תרגום לעברית: יפתח בריל

המלחמות ביוגוסלביה נתנו ביטוי לבעיה שהופיעה ועדיין מורגשת גם במרחבים אחרים: שכנים שנעשו אויבים, מלחמת אזרחים עקובה מדם שאין בה מנצחים. התופעה הזו מותירה אזורים זרועים במרחבים מצולקי קונפליקט, בלי כל תפיסה מוסכמת של הנצחה וללא שום ניסיון רציני לפיוס. יתר על כן, המרחבים המפוצלים האלה נשארים חסרי היסטוריה קולקטיבית,[2] בלי אפשרות ליצור במרחב הציבורי אנדרטאות ותמרורים אחרים שיציינו את אירועי המלחמה או אירועים אחרים.

אנדרטת־הנגד, לפי המושג שטבע ג'יימס יאנג (James E. Young), באה לעולם כגישה להקמת אנדרטאות בתקופה שנדמה היה שהדרכים ה"מסורתיות" להקמת אנדרטאות – ואולי מדויק יותר לומר הדרכים ה"קונבנציונליות" – איבדו מטעמן. היא הופיעה כמעט כאקט של מרד נגד אופני זיכרון שיצרו אפשרות לשיכחה קולקטיבית, בהטילן על האובייקט – האנדרטה – את האחריות לעבודת הזיכרון, במקום לרמוז שאת זכר המאורעות צריכים לזכור האנשים עצמם.

מעל אדמת גרמניה אחרי המלחמה ריחפה עננה כבדה של אשמה פוסט־מלחמתית שהתושבים לא חוו עד אז. יאנג מסביר שעל רקע גאות הזיכרון (memory boom) שבאה בעקבות מלחמת העולם השנייה ומלחמת וייטנאם, אמנים גרמנים חזרו לרעיונות ישנים על האנדרטה מתוך רצון לכפור בגישה המסורתית להקמת אנדרטאות ולנכס אותה מחדש, תוך ניתוקה מהסימבוליזם שהתקשר עם ההיסטוריה של הרייך השלישי. בנקודת הזמן שבה גבולות החלוקה בין מזרח למערב החלו להתערער וגאות הזיכרון כבר עמדה בעיצומה, קבוצה אחת של אמנים גרמנים החלה להתנסות בעבודה ב"דרך" (או שמא "תנועה") הזאת, ששמה לה למטרה למנוע את השכחה של העבר המסוכן. אותה "תנועה", לדברי יאנג, תבעה מהם להתנער מהיחס לאובייקטים אסתטיים כאל אמצעי ייצוג. האובייקטים שלהם, שביקשו לעורר שאלות על אפשרות הייצוג של אלימות, כאב ועימות, נעשו בעצם נוכחים־נפקדים. ניכוס זה של מושג הנוכח־הנפקד הפך לעקרון יסוד של התנועה. ההנכחה של העדר־אנדרטה או של אנדרטה לא־נראית בתור ייצוג של השואה נראתה, אליבא דיאנג, דרך נכונה יותר להנכיח אובדן של עם. הסגנון הזה, שאולי מוטב לראות בו מרד במסורות קודמות, כבר הופיע לפני כן באנדרטה המפורסמת של מאיה לין (Maya Lin) לבוגרי מלחמת וייטנאם, כאשר האדריכלית הצעירה הגישה תוכנית נועזת ליצור מעין צלקת בשטח הפארק שנבחר להקמת האנדרטה. אותה שניות מושגית של אנדרטה שהיא בעת ובעונה אחת מקום להעלאת זיכרונות והצהרה ביקורתית ניכרה גם בעבודתם של האנטי־מונומנטליסטים הגרמנים.

אף שהמדינה מעולם לא ניסתה להגביל הקמה של אנדרטאות, הציבור עמד במבוכה ואין אונים נוכח השאלה איך לייצג את המספר העצום של קרבנות בנפש שהיו תלויים כקוּפה של אשמה על גב הדורות שעברו את המלחמה ועל גב הדורות הבאים.

