סיפור קצר מאת יובל פלוטקין 

בבית הקפה קמים ובאים אנשים, נכנסים ויוצאים, שותים, משלמים ונעלמים אל תוך העיר. עלים בודדים נושרים בין הכיסאות ועל השולחנות, מישהו טוען שהבחין בטיפה נופלת. מישהי משולחן סמוך מסתובבת לכיוונו, מחייכת ומאשרת שגם היא הרגישה. אבל הגשם עוד לא בא. זו רק ראשית הסתיו.

לצד השולחן הקטן העגול בפינה יושב בחור במכנסיים אפורים, חולצה לבנה רפויה, ונעליים שחורות מחודדות. גם בקרבו נרשמת מעין המולה צפופה אך אילמת כזו, של חילופי העונות. הוא מרגיש שמשהו אמור להתרחש, אבל עוד לא יודע מה. ובנוסח אחר, כל התנאים כבר הנצו והבשילו לחלוטין לפגישה, כשהוא מבחין במישהי עם שיער קצר, בדיוק עד תנוכיה, וקעקוע קטן של חתול קמור על כתפה. היא לובשת גופייה, באחד הימים האחרונים בהם עוד אפשר מבלי להצטנן, ונדמה שהיא קוראת הודעה מצחיקה שקיבלה זה הרגע. מכל יושבי בית הקפה באותו אחר צהריים, הוא היחיד שמופתע כשהוא ניגש לבקש ממנה סיגריה. הוא הרי לא מעשן.

היא מרימה את ראשה, ומוצאת אותו ניצב מולה, מעליה. אין לה סיגריות, אבל הוא מוזמן לגלגל. עוד לפני שהוא מספיק לפצות פיו ולהודות שאינו יודע כיצד, היא מזהה את המבוכה על פניו, ומציעה לגלגל בשבילו. בעודה עושה כן, הוא שואל: מבוהל, או סתם מתמתח? החתול, זאת אומרת. היא מלקקת את קצה הנייר, ועונה: תלוי ביום. בזמן שהיא מגישה לו את הסיגריה, היא מוסיפה: זה מגיל שש עשרה, פשוט אהבתי את הציור. מי יודע מה עבר לי בראש.

אחר כך הוא מנסה להדליק את הסיגריה, אבל פרצי רוח קטנים וזדוניים באים להכשילו. הוא מגחך, גם היא צוחקת, ויחד הם מסוככים על הסיגריה. הוא אומר: לא בהכל אני כזה גרוע, נשבע. היא מנידה בראשה: נכון לעכשיו, יש לך הרבה מה להוכיח. ואז הוא מדקלם אל עבר השמיים, ברוגז מדומה ובפאתוס שופע אירוניה: רוח, רוח, רוח, רוח. למה לא תשכב לנוח?

מזג האוויר מתקדר לאט ובהיסוס, כאילו הקיץ מסרב לפנות את מקומו השנה, ובכל כיוון של שושנות הרוחות שאליו תביט, תמצא גחמה. בינתיים, הם לומדים להתקרב. באחד הערבים, בעודה מצחצחת שיניים, אצלה בדירה, הוא מביט בטלפון שלה, המונח הפוך על השידה. הוא מתלבט האם להציץ בו. זה לא שהוא מרגיש צורך לבחון אותה – זהו השלב בקשר שבו כבר נרקמת ברית ראשונית בשתיקה, אבל חירות הפרט עוד מוחלטת – ובכל זאת הוא מתחיל לחוש שמה ששלה, גם שלו. הוא מעביר ליטוף חפוז בגב הטלפון ונסוג.

כשהיא יוצאת מהמקלחת היא מוצאת אותו רדום, או תלוי בין עירות לשינה, כשקודקודו מונח על שתי כפות ידיו השלובות. הוא נראה לה שאנן למדי. עובדה מוחלטת שהניחה את עצמה על מיטתה. היא מתיישבת בכורסה ומביטה בו מתנועע קלות, עירום – רק סדין מונח עליו, דק ולבן – ותוהה מי האיש הזה שבחדרה. בן רגע ברור לה שהוא חייב לקום וללכת. אבל היא אינה יודעת כיצד לגרש אותו, ועל כן היא ישנה לצדו במיטתה, בתנוחת עובר, מפנה אליו את ישבנה. זה עניין של זמן. 

