ציטוט בלתי מדויק

האמנית שלי פדרמן (1975-2014) יצרה את הפסל "אנדרטת פועל הבניין האלמוני" בשנת 2011, בעקבות 6 אירועים שונים בהם פועלי בניין נפלו אל מותם בחודש יוני אחד של אותה השנה. בכתבתו ״אין עניין בפועלי בניין״ כתב רועי צ׳יקי ארד: ״הסטטיסטיקה איומה. על פי משרד התמ"ת, מדי כשבועיים נהרג בישראל פועל בניין, או כ-25 הרוגים בשנה. כל 22 דקות, ייפגע פועל מנפילה מגובה. החללים חסרי שם ופנים״. פדרמן כתגובה החליטה להקים אנדרטה פרוביזורית, עשויה לבני איטונג, מלט ופיגומי עץ, עבור אלה שנפלו הלכה למעשה על בניין הארץ, ופנתה אל ארד בבקשה לחבר את הטקסט שיתנוסס על גביה, וזו לשונו:

לזכר מאות בוני הארץ שקיפחו
נפשם על הפיגומים, כשלושים כל
שנה, מקום המדינה ועד היום.
ערבים, יהודים ועובדים זרים, עובדי
קבלן ושכירים ושמם לא נודע.
במותם ציוו לנו את הנדל״ן הישראלי,
שכר הדירה וקבוצות הרכישה

על פי רוב אנדרטאות מוצבות במרחבי-חוץ ציבוריים, במקומות מרוחקים ההופכים למוקדי עליה לרגל, או ברחבי ערים, כחלק מהנוף היומיומי של תושביהן. אך האנדרטה לפועל הבניין האלמוני נוצרה עבור חלל פנים, חלל תצוגה – לשם תערוכה שהוצגה בגלריית החללית בירקון שבעים. פדרמן נהגה בעבודותיה לצטט דפוסים אסתטיים ממסדיים מוכרים ולשבש אותם, כך שבמעין מהלך של לוחמת טאי צ׳י מיומנת נהגה להשתמש בשפת התוקפן ולהפעיל אותה כנגדו. כך באנדרטה השתמשה פדרמן, ברגישות ובאירוניה חדה, בסממני הפתוס הציוני ובאסתטיקה של פסלי האנדרטה ולוחות ההנצחה שמעטרים את רחובות העיר כדי לחשוף את העובדה כי בניין-הארץ הוא ערך ציוני שעבר מפנה דרמטי במאה השנים האחרונות. לא רק שמעבודה עברית הוא עבר לעבודה ערבית, ומשם לעבודה זרה, אלא שאף הפרויקט הציוני-קולוניאליסטי עבר מטמורפוזה לכדי פרויקט נדל"ן-קפיטליסטי.

פדרמן עשתה שימוש בטכניקה אותה ניתן להגדיר כציטוט בלתי מדויק על מנת ליצור אובייקט דומה מספיק לאנדרטאות המוכרות עד לזרא, ועם זאת מכיל בתוכו עיוות (או אולי תיקון) של הנורמות והאג׳נדות הממסדיות אותן על פי רוב הן מביעות. ההיטפלות הזאת לשפה הממסדית עד כדי אימוץ שלה רק כדי לשבש אותה היא שעומדת בלב העבודה הנוכחית. בד בבד לא ניתן לכנות פעולה זו כחתרנית שכן היא אינה מנסה להתנגד לכללי הממסד, אלא פשוט עושה בהם שימוש לצרכיה. אם באופן זה מוקירים את זכרם של אנשים במרחב הבנוי, ניתן להרחיב את מנעד הגורמים אותם אנו מבקשים לזכור ולעשות את ההתאמות לביטוי האסתטי המתבקש – לאור זאת ברור שאת פועלי הבניין ננציח באמצעות פיגומי עץ ובלוקים לבנייה. זוהי כמעט פעולה שהממסד עצמו, אם לבו היה תמים, יכול היה להזמין. ומאחר ולפעמים סוכן חיצוני מבקש ללמד דבר מה את הממסד עשתה פדרמן את המהלך האמנותי המתבקש וגייסה את עצמה לשירות הלאום ושמה בפיו את המילים שהיא חושבת שראוי שידבר בהם. ואמנם, כשנשאלה היכן ראוי שיהא מקומה של האנדרטה, הייתה עונה בלא היסוס שברחוב.