ביוגוסלביה לשעבר, בפרט ברפובליקה סרפסקה שבגבולות בוסניה והרצגובינה, הבעיה בהקמת אנדרטאות נובעת מהקושי לגבש דרכי הנצחה אחידות וקולקטיביות. מלחמת האין-מנצחים יצרה פילוג חריף לא רק בתוך הדור שהתנסה במלחמה אלא גם בדורות הבאים, דורות שהיו נתונים לשתיקה מסרסת שהותירה אלמנט של פחד החוצץ בין קבוצה אתנית אחת לאחרת.

מתוך ההנחה הזאת אולי אפשר לחשוב על אדפטציה של האנטי־אנדרטה לתנאים החדשים. השאלה שתעלה היא במקרה כזה: איזו צורה של נוכחות תוכל ללבוש האנטי־אנדרטה הזו?

האזור נפגע קשות במלחמה, והתושבים – שעדיין שרויים במצב מתמשך של אי־ודאות, בלי שהתרחשו כמעט תהליכי פיוס בין הקבוצות האתניות שבימי המלחמה עמדו משני צדי המתרס – חוזרים בשוך העימות להתגורר בשכנות. כמו במקרה של רואנדה, הסכסוך עבר תהליכי לוקליזציה: אזרחים פשוטים אחזו בנשק במקביל למאבק בין הצבאות. בניגוד לרואנדה, כאן לא הוקמו ועדות אמת ופיוס ושום תוכנית פיוס רשמית לא נאכפה בידי המדינה.

מה שמייחד את המקרה של יוגוסלביה הוא שמאז משפטי נירנברג, בעקבות מלחמת העולם השנייה, לא קם שום בית דין בינלאומי שכל מטרתו לעסוק בסכסוך יחיד. המלחמות ביוגוסלביה הובילו להקמת בית הדין הבינלאומי לצדק מעברי ביוגוסלביה, וכן להקמת בתי משפט אזוריים. אף על פי כן, לא היה גיבוי ציבורי לעיסוק באלימות הברוטלית שפרצה בין אזרחים לאזרחים. רבים מצאו במוסדות האלה אותה איכות פרפורמטיבית שהייתה להסכם דייטון, שלכאורה נתן ביטוי להחלטה משותפת שקידמה את המצב, אבל בפועל הוליד סימפטומים כרוניים בנוסח המלחמה הקרה.

אותו חֶסֶר או פער בתהליכים שעברו על המרחב הפוסט-קונפליקטואלי יצר פיצול בקרב התושבים ביחס להבניה ההיסטורית של אירועי המלחמה. כל צד הציג את האמת שלו. בפריידור (Prijedor) שבתחומי רפובליקה סרפסקה שוררת הכחשה בגיבוי ממלכתי של כמה מהגרועים שבאירועי הזוועה בעימות. כתוצאה מכך לא קיימות כל אנדרטאות במרחבים שהקורבנות בני האזור רואים את עצמם זכאים להציג כאתרי מפתח לזהוּתם כקורבנות.

האזור הפך לאבן שואבת למיזמים אמנותיים, אתר עלייה לרגל לחוקרים, עיתונאים וארגונים אזרחיים. כמקרה מבחן – הוא משמש דוגמה יוצאת דופן למקום שנשאר כמעט מתפקד למרות הקיפאון והשיתוק הגמור בגיבוש ההיסטוריה הקולקטיבית. מה שבכוונתי לומר הוא שאף שהאזור נמצא כעת "מחוץ לעימות", העימות ממשיך להתקיים במישור אחר. הקרב שמתרחש כיום הוא הקרב על ההיסטוריה, והסיפור המנצח יהיה הסיפור שיתקבל כנרטיב הרשמי. הסיפור האחר לעולם יישאר בשולי ההיסטוריה.

בין הקבוצות שפעלו ופועלות במקום אבקש להתמקד בכמה דוגמאות, ובייחוד בקבוצה אחת: “ארבע הפנים של אומרסקה" (Omarska). זו קבוצה שפעילותה מתרכזת בפרקטיקות אמנותיות או רב־תחומיות. מבחינה זו, היא מתפקדת באופן דומה מאוד לקולקטיב, והמיזמים שלה פועלים באופן דומה מאוד ליצירות אמנות.

