כמעט כל מי שמחשיב את עצמו אדם פוליטי, אפשר להניח, ירגיש קצת מוזר אם יצטרך לייצג את ישראל בביתן הישראלי בוונציה – נציג של פטרון מתנכר, שלרוב האמנים בישראל יהיה קשה מאוד להזדהות עם דעותיו ומעשיו. ויותר מזה, נציג של פטרון שאין לו עניין בנציגות הזו. להיפך.

ודורית לויטה, האוצרת של הביתן הישראלי בוונציה, היא אמנם אשה חכמה שאוהבת לעשות את עצמה קצת טמבלית ("אני לא תיאורטיקנית", היא אומרת. "אני פשוט עובדת בשדה, בעבודת הכפיים. אני לא יותר מזה. וזה מה שמציל אותי"), אבל בהחלט מחשיבה את עצמה אדם פוליטי. היא חושבת, לדוגמה, שהתערוכה הכי חשובה שמוצגת עכשיו בישראל היא "אלימות מכוננת, 1947-1950" שאצרה אריאלה אזולאי בגלריה זוכרות.

בין המודעוּת הפוליטית של לויטה לבין הניכור ההדדי ההולך וגובר בין האמנים הישראלים לממשלה הישראלית, קצת מוזר למצוא אותה דווקא בביתן הישראלי בונציה, מתייצבת כשליחתו של משרד התרבות הישראלי ומציגה, דווקא היא ודווקא שם, את רפי לביא: אמן אנטי-פוליטי, שבז לאינטלקטואליות, שהתגאה שלא קרא ספרים, חביב הממסד, מודרניסט סתום ומיושן.

אבל הבחירה ברפי לביא, חשוב להדגיש, לא היתה שלה. ועדה מקצועית שמונתה למטרה זו  על ידי המדור לאמנות פלסטית במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות שליד משרד המדע התרבות והספורט, בחרה להציג את רפי לביא – ופנתה ללויטה שתבצע.

השנה 2009, ורפי לביא מוצג בונציה. זה מה שקהילת האמנות הישראלית רוצה להגיד?

"זאת הדרך היחידה שנשארה לנו, הדרך של להיזכר במשהו כתהליך תרפוטי. זה המקום שאנחנו נמצאים בו. אנחנו נזכרים ברפי לביא כדי לעשות איזושהי נשימה במקום שהוא מורעל כבר. האוויר של רפי לביא לצורך העניין הוא אוויר לא מורעל".

אני עושה תערוכה לרפי לביא, נקודה. לא אני ולא רפי לביא מייצגים את מדינת ישראל, מה פתאום! גרשוני מייצג משהו מחוץ לגרשוני? מה פתאום! המחשבה שאנו מסוגלים לייצג משהו שקשור למדינה הוא מחשבה מגונה

(המשך…)

בערב השלישי של פסח, הרביעי באפריל 1969, ביום השנה לרצח ד"ר מרטין לוטר קינג, התכנסו מאות אנשים מקהילות דתיות ואתניות שונות בכנסיה של הקהילה השחורה בלב הבירה האמריקאית – וושינגטון די.סי, כדי לחגוג יחד את "סדר חירות" (Freedom Seder) הראשון. סיפור היציאה מעבדות לחירות והשחרור מעריצתו של פרעה שולב בסיפור המאבק של אמריקה השחורה לחירות, ובמאבקם של עמים לשחרור בכלל.
שנה לפני הסדר, יום לאחר רצח ד"ר קינג, הועלו חלקים מוושינגטון באש על ידי המון זועם של מפגינים שחורים. צבא ארה"ב הטיל עוצר על העיר (שלמעשה הושם רק על שחורים) וכשהגיע מועד פסח שבוע לאחר מכן, הניעו המהומות את הרב ארתור וסקוב, שהיה אז סטודנט ופעיל בתנועה לזכויות האזרח, לחבר את סיפור יציאת מצרים לסיפור עירו העולה בלהבות. (המשך…)

הטקסט הבא נכתב עבור מארב-אנגלית ועוסק בתערוכתו של הצייר מרטין קיפנברגר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק.
מכיוון שאתר מארב החדש עדיין בבנייה אנו מפרסמים אותו כאן. קריאה מהנה.

