בתחילת ימי הפיגועים הגדולים, באמצע שנות התשעים, נהגה העיתונות הישראלית לפרסם תמונות זוועה מזירות הפיגועים. ביקורת ציבורית שהושמעה באותן שנים הובילה לריסון הפרסומים ולצנזור תמונות המחללות את כבוד המתים. מאז מותר להציג אוטובוסים מפויחים, כתמי דם קרוש ולוויות, אך לא מתים. אלו זוכים לייצוג בתמונות מחייהם, המגיעות לתקשורת מאלבומי המשפחות השכולות.
על רקע הנורמות הללו הואשמו בלוגרים כ
עידן לנדו,
חנה בית הלחמי,
אייל ניב ואחרים בפורנוגרפיה של המוות ובזלזול בכבוד המת, לאחר שפרסמו בבלוגיהם תמונות של ילדים מתים בעזה. הזעזוע של כמה מן המגיבים לפרסום התמונות לווה בהאשמות כי הנה לנדו ואחרים מאמצים להם את שיטותיהם של הגרועים באויבינו, החסרים, כך נטען, כל חמלה וכבוד למתיהם. כבוד המת הוא עניין חמקמק. נדמה שישראלים רבים שומרים עליו באדיקות רבה מזו שהם מעניקים לכבוד החי, ולכן תמונת ילדים שעד לפני עשרה ימים שיחקו וצחקו ועתה הם מוטלים מתים על הרצפה, מטרידה אותם בגלל עצם פרסומה יותר מאשר בשל המוות עצמו. ילדים אלה, שחייהם מעולם לא עניינו את אזרחי ישראל, זוכים במותם לכבוד הניתן לנפגעי טרור ישראלים.
אולם למעשה, פרסום תמונות זוועה אינו עניין סימטרי. עבור הישראלים כבודם של המתים ובני משפחותיהם דורש שלא לפרסם תמונות כאלה, שכן זכותו של אדם להיזכר ברגעיו הטובים ולא כגוויה חרוכה. הפלסטינים, לעומת זאת, מופיעים בתקשורת הישראלית אך ורק בהקשרים של מוות. הדרישה שלא לפרסם אפילו את תמונת גופותיהם, כמו מוחקת את עצם קיומם ושוללת מהם אפילו את האפשרות למות ולהיות קורבן.
עצוב שהילדים מתים ועצוב שאנשים נאלצים לפרסם את תמונתם. בעשותם כן הם אינם עוברים על כללי מוסר. למעשה בזמנים כאלה פרסום תמונת הילדים היא מעשה מוסרי ממדרגה ראשונה. אני לא מדבר על שלום, גם לא על הרגע בו אנשים יפסיקו להרוג אחד את השני ואפילו לא על הכרה בסיסית של ישראלים כי (גם) הם פושעים, אלא על היום בו יסוקרו לוויות הילדים בערוצי הטלוויזיה ותמונות מאלבומי משפחותיהם יודפסו בשערי העיתונים בישראל. באותו יום ניתן יהיה לגנוז את תמונות הזוועה הללו. עד אז יש לפרסם אותן מעל כל במה, למען כבוד המת.
השיפוצים המקיפים שנערכים במוזיאון ישראל בשנה האחרונה מחייבים את אוצריו לחפש אחר פתרונות יצירתיים להכרח להמשיך בפעילות. התערוכה "עשויים להפליא" שאצרה סוזן לנדאו נולדה כפיתרון ביניים שכזה – ניסיון להתגבר על מגבלות המקום והאמצעים ולהציג פריטים ממחסני המוזיאון העמוסים. לא בטוח שניתן היה להציג תערוכה כזו בימים רגילים. הבירוקרטיה המוזיאלית חזקה מן הרצון, ולכן אפשר גם לברך על הימים הקשים שעובר המוזיאון, המאפשרים לאוצריו לשחק בו כאילו היה חדר פלאות ממש כמו חדרי הפלאות שהיו המוזיאונים לפני שקראו להם מוזיאונים, ולפני שנרתמו לשירות המודרניזם חובב הסדר והניקיון. (המשך…)
