כבר לא קוראת לעצמה אוצרת – "לא מאז שכל לימור או ענת חותמת בתואר הזה", מאוחר יותר התייחסה לעניין בראיון עם דנה גילרמן מ'הארץ', שנערך לרגל בחירתה לאצור את תערוכתו של רפי לביא בביתן הישראלי בביאנלה הקרובה בונציה, ועתה זו התערוכה ברוזנפלד, "אני כאמן", שאצרה לויטה בעזרת דיאנה דלל. יש מידה רבה של צדק בטענותיה של לויטה. בשנים האחרונות נדמה שאוצרים נדרשים בעיקר לכישורי הפקה ויחצ"נות בסיסיים, וחסרים היכרות והבנה של עולם האמנות, יכולת מחקר וכתיבה, מחשבה מקורית או עמדה אסתטית. יחד עם זאת, הפיתרון שבחרה לויטה – ללכת עם ולהרגיש בלי – מבטא מחאה ילדותית יותר מאשר מחויבות לעבודתה או ניסיון להגן על ערכים מקצועיים.

פורסם לראשונה בדצמבר 2008 באתר מארב הישן.

מטעמים אקדמיים ובירוקרטים נערכת בבתי הספר לאמנות הפרדה בין המחלקות השונות לאמנות, עיצוב, אדריכלות, צילום וכדומה. החלוקה תואמת את הדרישות הממסדיות, אולם עומדת לא פעם בניגוד לטובת האמנות שאינה נענית תמיד לחוקי המועצה להשכלה גבוהה. כך, לצד יצירות שמציגים בוגרי המחלקה לאמנות בבצלאל, ניתן למצוא עבודות שיכלו להשתלב בקלות ובטבעיות בתצוגת אמנות גם במחלקות לעיצוב קרמי, אמנויות המסך, אנימציה ואף תקשורת חזותית. לנוכח עבודות כאלו עולה שוב המחשבה האם מוטב היה לו אימצו האקדמיות מודל עבודה שעל פיו בתחילה לומדים כל התלמידים יחד ומתנסים בתחומים רבים, ורק לאחר מכן פונים איש-איש להתמחותו.

אחת הנפגעות הגדולות מן ההפרדה האנכרוניסטית היא המחלקה לצילום. צילום סטילס ווידיאו הפכו כבר לפני עשרות שנים לבשר מבשרה של האמנות החזותית. זה כל-כך ברור ומובן מאליו עד שאני מרגיש מוזר לציין עובדה כזו בשנת 2009, לאחר עשרות שנות שימוש בצילום ככלי הבעה ראשי או משני וכמדיום שווה ערך לציור, פיסול וכדומה. כל זאת מורגש בהחלט בתערוכת בוגרי המחלקה לאמנות, הכוללת עבודות וידיאו רבות ויפות (למעשה השנה וידיאו הוא המדיום החזק בתערוכה, עם עבודות מרגשות ושנונות כמו אלו שיצרו תמר שפוני, טלי קרן, יעל אליס, יונתן סואן ויעל גזית), ולא כל-כך מורגש בתערוכת בוגרי המחלקה לצילום, השרויה כבר כמה שנים במשבר עמוק. בעבר נטען לא פעם שתלמידי המחלקה מחקים את מוריהם ויוצרים כפילים קטנים של צלמים כשרון יערי, יגאל שם-טוב, יוסי ברגר ואחרים. השנה בעיה זו נראית כקטנה בצרותיהם של הבוגרים.

(המשך…)

(המשך…)

"המקום פה מרווח, אבל זה נו-מנ'ס לנד" אומר צבי טולקובסקי על הסטודיו החדש שלו, ששוכן בבית ישן על דרך חברון בירושלים. אחרי שנים של עבודה בכוך צר בנחלאות, טולקובסקי נהנה לעבוד בדירה מרווחת עם אריחים מעוטרים, חלונות מקושתים ותקרה גבוהה, יחד עם זאת, כדבריו, "פה זה לא שכונת מגורים ולא אזור תעשייה ולא כלום, כמו אי תנועה, וזה קצת קשה לי אחרי השנים במרכז העיר. בינתיים אני עדיין מתמקם כאן. הנתונים של הבית מכתיבים לי את הסידור".
זה מזכיר את סגנון העבודה שלך, שמתחיל בדרך כלל מכל מיני דברים שאתה מוצא.
כן, זה קצת כמו קולאז'. יש לי רתיעה מעבודה על משטח לבן ונקי, ולכן כשאני לוקח בדים חדשים אני קודם כל מיישן אותם. יש כאלו שיישבו שבועיים ויעשו סקיצות. אני חייב ללכלך קצת כדי ליצור נקודות אחיזה. לפני כמה שנים הייתי בטייפה שבטיוואן. הגיע לשם עיתונאי ושאל אותי מה אני חושב על המקום. אמרתי לו תראה, אני יושב כאן בסטודיו תעשייתי וסטרילי עם רהיטים מאיקאה. מה כבר אני יכול לחשוב על טיוואן?