Press all images to enlarge

Martin Kippenberger, The Problem Perspective
MOMA, New York

I can't cut off an ear every day…" once said Martin Kippenberger, the mythological bad boy of the art world who lived fast and died young at the age of 44. Both in art and in life, often leaking into each other he was a rude entertainer repeatedly kicking and pulling at the boundaries of artistic good taste and social acceptability. This first retrospective of his work in the United States, which made its initial appearance at MOCA in Los Angeles and currently occupies the MOMA's 6ths floor galleries, sheds some light on a prolific and exuberant career that has gotten relatively little exposure in the Unite States.

Installation view of Martin Kippenberger's Spiderman Studio (Spiderman-Atelier), 1996, at The Museum of Modern Art, 2009 Wood, metal, plastic, Plexiglas, mirrors, bronze, Styrofoam, painted canvases, vodka bottle, and balsa

(המשך…)

אחת ההנאות שמעניקה תל-אביב היא סיבוב פתיחת התערוכות בגלריות בימי חמישי בערב. גם אם האמנות לא תמיד טובה זה לא ממש משנה כי לפתיחות לא הולכים רק כדי לראות אמנות. זאת אומרת, מסתכלים על האמנות, ולפעמים זה גם משתלם, אבל בתכלס הולכים בשביל לפרגן, לכבד את האמנים והאוצרים ולקחת חלק פעיל בחיזוק הקהילה הדרושה לאמנים כדי ליצור. בנוסף זה גם כיף, כי אחרי שבוע עבודה אפשר לראות מספר תערוכות חדשות, לגלות אמנים חדשים ומעניינים, לפגוש חברים ישנים, להכיר חדשים, לרכל ולקטר על המצב ואפילו להשתכר קלות. להיות חלק מקהילה יוצרת ותוססת, והכל ברגל או באופניים. אולם כיף ככל שלא יהיה, סיבוב פתיחות יכול לפעמים להזכיר לך שוב איפה אתה חי, לגרום לך להתעצבן על חוסר הצדק שקורה מתחת לאף וליצור תסכול עמוק על כמה שיכול היה להיות מדהים פה – אם לא היינו כל כך יהירים וצדקנים. (המשך…)

בתאריכים 14-15.4 (ערב המימונה ויום למחרת – איסרו חג) תערך תערוכת אמנות במרחב הציבורי בשכונת שפירא בתל אביב.
התערוכה תתקיים במסגרת פסטיבל אביב בשכונת שפירא המאורגן ע"י פעילים בשכונה, שיכלול גם סיורים היסטוריים, בתים פתוחים, ערב מספרי סיפורים ועוד. הפסטיבל יפורסם באמצעי התקשורת ויהיה פתוח לתושבי השכונה ולקהל הרחב. (המשך…)

אנו שמחים לבשר על תערוכת מכירה שתתקיים ב'דרום' -חלל לאמנות ברחוב מטלון בתל אביב. התערוכה תיפתח ב5.3 (יום חמישי) בשעה 20:00 בערב ותחשוף שלל מרהיב של אמנות עכשווית. זוהי תערוכת מכירה חד פעמית שכל הכנסותיה לטובת תמיכה בהמשך פעילות המקום ובאמנים עצמם. באירוע הפתיחה נגיש משקה מפתיע ופטיפון ינעים במנגינות ישנו.

מ צ י ג י ם :
אמיר גבעון – נועה צאושו – נטלי לוין – יעקוב משורי – פרלה שנידר – לן בוכמן – להלי פרילינג – רוני קרני – אורי אהרוני – יובל שרון – ליטל כהן – רוני שניאור – ירון אתר – חגי לוריא – שרון פדידה – יואב הירש – מושיק היימן – הראל לוז – עדו בראל – טמיר ליכטנברג – מיכל הלפמן – דרורה דומיני – פנינה רייכמן – אסף קוריאט – ערן נוה – טלי קרן – טליה קינן – תמר הירשפלד – רועי מנחם מרקוביץ '- שגית מזמר – דודי מלכה – ליז חג'ג'. (המשך…)

Monument for a Just City, Zagreb, 2008

איגוד האמנים הפלסטיים הישראלי מארח השבוע שתי הרצאות של מרטין קרן; אמן, מרצה ואקטיביסט

• ירושלים: יום ג', 17/2, 20:00, ברבור
• תל אביב: יום ד', 18, 20:00, המרכז לאמנות עכשווית (קלישר)

אמנות ואקטיביזם / Martin Krenn

מרטין קרן – אמן, אוצר, אקטיביסט ומרצה. מכהן כנשיא איגוד האמנים האוסטרי.