כמה ימים לאחר מכן הם יושבים בקפה ויש לה חדשות. היא תטוס לכמה חודשים, חמישה ואולי אפילו שישה, ללמוד סמסטר במילאנו. בחוץ הגשם משתדל לרדת, אך לא מתגבר מעבר לזרזיף נוגע ללב. היא מסובבת את הטלפון על השולחן בין שתי ידיה כרולטה, בוהה במנדלות שהוא משרטט ביניהם, אך לא מצליחה לפצות את פיה ולמסור את הבשורה. הוא מסתכל עליה כמו אמוג'י של חתול מאוהב. אני הולך אחרי זה להורים, אם תרצי לבוא, הוא מציע, ואצלה מטפס מפלס החרדה. יש לנו מסורת שנתית כזו, טקס הסרת לוט האלומיניום מעל הקרמבו הראשון. מגיעה משפחה מכל רחבי הארץ. היא מביטה בו ברחמים. אני צוחק, הוא אומר בפנים חתומות. קבעתי עם חברות משהו, היא עונה. מילאנו לא עולה בשיחה. נשיקה יש, אבל עצורה, כאילו הוא מתנשק עם עצמו, דרך שפתיה הסדוקות.

בשבועות שלאחר מכן הם מרבים לשכב וממעיטים לצאת, כל אחד מסיבותיו. הוא חושש ממה שעלול להתפוגג או להתקלקל מהרגע שבו יחשוף אותה באמת לעולמו – אולי החברים שלו לא ימצאו חן בעיניה, למשל, והיא תאשים אותם בבטלנות. אם זה עובד, נזכר שאמר לו פעם אביו, אל תיגע בזה. והיא מצדה פשוט מעדיפה שלא ישיג אחיזה רבה מדי בחייה. שהפרידה, כשתגיע, תהיה קלה ככל הניתן.

שוב הוא נתון במיטתה. הוא שומע את זרם המים מכיוון המקלחת נחלש, זרזיף קל תופס את מקומו, ומסיק שהיא חופפת את שיערה. לעזאזל, הוא אומר לעצמו, מה כבר יכול לקרות – וקורא בטלפון שלה שיחה עם מישהי שמעוניינת להיכנס כדיירת משנה לדירה. הוא מופתע. הוא לא ידע שהיא מתכננת לפנות את הנכס, אבל חש שאין לו זכות להיפגע. הם אפילו לא זוג או משהו. כשהיא יוצאת מהמקלחת וגופה חמים, ריחני ולח, הוא מתיישב בקצה המיטה, מחבק אותה עומדת, מנשק את טבורה, ומרגיש שנפלה בחיקו זכות גדולה. ללא חובה. איתה או בלעדיה – עתיד כלשהו יהיה לו, הוא פתאום יודע, כי הדברים בעולם נעים ללא הרף. אחרי ששניהם גומרים, היא אומרת בחושך, בביישנות: זה הכי טוב שהיה לנו, לא? הוא כבר ישן.

ימים ספורים לפני הטיסה למילאנו, היא מעדכנת אותו בתוכניותיה, ונשמעת שלמה עם עצמה. בתוך תוכה היא מגדפת את עצמה שלא אמרה קודם. אבל איך יכלה, הרי הוא היה כל כך נחמד אליה, תמיד מתוק. הוא מרכין ראש, מנסה לחסוך ממנה את עלבונו, ובו בזמן להסתיר את העובדה שידע שדבר כזה עומד לבוא. מוזר, אבל עכשיו הוא מרגיש פגוע, נבגד כמעט. הוא לא העלה בדעתו שמדובר במשהו מהסוג הזה, נסיעה ארוכה. הוא שואל: רגע, אבל את רוצה שנהיה בקשר? בטח שנשמור על קשר, היא אומרת, ודווקא האגביות של נימת קולה מטרידה אותו. תהיי חסרה, הוא אומר, וממלא את כוס המים שלה, ואז את שלו. תמיד אפשר להתכתב, היא משיבה, תוך כדי משתעלת. ביומיים האחרונים פיתחה חולי קל. חברה טענה שהגוף שלה מספק לה תירוץ לשמור על מרחק, בעודה מוציאה את יחסיהם להורג. אבל יחסיהם לא באמת מגיעים לקיצם. היא לא מסוגלת לעשות את זה עכשיו, לא עד הסוף. בשביל מה? הרי גם ככה בקרוב היא תמריא רחוק מכאן, והמרחק יפער מעצמו. המפגש נחתם בנשיקות על הלחי, חיבוק ארוך, חילופי מבטים נוגים. בדרך הביתה הוא מקלל את עצמו, היא מברכת את עצמה, ושניהם מרגישים בודדים יותר משיכלו לדמיין בראשית הסתיו.