"ארבע הפנים של אומברסקה" היא קולקטיב שנוקט

אסטרטגיות לייצור אתרי הנצחה מן העמדה של אלה שהידע והניסיון שלהם שועבדו, נדחו והודרו מתוך הזיכרון הציבורי וההיסטוריה הציבורית. בניסוח תמציתי, זו חקירה נמשכת והולכת של נפתולי הדינמיקה ההיסטורית באתר ספציפי ביוגוסלביה לשעבר. השם "ארבע הפנים של אומרסקה" נגזר מארבע השכבות ההיסטוריות בתולדות קומפלקס המכרות הזה בצפון בוסניה. הקומפלקס הוקם כמכרה לעפרות ברזל (פריידור, אומרסקה) ביוגוסלביה הסוציאליסטית; עם פרוץ המלחמות של שנות ה־90', כוחות בוסניים־סרביים והרשויות המקומיות הסבו אותו למחנה ריכוז למוסלמים־אתניים ולקרואטים; אחרי המלחמה, בשנת 2004, נקנו רוב מניות המכרה בידי ארסלור מיטאל, אחד התאגידים הרב־לאומיים הגדולים בעולם, שהחזיר אותו לפעילות מסחרית; ולבסוף, בשנת 2007, הוא שימש אתר צילומים לסרט "ג'ורג' הקדוש קוטל את הדרקון" – אתנו־להיט קולנועי־היסטורי (על מלחמת העולם הראשונה) שהפיקו חברות סרטים מסרביה עצמה ומרפובליקה סרפסקה.[3]

אחת ממייסדות הקבוצה, מיליצה טומיץ' (Milica Tomic), הייתה חברה גם ב"קבוצת האנדרטאות". זו נולדה ב־2002 כקבוצת דיון שהתמקדה בעיסוק ביקורתי בצורות של הנצחה ביוגוסלביה לשעבר, ובשאלה אם המדינה יכולה לקבל עליה הקמת אנדרטאות שיעניקו ייצוג לקורבנות במקביל להצגת תובנות על חלקה באלימות, כך שהאנדרטאות ישרטטו במקביל את יחסי הכוחות. זה היה ניסיון להבין טוב יותר איך ניתן לבנות תרבות הנצחה קולקטיבית ולפרוץ דרכים חדשות לטיפוח היסטוריה משותפת. כפי שהסביר חבר הקבוצה סרג'ן הרציגוניה (Srdjan Hercigonja), בלב הפעילות עומדת מתודולוגיה של ייצור, או אי־ייצור, שבמסגרתה חברי הקבוצה מקבלים על עצמם תפקידים שונים ומנסחים דרך חשיבה טרנס־דיסציפלינרית.

קבוצת "ארבע הפנים של אומרסקה" נוקטת אסטרטגיות משדה האמנות, ומתפקדת כמעט כשחקן פעיל שדרכו הרעיונות מיושמים בשטח. כיוון שהם באים אל המרחב כאורחים מן האומה המנצחת – סרביה, מושא פולחן ברפובליקה סרפסקה – חברי הקבוצה נהנו מראשית הדרך מפריבילגיות מסוימות. ליתר דיוק: נתנו להם כבוד. עובדה זו אפשרה להם במובן מסוים לבצע תפקיד שאחרים לא יכלו לבצע. כך הם הסתמכו על מושג העוצמה הרכה וניצלו אותו לצרכיהם שלהם, תוך שימוש באסטרטגיות אמנותיות וניכוס אסטרטגיות של המדינה כדי לחולל את התוצאה הפוליטית המבוקשת. אפשר לומר שהקבוצות האלה פועלות באמצעות ניכוס מחדש של העוצמה הרכה: הן מנכסות את התפקידים שהמדינה הייתה אמורה למלא בתוכֶן, אבל משתמשות בהם כדי להציג את העמדות האידיאולוגיות של עצמן. חברי הקבוצה אינם יוצרים – הם לא פועלים כקולקטיב שרואה בייצור את תפקידו הראשי או אפילו המשני – אלא באים בעיקר לתמוך ביוזמות מקומיות.