בשנת 1999, עם עלייתו של הימין הקיצוני, בראשות יורג היידר לשלטון באוסטריה, התארגנו אנשי רוח רבים בקרב השמאל באוסטריה לפעולות התנגדות ומחאה. מספר אמנים ופעילי תרבות בעלי אוריינטציה חברתית-פוליטית לקחו על עצמם את הניהול המחודש של איגוד האמנים האוסטרי.

הרצאתו של מרטין קרן עוסקת בפרקטיקות חברתיות רדיקליות באמנות. הספקטרום נע בין התארגנויות קולקטיביות, פרויקטים חברתיים משותפים, לבין פעולות פוליטיות והתערבויות פרובוקטיביות וסימבוליות. הטכניקות החתרניות ובדיקת גבולות חופש האמנות נעשות בעיקר מתוך חשיבה אסטרטגית.

בהרצאתו, ייעזר קרן בדוגמאות מפרויקטים שלו, כאמן וכאוצר, בפרויקטים שעשה כמרצה בשיתוף עם סטודנטים וכפרקטיקות של איגוד האמנים האוסטרי המנסח תביעות פוליטיות בשיתוף עם ארגונים חברתיים נוספים. (המשך…)

שוטרים עם המועמד לנשיאות של ארה"ב של "מפלגת הנוער הבינלאומי" שיקגו, 1968

"פוליטיקה שהיא אמנות, אמנות שהיא פוליטיקה. מיסטיקה שהיא פוליטיקה, פוליטיקה שהיא מיסטיקה"

לאורך כל הפעילות של מפלגת הגאולה אני נשאל את השאלה "האם זה רציני?" מצד אחד, ומצד שני מעומת עם הטענה הגורפת ש"זה לא רציני". בשביל מי שרואים זאת כך, מפלגת הגאולה היא בזבוז אדיר של אנרגיה יצירתית על דבר שטותי לגמרי.

כן אני מודה. מפלגת הגאולה היא פרוייקט שטותי למדי. אבל בו זמנית אני ממשיך לומר למי שזה מעניין אותו. אל תטעו, בעיני מדובר גם בפרויקט רציני מאוד, מבחינתי הכי רציני שיש.

אבל הטענות האלו עמוקות יותר מהזכות שלי לכלות את זמני על פרויקט "מטופש" נניח, הן נוגעות בשאלת היחס שהפרויקט הזה מפגין אולי, בעיני אנשים מסוימים למצב הפוליטי הכל כך אקוטי שבו אנו חיים ולשאלות הדחופות שעומדות על הפרק. הטענה המובלעת כאן היא משהו בסגנון. "נו באמת, כשאנשים מופגזים בעזה ובשדרות אתה רוצה לדבר על תודעה?"

אני אהיה האחרון שיאמר שזו שאלה פשוטה. מלחמת עזה במקרה הזה הייתה אחד הגורמים שעצרו לא רק את הקמפיינים של המפלגות שרצות לכנסת, היא עצרה גם את הקמפיין של מפלגת הגאולה שנפתח באיחור ניכר בעקבות הלחימה, בגלל תחושת חוסר נוחות שהייתה לנו לעסוק בדברים האלה כל עוד הלחימה נמשכת בעוז.

ובכל זאת, אני אהיה גם האחרון שיאמר שבגלל שהתותחים רועמים התודעה צריכה לדמום. יותר מזה, אני מאמין שלתודעה שלנו יש תפקיד מכריע בכל פתרון פוליטי אמיתי, ושפתרונות פוליטיים שלא לוקחים בחשבון את התודעה הינם כוזבים במהותם. (המשך…)

מבחר עבודות נגד המלחמה בעזה שיצרו מעצבים גרפיים ומאיירים מרחבי העולם ונאספו בשבועות האחרונים.

על כל התמונות אפשר ללחוץ להגדלה

גיא שגיא (שועל) (המשך…)

ביתו של הצייר העזתי מוחמד מוסלאם אחרי ביקור של חיילים ישראלים בזמן התקיםה על עזה.

ללחוץ להגדלה: