גיל מרקו שני הוא זוכה פרס קרן גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר לשנת 2008, כך הכריזה היום (שני) האוצרת סוזן לנדאו, שופטת שלב הגמר בטקס שהתקיים במוזיאון ת"א לאמנות. מרקו שני גבר על שתי המועמדות הנוספות מאיה אטון ומיכל הלפמן. תערוכות היחיד של שלושת המועמדים מוצגות במוזיאון ת"א ותיסגרנה ב-15 ביוני. (המשך…)

בימים אלה אנו מתחילים להריץ את האתר החדש שיחליף את האתר הזמני של מארב. במסגרת ההרצה עשויים להופיע בימים הקרובים באגים שיקשו על הגלישה באתר. אנו מתנצלים מראש ומבטיחים שהעניין בטיפול. בבקשה כתבו לנו במידה ואתם נתקלים בבעיות מיוחדות.

בגלריה עינגע בת"א מוצגת תערוכה מבולבלת מעט המבקשת להגדיר מחדש את תפקיד האוצר ויחסיו עם האמנים, אך מיתרגמת, בסופו של דבר, למקבץ עבודות אקראי הנראה ככל כתערוכה קבוצתית של אמני גלריה. את התערוכה אצר הצלם דוד עדיקא, שבחר לקרוא לה "נחמה" – שם המתכתב עם כותרות תערוכות שהציג בעבר, דוגמת "תיקון" שהוצגה לפני שנתיים בגלריה ברוורמן. נחמה ותיקון הם שמות ההולמים את יצירתו של דוד עדיקא במובן זה שהם פיוטיים משהו ומציעים מינונים משתנים של יופי, מלנכוליה ותקווה, ממש כמו תצלומי הטבע הדומם שהציג בעבר, אולם בתערוכה המדוברת מרוקן השם נחמה ממשמעותו והופך מיופייף ולא מתחייב. (המשך…)

"הקרנת סרטה של רחל לאה ג'ונס "500 דונם על הירח" במסגרת התערוכה "על המקום" (אוצרת דנה תגר-הלר) שמוצגת כחלק מפסטיבל אקוספרה בעין הוד (12-14 באפריל), נפסלה ברגע האחרון על ידי מארגני הפסטיבל", כך נכתב בהודעה שנשלחה אתמול (שבת) מטעם ארגון "אמנים ללא חומות". "500 דונם על הירח" הוא סרט תיעודי על הכפר הפלסטיני עין חוד, שנכבש ופונה מתושביו במלחמת 1948 והפך לכפר האמנים "עין הוד". הסרט מספר את סיפורם של תושבי הכפר המקוריים, שלאחר גירושם התיישבו על גבעה במרחק קילומטר וחצי משם והקימו את מה שהיה עד לא מזמן "כפר בלתי מוכר" בלי מים, חשמל וכביש גישה. הסרט אמור היה להיות מוקרן במסגרת פסטיבל ש"נועד לעודד מודעות למושג האקולוגי "קיימות", המכוון את האדם לחיים מתוך אחריות לסביבה על מנת לאפשר את קיומם של הדורות הבאים", כדברי הודעה לעיתונות ששלחו מארגני הפסטיבל. עוד מצויין בהודעה כי תערוכת האמנות המוצגת במסגרת הפסטיבל ביקשה "לבדוק את היעדרו היחסי של נושא הקיימות מהשיח האמנותי בישראל". המושג "היעדר יחסי" מקבל משמעות יחסית משהו לאור שיחת הטלפון שקיבלה ג'ונס לפני שבועיים מאחד ממפיקי הפסטיבל, ובה נמסר לה שסרטה נפסל להקרנה בפסטיבל, בין השאר משום ש"אינו יושב בגרון".  