בסבב שאלות ותשובות[4] הסביר לאחרונה הרציגוניה:

בתכל'ס, הגישה שלנו באומרסקה הייתה שבעצם אף פעם לא קראנו להקים אנדרטה, אלא העלינו שאלות על מה בעצם אנדרטה כזאת תעשה. האם היא תפתור את הבעיה? האם היא תקדם קירוב לבבות בין הקבוצות האתניות? ברור שלא, ולכן מוכרחים לעשות משהו מעבר לאנדרטה. מבחינתנו, הצורך באנדרטה נובע מזה שהקורבנות צריכים אובייקט… אובייקט במובן המילולי, משהו שאפשר לגעת בו, שאפשר למשש אותו. הוכחה שבמחוז המסוים הזה, במנטליות המסוימת הזאת, במקום המסוים הזה, הם סבלו ומשהו נורא קרה. זה היה העניין עם ה"בית הלבן", ששם הם ממש נוגעים בקירות, חופנים אותם, יש להם צורך באובייקט פיזי שיוכיח להם שמשהו קרה שם. זה צורך שנוגע לכל מי שמעורב בסיפור הזה. בעיניי זה נורא מעניין שהיינו הסרבים הראשונים שהגיעו לאירועי הזיכרון באומרסקה ב־2010. מצד שני, זה גם מעניין שבתור קולקטיב אמנותי אף פעם לא ייצרנו שום דבר, וגם אף פעם לא הייתה לנו כוונה לייצר איזה סוג של יצירת אמנות. הייצור התבטא בעצם הנוכחות שלנו, בעובדה שהיא פתחה מרחב פוליטי למעורבות של תושבים מקומיים, להגעה של אנשים אחרים מסרביה, כי אף אחד לא הגיע לפנינו. אנחנו שברנו את הקרח. זה לא היה קל. הקושי הכי גדול זה שהיינו חייבים לאמץ זהות שנכפתה עלינו, והשלמנו עם זה, אפילו שהיה נורא קשה, אבל באיזשהו מקום הבנו שזה הכרחי כדי שהחברה תקבל אותנו יותר, שהיא תכיל אותנו יותר. בשביל שכולם יוכלו לעבוד יחד, שלא תהיה סתם התארגנות עם שני קצוות נפרדים.

אז במובן מסוים אתם כן מייצרים, רק לא אובייקטים?

כן, יש לנו מה שאנחנו קוראים "קבוצות עבודה" ששם אנחנו מתעסקים במדיה, בזיכרון, בטראומה, באתרי הנצחה, בזכויות אדם, בכל מיני פרקטיקות אמנותיות שנוגעות להחלמה מהקונפליקט, מהמלחמה, למרחבים פוסט־יוגוסלביים וכן הלאה, ואנחנו כן רואים בזה סוג של פרפורמנס, אבל במין מתכונת שכולם יכולים להשתתף, ככה שזה לא רק אנחנו – אנחנו לא מנחים את הדיון – אנחנו רק מספקים לקהל ולשאר הציבור מרחב להשתתף. כל שנה אנחנו מגיעים, מאז 2010.

אז היית אומר שהנוכחות שלכם במרחב, אחת לשנה, היא סוג של פרפורמנס?

 כן. ריטואל של הגעה. השנה הזאת תהיה השנה השמינית, וזה בפני עצמו סוג של ייצור, וסוג של פרפורמנס גם.

אצל האנשים שמגיעים למרחב הזה, שלעתים קרובות הם באים מדור תרבותי אחר, המושג של זיכרון והנצחה מתקשר עם אובייקטים מוחשיים ועם המסורת של הקמת אנדרטאות. ופתאום ברגע אחד בשנה נוצרת איזו פיזיות, מסה פיזית של בני אדם שמרוכזת במרחב המסוים הזה, שכאילו מייצרת באותו רגע אובייקט פיזי שעשוי מהמסה האנושית הזאת?

 כן, לאורך שלוש שעות המצבה הזאת קיימת, תמיד באותו זמן, בין עשר בבוקר לאחת בצהריים.