טולקובסקי הוא אמן רב-תחומי ואספן כרוני, והאמנות שלו ממזגת לרוב בין שתי התכונות הללו. לפני חמש שנים יצא לגמלאות אחרי שלושים שנות הוראה בבצלאל, וכיום הוא מחלק את חייו בין דירה בירושלים וחווה כפרית ליד פראג, משם באה אשתו אווה. לפני כמה שנים הוצגה בבית האמנים בירושלים תערוכת מחווה של עשרים ושניים מתלמידיו – מפנחס כהן-גן עד גיל שני, מאיציק ליבנה עד חנאן אבו-חוסיין, שליוותה תערוכה רטרוספקטיבית מעבודותיו. הדילוגים הבין-דוריים עולים גם בשיחה בינינו, שעוסקת, באופן טבעי, גם בשאלות של היסטוריה ומסורת מול חידוש.

(המשך…)

20 שנה לאחר איחוד גרמניה והפלת חומת ברלין, נחנך פסל חוצות חדש שיצר הפסל הגרמני סטפן בלקנהול  במקום בו ניצבה בעבר החומה. הפסל שנחנך לפני שבועיים, "Balancing Act" שמו, מורכב מדמות ברונזה המתנשאת לגובה 5.7 מטרים ומנסה לאזן עצמה בעוד צועדת על קיר בטון שנלקח משרידיה של החומה המקורית, כשמסביבה מונחים חלקי חומה נוספים. תוויה של הדמות ממשיכים את סגנונו של בלקנהול, המרבה להציג דמויות פקידים אפרוריים המגולפים בעץ צבוע, אולם בניגוד לדמויות שיצר בעבר, הפעם מדובר בדמות כהת עור. הפסל ניצב ברחוב ראשי בשכונת קרוייצברג, בה מתגוררים מהגרים רבים מטורקיה ומארצות הגירה אחרות. הוא ספק פוסע וספק מועד על חתיכת בטון המוליכה ממזרח למערב, ולהיפך.

 

תודה לקובי בן-מאיר על ההפנייה.

בשיחה שערכתי עם מאיר אפלפלד לרגל פתיחת תערוכת ציורי נוף וטבע דומם לפני כמה שנים, אמר הצייר שיום אחד עוד יגיע לדיוקן. מנימת דיבורו נדמה היה שהוא מתייחס ל"הגעה" לציור הדיוקן כאל מסע מפרך. לאחר צפייה בציורי עירום שצייר אפלפלד ומוצגים עתה בתערוכה הקבוצתית "עירומות" שאצרה קציעה עלון בבית האמנים בירושלים, נדמה לי שאני מבין ממה חשש. האפלה הבוקעת מציורים אלה והתהומות אליהם הם צוללים, רומזים כי אפלפלד  ידע על לב המאפליה שאליו יגיע כשיתחיל לצייר דיוקנאות. ז'יל דלז ופליקס גואטרי, המצוטטים בהקשר מעט שונה גם במאמר המלווה את התערוכה, כתבו בספרם "מהי פילוסופיה?" כי "הצייר עובר דרך קטסטרופה, או דרך דליקה, ומותיר על פני הבד את עקבותיו של אותו מעבר, כמו קפיצה המובילה אותו מן הכאוס אל הקומפוזיציה". מעבר דרך דליקה, מן הקטסטרופה אל הקומפוזיציה. זו בדיוק התחושה שיוצרים ציוריו של אפלפלד.

(המשך…)