אוצרת התערוכה דנה תגר-הלר משתדלת להיות זהירה ומספרת שההחלטה לפסול את הסרט נעשתה ע"י יזמי הפסטיבל ובניגוד לדעתה ולתפיסתה האוצרותית והחברתית. את הודעת הפסילה קיבלה תגר-הלר כשבוע וחצי לפני פתיחת התערוכה. בתשובה לשאלה אם לא חשבה לבטל את התערוכה בעקבות המעשה היא עונה שבשלב מאוחר כל-כך לא ניתן היה לעשות זאת, אך לו ידעה מראש כי עבודות שתבחר לתערוכה יפסלו מטעמים פוליטיים, לא הייתה אוצרת את התערוכה. 
בתשובה לדברים טוען ניב הורוביץ, מייסד שותף של הפסטיבל ותושב עין-הוד, כי הסיבה לפסילת הסרט אינה פוליטית אלא טכנית. "זו תערוכה שמוצגת בחוץ, בשמש, וזה לא הפורמט המתאים להקרנת סרט תיעודי של 45 דקות. אין לנו שום בעיה לעסוק בנושא ואני גם לא חושב שהסרט עד כדי כך פרובוקטיבי, אבל זו לא דרך רצינית להתעסק בעניין. אנשים מסתובבים פה בין העצים. מי יעצור מול טלוויזיה שמקרינה בחוץ סרט באורך שלושת-רבעי שעה?
זה לא הנימוק שנמסר לאמנית ולאוצרת.
אם מסרו להן משהו אחר זו הייתה טעות.
ידעתם שהתערוכה כוללת וידיאו. מדוע הוחלט לפסול את הסרט רק בימים האחרונים?
צוות ההפקה לא עסק בפרטים הקטנים של התערוכה בשלבים המוקדמים ורק בישיבות האחרונות הבנו במה מדובר.

על פניו נראה שיש הגיון בדבריו של הורוביץ, ויתכן שראוי היה לשקול את מגבלות התצוגה מבעוד מועד, אולם תגר-הלר דוחה את הטענה ומספרת שעבודות וידיאו של חן שינברג ואורי ניר לא נפסלו והן מוקרנות בחוץ בלי שום בעיה. הורוביץ מספר כי פעילויות רבות המשותפות לעין-הוד ועין-חוד נערכות על בסיס קבוע, ובמסגרת הפסטיבל יגיע מוכתר הכפר מוחמד אבו-הליג'ה לחתום יחד עם תושבי הכפר היהודי על הצהרת ארגון אונסקו על מחוייבות של הדור הנוכחי לדורות הבאים. על כך כותבים אמנים ללא חומות כי "בעוד שברמה העקרונית אמנים ללא חומות תומכים במסמך שכזה, נראה כי כל ניסיון של מארגני "אקוספרה" להתחבר לאמנה העוסקת ב'קיימות' לאחר פסילתו של סרט המתייחס לנושא באופן מקומי ומעמיק, הנו מעשה צבוע".

1: בדומה לחנויות הספרים המשומשים בלונדון, שבעליהן מקפידים לשמור על יחס הולם בין הבלגן השורר במקום למידת הפופולריות שלו באמצעות מראה תמידי בסגנון "אנחנו בשיפוצים – מתנצלים על ההפרעה", כך גם מוזיאון האופיצי, שהתורים המשתרכים מחוץ לשעריו גם בחורף אינם מרמזים על ההזנחה הפושה ברבים מחדריו. צבע הקירות ישן, מוכתם ומתקלף, התאורה אינה מקצועית, החדרים קרים והשומרים המסכנים מכורבלים במעיליהם. על מקצת השלטים מופיעים כיתובים באנגלית רצוצה, ההסברים דלים מאד, ורובם אינם נוגעים ליצירות אלא לאופן וזמן הגעתן למוזיאון. האופיצי הוא מוזיאון-מחסן ענק. מה שלא נכנס לחדרים מוצא את מקומו על קיר המסדרון, ואם לא שם אז תחת קו החיבור בין הקיר לתקרה. המון דיוקנאות אנונימיים מסתופפים שם ומחליפים מבטים מעל ראשי המבקרים.
באופיצי ובמוזיאונים אחרים בפירנצה יש תחנות התקהלות קבועות. אמנות הרנסנס באיטליה מזוהה קודם כל עם חמשת הגדולים שלה – מיכלאנג'לו, דונטלו, רפאל, ליאונרדו דה-וינצ'י, בוטיצ'לי, ובאופן טבעי אנשים נעצרים לפני עבודותיהם ומדלגים על אחרות. אמרת איטליה אמרת דוד, הקאפלה הסיסטינית, המונה ליזה (גם אם היא מוצגת בלובר), המדונה של רפאל, ונוס של בוטיצ'לי. מי שנותרו לחסדי תלמידים לתולדות האמנות ותיירים חרוצים במיוחד הם אמנים גדולים כמו ג'וטו ותלמידו גאדי, מזאצ'יו ומזולינו ורבים אחרים שלא זכו שצב נינג'ה יישא את שמם ועבודותיהם יוצגו על תחתיות לספלים ושומרי מסך, וזה חבל, משום שאמנותם של אלו אינה נופלת במאום מזו של חבריהם המאוחרים יותר, ומבחינות רבות היא אף מסקרנת יותר. (המשך…)