מיניאטורה

ברחבי תל אביב פזורות אנדרטאות רבות הנושאות אופי לאומי ומוקדשות על פי רוב לנופלים בקרב, במבצע סודי או בפיגוע טרור. אופיין מינורי, ועיצובן סטנדרטי למדיי. הן אינן מוקד לעלייה לרגל, תפקידן להיטמע במרחב היומיומי – הן אינן תופסות יותר מדי מקום, ועם זאת בנויות מגוש נחוש של חומר הניצב בקרן רחוב או במיקום אסטרטגי, כמעין אצבע המונחת על מפה ומורה: ״כאן קרה״. ובכל זאת ייחודן של אנדרטאות מינוריות אלה, בכך שבוקע מתוך גוש החומר משטח טקסט אינפורמטיבי ולקוני, המוסר את סיפור המעשה בתמציתיות מדודה ואמינה באווירת דו״ח אירוע צבאי. אם הלך אדם ברחוב ונתקל באנדרטה, 10 שניות לכל היותר יספיקו על מנת שיקרא ויפנים את המסר. כך למשל ברחוב הירקון מספר 64 פינת רחוב טרומפלדור מספר 8 נמצאת אנדרטה שהיוותה השראה לפסל של פדרמן, ונושאת את הכיתוב הבא:

במקום זה עמד
מלון הירקון
מתוכו נחטפו בי"ט בסיון תש"ו
(18.6.1946) 5 קצינים בריטיים
כבני ערובה – להצלת חייהם של
מיכאל אשבל ו-יוסף שמחון
– לוחמי הארגון הצבאי הלאומי –
שנידונו למוות על ידי השלטון הבריטי.
החטיפה הביאה להמרת
פסק הדין במאסר עולם

זהו אם כן, סיפור מעשה שלם הנמסר לנו בלא יותר מ-40 מילה. משמע – שניתן להתייחס למידע הנמסר כסוגה ספרותית לכל דבר ועניין. זהו מעין סיפור מיניאטורי, הדוחס למספר שורות קצרות, בעלי קיטוע של שיר את כל שיש לדעת: ראשית שכאן במקום הזה ארע הדבר ועל כן קדוש הוא; שנית, מעשה הגבורה: חטיפת הקצינים הבריטים מהמלון; שלישית, הקונפליקט: שמות לוחמי האצ״ל הגיבורים שנידונו למוות על ידי השלטון הבריטי, ולמען הצלתם ארע מעשה הגבורה הוא החטיפה; רביעית, הקתרזיס: הומתק דינם למאסר עולם. מחבר הסיפור אינו ידוע, אך את מזמין הסיפור ניתן לשער – העיריה, הצבא או המדינה.

דמות הגיבור, לפחות על פי תורת הספרות, מתאפיינת בכך שהתכונות ההופכות אותה לדמות הירואית משקפות את האידיאלים החברתיים של התקופה. תכונות של מנהיגות, אומץ, הקרבה וכל כישור נעלה אחר הם אלה שעומדות בבסיסן של מערכות ההזדהות של הקורא עמן. ואמנם, דמות הגיבור המשורטטת מבעד לאנדרטאות אלה מאופיינת באומץ, מסירות והקרבה, האנדרטה כמו מבטיחה דבר אחד – חייהם ומותם בעלי ערך, והישות הלאומית מאמצת את זכרם ללבה וללב אזרחיה. אך המחווה המשובשת שפדרמן ערכה לאנדרטאות אורבניות אלה, חושפת את הבקיעים שנוצרו בתוך מערכות הערכים הלאומיות, בעידן שבו פיתוח עירוני הוא פרי של תהליכים גלובליים ואידיאלים ליברליים. אם כך, מי הוא המחבר של הטקסטים על גבי אנדרטאות בעידן בו בעלי הון ויזמים הם אלה הנמצאים בשלטון? האם קיים סיכוי שעיריית תל אביב למשל, תציב אנדרטה שכזו על מדרכותיה, בקרנות רחובותיה, צופה על מגדליה ההולכים ונבנים מתוך רצון כנה להוקיר את זכר הנופלים על מזבח הפיתוח העירוני?