מבוכה קלה מתעוררת לנוכח שמות היצירות בתערוכת היחיד של יעקב דורצ'ין "קפלים בברזל ומחוות של קווים", המוצגת במוזיאון תל-אביב לאמנות. "מלאך קרוע", "אישה בחלון", "עמוד ציפורים" – מי משתמש בשמות כאלו, פואטיים עד פתטיים, מתקתקים וחפים מכל אירוניה, במאה ה-21? אולם ככל שמתארכת השהייה בחלל התערוכה וההתבוננות בעבודות, מתבהרת העובדה שפואטיות זו, וליתר דיוק נוכחותה בעבודות ולא רק בשמותיהן, היא גם מה שמבדיל בין פסלי הברזל החלוד הרגישים והיפים של דורצ'ין לפיסול המינימליסטי והבינלאומי מחד, ולמסורת פסלי האנדרטאות הישראלית והרוויה בפאתוס מאידך. דורצ'ין תואר בעבר כממשיכם של יחיאל שמי ויגאל תומרקין בפיסול הישראלי, אך אם הלך בעקבותיהם בתקופה מסוימת, הרי שכבר מזמן לקח וברח.
דורצ'ין הוא נציג של דור הולך ונעלם באמנות המקומית. חרש ברזל, קיבוצניק, איש אדמה. מה לאמנות העירונית מאד שנוצרת פה בעשורים האחרונים, המלוטשת ולוטשת עיניים לבירות העולם, ולפגרי הברזל ההופכים בידיו לשיר חזותי ותלת-ממדי, כבד משקל אך קל תנועה? מה לבארות הברזל הכבדות, הקרושות והלאות, שאחת מהן מקדמת את פני הבאים למוזיאון מכיוון רחוב אבן-גבירול, ולתזזיתיות המרצדת? מה לברזל החלוד, לרתכת ולפטיש הכבד, ולמראה המתועש, הנקי והנוצץ?
שאלות אלו, ספק משתוממות וספק מוכיחות, מתפוגגות במהלך הביקור בתערוכה, המדגימה יפה כיצד על משקל הפתגם הרוסי הידוע, אין דבר כזה חומר מיושן – יש רק ידיים לא מספיק טובות. פסלי הקיר של דורצ'ין תלויים כתמונות תלת-ממדיות. קשה להמחיש במילים את היופי המהוסס שטמון ביציאת הברזל מן הקיר הלבן תוך התכנסות פנימית אל תוך עצמו. צריך לראות זאת בעיניים כדי להבין. החלודה הופכת פה מתהליך גסיסתו של חומר למופע תחייתו המחודשת, כשהברזל הופך פריך ונוגה, ברזל ב"קנה מידה אנושי", כדברי אדם ברוך, האוצר בקרבו את זיכרון ימיו כמכונה, ומתיך זיכרונות אלו לשירה מאוחרת.

יעקב דורצ'ין – קפלים בברזל ומחוות של קווים. מוזיאון תל-אביב. אוצר: מוטי עומר

(המשך…)

שלוש עבודות שיצר מתן ישראלי ואמורות היו להשתתף בפסטיבל מוסררה מיקס שיתקיים השבוע, הושחתו הלילה ע"י אלמונים. (המשך…)

היום יחגג יום ירושלים. בין משתתפי הטקסים השונים שיערכו לרגל האירוע לא תמצאו אמנים או אנשי אמנות. גם הגלריות ומוסדות האמנות, ביניהם מקומות ירושלמים מובהקים כבית האמנים, בית טיכו וסדנת ההדפס, כמו פוסחים על החג הלאומי שמביא עימו הרבה מאד פקקי תנועה ממלכתיים ומעט מאד רוח. ככלל, אמנות שנוצרת בירושלים נוטה לצעוד לצד תושבי העיר ולא יחד עם מוסדותיה וטקסיה. אולי בגלל זה נדמה ששדה האמנות שלה פורח ודועך שלא ע"פ לוח הזמנים הלאומי. כך, התעוררותו האחרונה החלה דווקא בשנת 2002 – שנת אינתיפאדה – כשבין פיגוע לפיגוע ערכו לאה מאואס ודיאגו רוטמן, חברי קבוצת האמנות סלה-מנקה, את ערבי "הערת שוליים" במקומות שונים בעיר.

(המשך…)

בשנה שעברה פרסמה מבקרת האמנות של טיים-אאוט גליה יהב, מאמר שבו הסבירה מדוע האוצרת הצעירה הדס קידר היא אוצרת חשובה, ולא סתם חשובה – אחת החשובות שפועלות כיום בישראל. כדרכה, ביקשה יהב לחשוף בביקורתה את חוקי המשחק ואת מיקומם של השחקנים בו, ומאחר שקידר, אליבא דה-יהב, מבינה את האופן בו פועל השדה, מציבה את תנאיו הכלכליים בחזית התצוגה ואף זוכה להכרה והצלחה, היא הופכת לאוצרת חשובה. כשהציגה יהב את קידר כאוצרת חשובה היא לא ביקשה לספק ציון איכות אלא תיאור מצב, לא הכתרה – הגדרה. קוראים אחדים הבינו היטב את התחכום הפנימי הזה וחלקם אף תקפו אותו בחריפות. אחרים, ואני מרשה לעצמי להניח שמדובר ברבים מן הקוראים, לא הבינו, ולמרבה האירוניה חוסר הבנה זה, בצירוף העובדה שמאמרה של יהב פורסם יחד עם ראיון חנפני למדי עם קידר עצמה, גרם לכך שבמקום לחשוף את תנאי השדה ולהצביע על התופעה שיוצרת ומאפשרת את "חשיבותה" של הדס קידר, הפכה אותה יהב, במחי מאמר אחד במקומון שבועי, לחשובה אפילו יותר. (המשך…)