עידו בר-אל במוזיאון אשדוד, טמיר ליכטנברג בבית האמנים בירושלים והשקת ספר בישול לאמנים במוסררה

פירמידת הזכוכית הניצבת על גג מוזיאון אשדוד לאמנות שואבת השראה ממוזיאון הלובר בפריז. חלליו הפנימיים של המוזיאון נראים כשילוב בין ספירלת הבטון הלבן במוזיאון גוגנהיים בניו-יורק וזוויותיו החדות של בניין המוזיאון היהודי בברלין. פה מתחיל וגם נגמר השיק הבינלאומי המפואר, שכן מוזיאון אשדוד, הזוכה בקלות בתואר המפוקפק חלל התצוגה המכוער והמעיק בישראל, מזכיר, יותר מכל, סניף של קופת-חולים.

במוזיאון מוצגת "סימן" – תערוכת יחיד של הצייר עידו בר-אל, הכוללת חמישים ציורים שרובם צוירו בעשור האחרון ונערכת לרגל יום הולדתו ה-50 של האמן (אוצר: יובל ביטון). יום-הולדת הוא תירוץ קצת משונה לתערוכה. עם כל הכבוד, מוזיאון ציבורי נועד לשרת את הציבור, שלרובו לא ממש אכפת ולא אמור להיות אכפת מגילו של האמן אלא מעבודתו. לאחר למעלה מ-20 שנות יצירה ופעילות כצייר, כמורה ובשנים האחרונות כראש המחלקה לאמנות בבצלאל, עידו בר-אל ראוי לתערוכה מקיפה של עבודותיו, ואין צורך בתירוצים ספק מתלוצצים וספק מתנצלים כמו תערוכת יום-הולדת עם 50 עבודות כמספר שנות חייו של האמן כדי להסביר זאת. "סימן" אינה עוד תערוכת יחיד רגילה אך היא גם לא רטרוספקטיבה, ויש לקוות שהעובדה שהיא מוצגת במוזיאון לא תמנע ממוזיאונים אחרים להציג תערוכה מקיפה של עבודותיו של בר-אל בעשרים השנים הקרובות.

(המשך…)

שרון יערי – שדרות ירושלים
גלריה זומר, ת"א (עד ה-21.3.09)

הסופר והמבקר הצרפתי מוריס בלאנשו פותח את ספרו "הצעד (שלא) מעבר" במשפט "המוות, איננו רגילים אליו". על שיח צילום הנוף בישראל ניתן לומר את המשפט ההפוך: "המוות, אנחנו רגילים אליו". מאז שנות התשעים הפכו המוות והנוף המת למושגים רווחים בדיון על צילום הנוף בישראל. עיסוק בהיסטוריה של המקום ניתן אמנם למצוא אצל אמנים מכל הסוגים, אולם נדמה שרק בצילום הפך העניין לפרקטיקה שגורה כל-כך וכמעט אוטומטית, כאילו היו הנוף והמוות, ושיפוטם במסגרת פוסט-טראומתית, תחנה נדרשת במסלול יצירתו של כל צלם. מניפולטיבי ככל שלא יהיה, התצלום נתפס תמיד כמתווך המצביע על האובייקט המצולם, ובישראל שבה כל גל נושא מזכרת, כל תצלום נוף מעורר את הדי הארץ הצרובה או השסועה. גישה זו הפכה אוטומטית עד כדי כך, שאפילו התפתחויות מעניינות בזרם, כמו המונומנטאליות החדה אצל יעקב ישראל או הקיטש הנרקיסיסטי בתצלומיו של שי קרמר, נדונות אך ורק באמצעות אותם מושגים ואותה מסורת של שיח המוות, על "נופיה הפצועים" ותמונות הפוסט-מלחמה שלה. וגם אם תצלומיו של ישראל צופנים בחובם תביעה מוסרית עכשווית, וגם אם ססגוניות מתקני הצבא ותיאוריהם האסתטיציסטיים של קרמר מעידים על רוויה מסוימת ודקדנס, עדיין נשפטים השניים באותה המסגרת ונתפסים כמתעדי ההיסטוריה ומבקריה. (המשך…)