התאמה כזאת של אסטרטגיות ישנות לתנאים החדשים כדרך לנסח עמדות אידיאולוגיות היא היום הדרך היחידה לפעול באזור. בחינת הגבולות של השלטונות המקומיים באמצעות רשתות התמיכה של הגיבור ה"זר" מאפשרת לממש בשטח רעיונות שהקהילה המקומית המושתקת לא תורשה לקדם בעצמה.

האם אפשר להמליץ על דרכי העבודה האלה בתור אנטי־אנדרטאות[5], מונומנטים־לא־מונומנטליים שהם לא מבנים שעוצבו כאובייקטים אסתטיים, אלא מנכיחים את עצמם בתנועה מתמדת, פושטים ולובשים צורה כדי להתאים את עצמם לצרכים המשתנים? דברים דמויי זיקית או אמבה שנעזרים בכוחם כדי לחמוק מניסיונות החיסול של מי שמבקשים להמשיך בהשתקה; כדי להפוך כמעט לניכוס האבסולוטי של העוצמה הרכה?

כפי שהסביר הרציגוניה, “יש דרך לייצר ידע אלטרנטיבי שלא יכולה להתקיים באקדמיה, משהו שהאמנות מעניקה לך, ונותן הזדמנות לעשות המון דברים דווקא במרחב שנדחק לשוליים".

 

* במאמר זה מוצגים כמה כיווני מחשבה שפיתחתי במסגרת עבודת הדוקטור שאני כותבת במסלול מעשי ב־Royal College of Art, אשר בוחנת את השינויים שנעשים באנטי־אנדרטה כדי להתאימה לתנאים השוררים באזורים ספציפיים ביוגוסלביה לשעבר.

[1] רפובליקה סרפסקה היא אזור סרבי אוטונומי בגבולות בוסניה והרצגובינה המנותק מסרביה הריבונית; נקרא לפעמים "הרפובליקה הסרבית" להבדיל מ"הרפובליקה של סרביה" (המתרגם).

[2] ככל שאני מאמינה שאימוץ הרעיון של היסטוריה קולקטיבית וזיכרון קולקטיבי מהווה ויתור ללאומנות, במרחבים כמו אלה שקיימים באזורים מסוימים של מה שהיה יוגוסלביה אין דרך לקיים מצב של שלום בלי מידה מסוימת של הכרה קולקטיבית באירועי המלחמה.

[3] http://www.openspace-zkp.org/2013/en/artslab.php?a=3&w=14

[4]הקטע לקוח מסבב שאלות ותשובות שהתקיים במרץ 2017.

[5] במאמר “Transnationalism in Reverse” מציין גל קרן שאתרי הזיכרון הראשונים שהוקמו ביוגוסלביה היו אנדרטאות משותפות לכל הלאומים, והם נחלקו לשלושה טיפוסים אסתטיים. הטיפוס השלישי התפתח בשנות ה־60', כשהורגשו ביוגוסלביה ההשפעות הראשונות של רעיונות ליברליים, שלא היו מוכרים שם עד אז ולא נועדו להיות חלק מהסוציאליזם ששלט בכיפה. עם החרפת הפערים המעמדיים והגידול באבטלה, התמודדו האמנים עם הצורך ליצור אנדרטאות שידברו על עתיד של אחדות, שלא יישען אך ורק על תפיסה קורבנית של העבר, אלא יגרמו לצופים לחשוב על עתיד של תקווה. קרן טוען שהאנדרטאות האלה – שפנו לאסתטיקה מודרניסטית־סוציאליסטית יותר, נבנו לא פעם ממש באתרי ההתרחשות של האירועים המונצחים, והתנשאו למדדים גדולים מהחיים, כשחלקן משתרעות על פני פארקים שלמים, מרחבים להתכנסויות המוניות – היו למעשה האנטי־אנדרטאות האמיתיות הראשונות, כפי שג'יימס יאנג תיאר אותן אחר כך בבואו לסקור התפתחויות בתרבות ההנצחה בגרמניה. ראו: Gal Kirn, “Transnationalism in Reverse: From Yugoslav to Post-Yugoslav Memorial Sites”, in Transnational Memory, edited by C. De Cesari and A. Rigney (De Gruyter: 2014), p. 313-338