אבל לנפש דרכים משלה, ובלילה כשהוא הולך לישון ומדמיין את גופה, הוא מתחיל להאמין שהיא פשוט מוטרדת מההרפתקה הצפויה לה, ובשורה התחתונה, בעצם הבטיחו שימשיכו לדבר. אם ינהג כשורה, הדברים עשויים פשוט לשוב למסלול. כעת היא נראית לו נחשקת מאי פעם, והפנטזיה בת השגה. הוא ינסה להיראות מאופק מצד אחד, להבהיר שהוא בעניין מצד שני, ובחודשים שתהיה רחוקה יתמקד בלימודים. אולי, בעצם, הכל לטובה. זה משחק של איזונים ובלמים, הוא אומר לעצמו, ועיניו נעצמות. בשנתו הוא חולם שהוא מלווה אותה לכיוון המטוס כשהיא תלויה על כתפו. תחת המזרקה המשונה והחלולה של נתב"ג, היא מפתיעה אותו: אני צריכה לספר לך עוד משהו, עוד עניין קטן. ברקע מתגבר שאון המים הצונחים מהתקרה והוא לא שומע את קולה. רק שפתיה נעות, כמו כתב חידה. בבוקר הוא מגלה שתל אביב אירחה הלילה את היורה, ושלוליות נקוו ברחוב.

בערב הראשון במעונות באיטליה, כשהמזוודה שלה עוד ארוזה, הם מתכתבים כשעה. החלון פתוח, רגליה שלובות, והיא נשענת על הקיר. היא עוד לא פשטה את בגדי הטיסה. הוא מציע שיתקשר, אבל היא אומרת שהיא במקום קצת רועש. הוא שואל אם היא לא מתגעגעת, והיא מוצאת עצמה מגלגלת עיניים, בלי כוונה. הם אף פעם לא אמרו מילים כאלה אחד לשנייה. האצבע שלה מהססת באוויר, עד שנוחתת על המסך בהילוך איטי: הרגע הגעתי, אני בעיקר עייפה. ואז מוסיפה סנאי, שיהיה. הוא שואל אם היא לא מתכוונת לצאת לסיבוב לילי כדי להכיר את העיר, והיא עונה: סיבוב לילי בין הכריות. הוא כותב ומוחק, דקות ארוכות, אבל מוותר. מצד אחד הוקל לה. מצד שני, גם הבהוב כזה הוא סוג של מסר, היא מרגישה.

למחרת היא מסתובבת במילאנו, בעיקר בין חנויות, מודדת מעילים בכל הגוונים והגזרות, ולא קונה. היא עוברת להציץ מבחוץ בבית הספר לאופנה, שם תלמד. היא עומדת ובוחנת את הבניין הגדול והמרשים. ברגע שהמאבטח מביט בה ומברך אותה לשלום, היא ממשיכה ללכת. תוך כדי היא תוהה למה עשתה כן, אבל היא כבר נמצאת ברחוב אחר. אין לה חברים בעיר, אז היא משוחחת בטלפון שעות עם חברות, עם ידידים, עם משפחתה. כשיתחיל הקורס, תמצאי חברים חדשים, אומרת לה אימה. אחרי השקיעה סוגרים עליה את בית הקפה.

לקראת לילה הוא מבקש שתשלח לו תמונה של עצמה. היא שולחת תמונה של עיניה בלבד, הירוקות, צפות בחושך המפוקסל של החדר. הוא שואל: מתאים שאקפוץ לגלגל סיגריה? היא לא מתאפקת: כבר למדת לגלגל? הוא עונה: עובד על זה, עם מי את בחדר? היא עונה: לא אמרתי לך? זה מושלם, אני פה לבד.

