 |
  |
רות ארמוזה - ללא כותרת  יש"ע זה כאן
התערוכה יו"ש-עו"ש מבקשת להביא "אמנות ימנית" ל"מרכז השמאלני", או להיפך הדיון השטחי ביחסי אמנות ופוליטיקה בישראל נע ברוב המקרים בין תיאורית האליטה ("כל האמנים והממסד שמאלנים"), ובין תיאורית האוטונומיה ("אמנות היא מעבר לשאלות פוליטיות"). אל שתי הקלישאות החבוטות הללו מבקש האמן והאוצר אבנר בר-חמא לצרף טענה חדשה: "יש אמנות ימנית, אבל היא לא נחשפת". בתערוכה יו"ש-עו"ש, שאצר לאחרונה ב"גלריה האחרת" במכללת תלפיות בתל-אביב, הוא מציג עבודות של חמישה עשר אמנים: מחציתם מתגוררים ביהודה ושומרון ואילו החצי השני, כותב בר-חמא, מזדהה עם מפעל זה. בטקסט הנלווה לתערוכה מצר האוצר על הפער בין המקום שתופסים המתנחלים בשיח התקשורתי הפוליטי, המדיני והביטחוני, לבין העדרם (הבלתי מוצדק, לטענתו), של בני ובנות המגזר משדה האמנות. לא צריך להיות שמאלני גדול בשביל לחשוב שזו זווית ראיה מיתממת, אולם לא בביקורת תקשורת עסקינן אלא בביקורת אמנות, וזו אכן מאותגרת לנוכח העבודות המוצגות בתערוכה. מהי בכלל אמנות "ימנית" או "שמאלנית"? ומה מאפיין את נטיותיה הפוליטיות של יצירה – האם דעותיו המוקדמות של האמן הן שמעבירות את המסר, האם זו היצירה עצמה, או שמא אופן הצגתה ופירושה על ידי הצופים? כל אחת מן השאלות הללו מקבלת תשובות שונות בתערוכה, וזו כשלעצמה סיבה מספיק טובה לבקר בה.
אפרת יוקל - שכנים בכניסה לגלריה – חדר קטן שככל הנראה שימש בעבר כמשרד – תלויים ציוריה של דבי קמפל תושבת אלון שבות, המציגה ציור של נוף בשומרון וציור של מחסום צה"לי. אם מקבלים את טענתו של בר-חמא בדבר אמנות המביעה תמיכה בהתנחלויות, מדובר בציורים המביעים הזדהות עם ההתיישבות היהודית בשטחים, אולם שיחה שערכתי עם הציירת לפני כמה שנים הותירה בי רושם מורכב יותר, וגם מבט בציורים עצמם עשוי להצביע על השקפה מנוגדת. אם יש עמדה חד-משמעית בציורי המחסומים של קמפל, זו ביקורת על חרמנותם של החיילים המופיעים בהם. אתר הבנייה המופיע בציור הנוף, נראה דווקא כחטוטרת.
חגי הלברטל - דיוקן הרב מנחם פרומן לא פעם נטען כי בדומה ליתר חבריהם לדרך, אמנים מתנחלים אינם מסוגלים לראות את שכניהם הערבים ולהכיר במצבם הקשה ובעוול שנגרם להם (מידינו ומידי עצמם). אני חושב שטענה זו נכונה ברוב המקרים, אולם האינסטינקט הגורם לשלוף אותה בכל פעם שנתקלים בציור נוף שצויר על ידי מתנחל יאה למחקרים בסוציולוגיה יותר מאשר לביקורת על אמן יחיד. כשם שלא כל אמן שאינו מתגורר בשטחים מצופה לעסוק ביחסי ישראל-פלסטין (למעשה, רובם אינם עושים זאת, אבל זה כבר סיפור אחר), אין סיבה להניח שחייהם של אמנים תושבי התנחלויות מצומצמים להיבט אחד בלבד. מלבד זאת, האשמת המתנחלים בעיוורון היא פיתרון נוח למדי עבור אלו הרואים את יפו, למשל, רק ב"הפנינג אמנות רחוב פלוס שוק איכרים וסיור אל השקיעה (הסעות מארלוזרוב)". אז נכון שעוולה אחת אינה מבטלת עוולה אחרת, אך המרחק בין האוריינטליזם של הימין ("כיכר השוק ריקה"), לאוריינטליזם של השמאל ("מזרח תיכון חדש"), קטן מכפי שרובנו רוצים להאמין.
|
 |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