הפסל-אנדרטה של פדרמן משמש כמחווה לאנטי-גיבור, זה הנחשב כנטע זר, וערכיו כביכול מאיימים על ערכי החברה. אך האמנם מאיים הוא על ערכי החברה? – שכן בניין הארץ עודו ערך מוביל ונשאף. אם כך מדוע פועל הבניין הוא דמות חסרת ערך? ומדוע מתייחסים לחייו בזלזול כה מופגן? לא בכדי בחרה פדרמן בתיבה ״אלמוני״, בעיצוב האנדרטה. על פי רוב אנדרטאות המוקדשות לאלמונים קשורות בקשר ישיר למלחמה ולקוממיות לאומית. כך למשל האנדרטה הראשונה לציון חיילים אלמונים הוצבה בשנת 1858 בדנמרק, ונשאה את השם ״אנדרטת חיל הרגלים״, (האנדרטה הראשונה שנשאה בפועל את המטבע ״אלמוני״ היא ״אנדרטת הלוחם האלמוני״ שהוצבה בשנת 1920 במנזר בוסטמיניסטר, לונדון). זוהי אנדרטה פיזית, המכילה בתוכה מחשבה מופשטת הנאחזת בייצוג כללי של הקרבן: כל מדינה ומתיה, באשר יהיו, גם אם שמם לא נודע, וגופותיהם פזורות אי שם, נזכרם לטוב. נתעקש לזכרם. אך האופן בו פדרמן עושה שימוש במושג אלמוני הוא שונה בתכלית, שכן גופתו של פועל הבניין נמצאה, ואף שמה ידוע. פדרמן בוחרת להניח אצבע מדויקת על המכניזם הממסדי שמייצר אלמוניות, לחשוף אותו ולהשתמש בו כאנטידוט; שכן אם פועלי הבניין הם על פי רוב פלסטינים, מהגרי עבודה, או יהודים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, הם בהכרח מחזיקים בגופם סתירה פנימית – הם בוני הארץ, אך בו בזמן הם נתפסים גם כאיום עליה. כלומר על יהדותה או על המנגנון הכלכלי הדורסני שמניע אותה. אם כך איך ניתן לגשר על פער זה? לא ניתן. הוא בלתי נסבל ועל כן מחייב יצירת מנגנון פסיכולוגי של הדחקה ומחיקה, הפוערת בור שחור בזיכרון אליו הם נופלים.

פדרמן היא אמנם חלק ממסורת עשירה של אמנים בארץ ובעולם שעיצבו אנדרטאות, אלא שעל פי רוב אנדרטאות אלו מוזמנות על ידי הממסד ומוצבות במרחב הציבורי שנמצא תחת חסותו, ואילו פדרמן יצרה אנדרטה מיוזמתה שהוצבה, בכל פעם שהוצגה עד כה, בחללי תצוגה. המחשבה על הצבה של אנדרטה, ועוד כזו המוקדשת לפועלי בניין, בתוך חלל פנים פותחת אופק חדש ומעניין הקשור למושג הציבוריות האינטימית, ככזו שאינה כפופה לחללים ממסדיים ולאינטרסים הסותרים שבין היזמים לעיריה, ומצביעה על חלל התצוגה כמרחב עבור הציבור שיכול לכונן הגיון ציבורי שמזדהה עם ערכים אחרים מאלה שהממסד מבטא.