בשבועות הבאים הוא שולח לה הודעה בכל יום או יומיים. לפעמים היא מגיבה, תמיד בקצרה, לפעמים מתעלמת. קל יותר לעשות את זה מארץ אחרת, היא מגלה. היא ממוללת בידיה את הבדים של סדנת בית הספר לאופנה, חולמת על השמיים של ארצות אחרות, כאלו שביקרה בהן וגם כאלה שטרם (מוזר איך כל המקומות שאינם הבית נראים לה קרובים זה לזה) ושומעת את הטלפון רוטט על דלפק העץ. בערב היא יוצאת עם ג'ובאני לבר אופנתי, עם בטון חשוף, סוקולנטים וניאון, שהמליצו עליו החבר'ה המקומיים. הם משיקים כוסות והיא שואלת: אז איך זה להיות הסטרייט היחיד בסדנה? שניהם מתפקעים מצחוק, לאו דווקא משעשוע, יותר מהקלה.

הרחק משם בתל אביב האלגנטיות נסוגה מפני האכזבה. בסופו של יום קשה, אחרי רצף שיעורים משמימים בפקולטה למדעי הרוח, הוא כותב לה: שמעי, לא רוצה להכביד, אשמח פשוט לדעת מה קורה בינינו. היא נוטלת לעצמה כמה שעות של שתיקה, ומגיבה: היי, סליחה שרק עכשיו עניתי, מלא עבודה. מצטערת ממש שזה יוצא ככה, אני פשוט במקום אחר. הוא נרגע מעצם ההודעה, כמו אסמטי שנזרק לחיקו משאף, אבל עונה: מילאנו לא כזו רחוקה. היא לא מגיבה.

הימים חולפים בנעימים. חודש, חודש וחצי. מילאנו נוצצת מרטיבות, והשמש מפציעה לרגעים, זורעת גרעינים של אור בטיפות. היא יוצאת עם ג'ובאני לבר טאפאסים, והוא אומר: חשבתי לבקר בקיץ בתל אביב. הם אוחזים ידיים. היא לא עונה. היא מרגישה בכיסה את רטט הטלפון ונזכרת שמחכות לה כמה הודעות חדשות. הוא מגלגל להם שאכטה, אבל לא מצליח להדליק. היא מדקלמת בהיסח דעת, בוהה בצמרות העצים המקריחות: רוח, רוח, רוח, רוח, למה לא תשכב לנוח? לא משנה, היא מסבירה מול גבותיו הזקורות, משהו מטופש בעברית. החיוך שלה קורס לנשיכת שפתיים עצבנית. אני חושבת שפגעתי במישהו, היא אומרת, אבל לא התכוונתי להרע. ג'ובאני מעסה את כתפה. תתעודדי, מחר נוסעים לטורינו. מבחינת ג'ובאני אשמה היא הדבר הזה שקופץ מדי פעם לבקר את מכריו, רעיו, קרוביו והופך אותם למעט פחות זמינים. הוא איננו מחובבי הרגש השתלטני הזה, שמנתק אנשים, כך נראה לו, מההווה.

ואכן, הם נוסעים לבקר את משפחתו. בדרך, בין השדות רחבי הידיים, תחת השמיים המאפירים, היא מציצה בטלפון ומוצאת ציור קטן של רוח רפאים, מניפה שתי זרועות לצדדים ומוציאה לשון, ולצדה סימן שאלה. ג'ובאני נוהג, מזמזם שיר איטלקי שמתנגן ברדיו. היא מביטה בסימן הזה שקיבלה, תחילה באדישות מסוימת, ולא מסיטה את מבטה, בציפייה שיחולל משהו בקרבה. היא תוהה, מה הוא מנסה לעשות? האם זה אמור לגרום לה להרגיש רע? בינתיים גם היא קצת שכחה כיצד לחוש אשמה. היא במעין חופשה – למעשה, כל הסמסטר הזה הוא מעין חופשה, וכעת היא בעצם בחופשה בתוך חופשה – ואין לה פנאי להלקאות עצמאיות. היא מוצאת את עצמה כועסת: אם הוא מבין מה קרה, מה קורה ברגעים אלו ממש, למה הוא לא מפסיק פשוט להטריד אותה? בעצם, זו סוג של חוצפה. הרכב נכנס לתוך טורינו, ששרויה בערפל עד.