טביעת כף היד במכסה הביוב שבתצלום מימין שוכנת כבר 12 שנה ליד הטלפונים הציבוריים בכיכר ציון בירושלים. כף היד שייכת לאמן מיכה אולמן, זוכה פרס ישראל לפיסול לשנת תשס"ט, כפי שהכריזה היום (שני) שרת החינוך פרופ' יולי תמיר. לכף היד הימנית יש גם בת-זוג שמאלית המוטבעת במכסה ביוב ברחוב האחים במזרח העיר. שתי כפות ידיו של אולמן מחוברות דרך מערכת הניקוז שמשותפת לשני חלקיה של ירושלים, עיר שחוברה לה יחדיו.

כבר למעלה משלושים שנה שמיכה אולמן חופר. הוא אמן-אדמה שמחטט, כורה, עורם ומסדר, ומשתמש בקרקע (אדמה, בטון ועוד), כחומר גלם ליצירותיו. הפיסול באמצעות חפירה – פעולת גריעה – יוצר פסלים ריקים ושקטים. זה קורה באנדרטת הספריה המפורסמת שיצר בברלין, כמו גם בחללים ש"איין" במקומות שונים בעולם, וכמובן במכסי הביוב המוטבעים. המכסים הללו, שכבר ראו הרבה הפגנות, פיגועים ושמחות, מסמנים בשקט – שקט שבולט במיוחד על רקע ההמולה הכללית במרכז העיר – את נוכחותו של האמן. האמנות יורדת אל המקום הנמוך ביותר, הביוב, ומחברת בין שני חלקי העיר בזרם א-לאומי.

אולמן, יליד 1939, גדל בתל-אביב, למד ולימד במחלקה לאמנות בבצלאל, אך פוטר מעבודתו בשנת 1978 בעקבות מרד הסטודנטים במוסד. בשנות השבעים החל לעסוק בפיסול סביבתי, תחילה בישראל ומאוחר יותר גם בגרמניה, פולין, צרפת, יפן ומדינות נוספות. בשנות התשעים שהה בגרמניה ולימד פיסול באקדמיה של שטוטגרט, ובשנים האחרונות הוא מתגורר בישראל.
בנימוקי ועדת הפרס נכתב כי "פרופ' מיכה אולמן, יליד תל אביב, הטביע את חותמו מאז שנות ה-70 על עולם הפיסול הישראלי. הוא מטעין לתוך שפת פיסול מינימליסטית, רציונליסטית ומודרניסטית ערכים הומניסטיים, יהודיים, ישראלים ואוניברסאליים. פרופ' אולמן אינו רק פסל, הוא הוגה ופילוסוף בתחום השפה הפלסטית, כיהודי וכישראלי, דיבורו האוניברסלי אף הוא נוצק בתוך פסלי המקום והסביבה. פסליו ובעיקר פסלו "הספריה" בכיכר בבל בברלין הוא הצעה ייחודית לשפת הפיסול ולתפיסה של אנדרטה ולנושא ההנצחה. פרופ' אולמן העמיד דורות של תלמידים בארץ ומחוצה לה".

בחצר ביתו של מתן ישראלי ברחוב הע"ח בשכונת מוסררה הוצב לאחרונה מגדל שמירה מתוצרת בית. המגדל בנוי מחומרים שנמצאו ברחוב ושאריות מעבודות ישנות של האמן. בראשו מוצבת מערכת כריזה, ואחת לשעה בוקע ממנה שיר הנקרא ע"י משוררים שהוזמנו להקליט את שיריהם במיוחד לצורך התערוכה. המגדל החדש מצטרף לשורת מגדלים וותיקים המתנוססים בשמי האזור – מגדלי שמירה במזרח, מגדלי עסקים במערב וצריחי כנסיות ומסגדים בשכונות הסמוכות. השירים הבוקעים מדי שעה מן הרמקול בראש המגדל מתווספים לקונצרט רב-קולי של פעמוני כנסיות וקריאות מואזין, וכל זאת על רקע ההמולה הקולית, הכלית והכללית האופפת את כבישי האזור ורחובותיו.

מגדל הש(מ)ירה הוא התחנה השנייה במסלול האמנות שנוצר לרגל התערוכה, שחלקה השני מוצג בגלריה בתל-אביב ומהווה מעין אינדקס מסודר של פריטים ממרחב ההתהוות הירושלמי. התערוכה בתל-אביב היא גם נקודת היציאה למסלול, שתחילתו בגלריה וסופו ברחוב. העלייה לירושלים הופכת במקרה זה לירידה – ירידה מן החלל הלבן שבעיר ה"לבנה" ונסיעה לרחוב האפור בעיר ששבריה הודבקו לה יחדיו.

ראשיתו של המסלול הירושלמי בלוח מודעות הניצב ברחוב הע"ח והפך לקיר-ציור – לוע"ח – חלל תצוגה של קיר אחד. בתערוכה הנוכחית מוצג על הלוח רישום גדול ממדים המתאר את שכונת מוסררה במבט ממזרח (כביש מספר 1). תחילת הרישום הצפוף והמפורט בחלל לבן וריק הנחתך ע"י חומת האבן שנבנתה על תוואי הכביש, חוצה את שכונת מוסררה ההיסטורית לשני (המשך…)

קול קורא לאמנים, אדריכלים, אמני סאונד, מעצבים, אוצרים וחוקרים בתחום האמנות 

פרויקט מַעמוּתָה המתקיים במרכז לאמנות ומדיה על-שם דניאלה פסל הוא מרכז לעשייה, מפגש, מחקר ותצוגה. המרכז מורכב מחללי עבודה (סדנאות), מעבדות (וידיאו, סאונד, אלקטרוניקה), דירת אירוח ובית מלאכה המיועדים לקידום פרויקטים בתחום האמנות. הפרויקט שם לעצמו כמטרה יצירת מסגרת עבודה לאמנים מתחומים שונים, אוצרים, אדריכלים, מעצבים וחוקרים המעוניינים ליצור ברוח של שיתוף פעולה וידע, דיאלוג אינטנסיבי והתחדשות טכנולוגית. מַעמוּתָה במרכז לאמנות ומדיה על-שם דניאלה פסל תיתן ליווי ותמיכה בפיתוח פרויקטים, תפיק ותיזום פרויקטים במרכז ובאתרים שונים בירושלים ומחוץ לה. ייחודו של הפרויקט ביצירה של תנאים לפיתוח של קהילת אמנים פעילה, המאפשרים פיתוח אישי לצד יצירה קולקטיבית.

אנו מזמינים אתכם/ן לפיקניק היכרות במרכז, שיתקיים ביום שישי 20.2.09 בשעה 10:30 בבוקר בבית אלדן: רח' המדרגות 58, עין כרם (ראו קובץ מצורף).

 אתם/ן מוזמנים/ות להביא משהו לאכול . ניתן לחנות בחניון הציבורי בחינם שאחרי המסעדה הלבנונית. קו אוטובוס 17. מפה.

*נא אשרו הגעתכם בכתובת: mamuta.pasal@gmail.com 

לפרטים, טופס והנחיות להגשת בקשות לחלל עבודה לחצו כאן

לאה ודיאגו