בשיעורים, בעיקר בהרצאות הפרונטליות, דעתו נודדת ודמותה מלווה אותו ככישוף. באחד הערבים הוא מחפש ברשתות החברתיות את הבחורה שהתכתבה איתה בנוגע לסאבלט (הוא זוכר את שמה עוד מההתכתבות הראשונה ביניהן, לפני מספר חודשים, כשיצא למשימת הריגול הקטנה שלו) ומגלה שיש להם קרוב לעשרים חברים משותפים. הוא רואה תמונות של הדיירת החדשה מתקלטת פה, אוכלת שם, ונמלא סקרנות בנוגע לדמותה. הוא לא אמור לעשות את זה, אין בכלל שאלה, והידיעה הזו מתגלה כמניע ממריץ במיוחד להמשך הגלילה. בלילה הוא עושה את דרכו בין מקומות הבילוי שהדיירת מרבה לשהות בהם בתקווה למצוא אותה, אך לשווא, ולבסוף חולף ליד הדירה. הוא ניגש בזהירות לדלת, בקומת הקרקע, ונעמד שם חסר תוכניות. לרגע הוא שוקל לרכון ולהציץ בעינית, אבל למה שיעשה דבר מטופש כזה? הרי ברור שלא ככה עיניות עובדות. הוא לא בטוח אילו אפשרויות יש לו. הרי התרפקות והמתנה הן לא פעולות של ממש, הן רק מגרות את התיאבון. הוא פותח את חלון השיחה ביניהם, שנתון בשיתוק מזה מספר שבועות, ואז עובר להביט שוב בתמונות של הדיירת החדשה. הוא נועץ בה מבט ממושך, כאילו שיהיו לכך השלכות טלפתיות. אפשר לשמוע את השמיים נפתחים.

הדלת נפערת לרווחה והנה היא מגיחה, לבושה במעיל נפוח, עם כלב קטן ומלא מרץ. אתה צריך משהו, היא שואלת בבלבול. לא, הוא אומר בהפתעה, פשוט נכנסתי להסתתר מהגשם. את גרה כאן? לא, למה? סתם, הוא עונה. הם מביטים החוצה, במים ששוטפים את העיר. היא שולפת את הטלפון, מקלידה היכן ומה שמקלידה, והמסך משתקף באישוניה. את המילים אי אפשר לקרוא. אני חושב שראיתי אותך פעם מתקלטת, הוא משקר, האמת, כמה פעמים. פניה זורחות בחיוך: באמת, איפה? הוא נוקב בשמות של כמה ברים ומועדונים, את חלקם הכיר לראשונה רק הערב. אני מצטערת, אבל אני לא זוכרת אותך, היא עונה במבוכה. זה דווקא הגיוני, את הדי ג'יי, הוא אומר, ומציג את עצמו בשמו. גם היא נוקבת בשמה. במהרה השיחה עוברת לעסוק באנשים ששניהם מכירים מהעיר. הכלב שלה לא נינוח: משתולל במקומו, נובח על המים, מכריז עליהם מלחמה. הוא אומר לה: אני לא מבין מאיפה זה בא פתאום, כבר חשבתי שלא יהיה חורף השנה. היא מציצה שוב בטלפון, מהנהנת, ואז אומרת: תקשיב, נראה לי שאני חוזרת הביתה, רוצה להיכנס תה או משהו? ומיד, בנימה החלטית: עד שהגשם ייגמר.

הם פוסעים פנימה, והוא מתלבט האם לומר לה שהכיר פעם מישהי שגרה בדירה. אולי עדיף להימנע, לא להישמע מוזר. היא תולה את מעילה על הקולב הקבוע בדלת, בעודו מתיישב בהיסוס על הספה בחלל הכניסה. אם אתה רוצה לעשן, אתה מוזמן לגלגל, היא אומרת, ועושה את דרכה למטבח. אני לא יודע איך, הוא משיב בקריאה רמה. גם לי לקח מלא זמן, היא צועקת מהמטבח, ושואלת איזה תה הוא מעדיף, רגיל כזה, או חליטה. מה שאת שותה, הוא עונה. הוא מביט סביבו. נדמה ששום דבר לא השתנה. הרהיטים אותם רהיטים. הריחות אותם ריחות. הוא מוציא את הטלפון ומצלם מגובה הברכיים, כפי שמצלמים בסתר, תמונה ועוד תמונה. הוא חושב לשלוח לה אותה, בליווי כיתוב. אולי: מזהה? או: לא תאמיני איפה אני. ואפילו: רוח, רוח, רוח, רוח. ומה לגבי: הפתעה! מכיוון המטבח נשמעת רתיחת המים. בעבוע המגיע לשיאו ונמהל בהמולת הגשם, המכה בחלון, ניטח ללא פשרה. הוא שולח את התמונה, בלי להוסיף מילה.