על העטינים של המודרניזם

"כשאני עובד בתוך ספר בגרמניה, ארה"ב או צרפת, אף אחד לא שואל אותי למה אני משחית אותו". שיחה עם גרי גולדשטיין

"העבודה שלי", מסביר גרי גולדשטיין, "עוסקת בטירוף. אני מודע לטירוף שאני חי בו. הרבה מהאובייקטים שאני לוקח אני מכסה בטיפקס, ושם עליהם לפעמים מגן-דוד. זה קשור למציאות שאני חי בה: אתה מטייל בירושלים, שלטי רחוב בשלוש שפות, ותמיד מישהו בא ועושה מאמץ למחוק אחד מהם. בירושלים, כל אדם מראה לאיזו כת או שבט הוא שייך. זה חלק מהטירוף של יהודי הגולה".
גולדשטיין מצייר לא אחת על דפים מספרים ישנים, לעתים כאלה העוסקים באמנים גדולים; הציורים שלו עולים על הדפסי ציוריהם, או מחליקים באלגנטיות לעמוד שמאחוריהם: קולאז' של אותיות, שפות, דימויים וצורות. הכל מתחבר לציור חזק ומגובש, לסדרות נושאיות שמתחילות בפורנו ומסתיימות בדיוקנאות. התערוכה "אל מול השקיעה" שלו, שהוצגה עד לאחרונה בגלריה אלון שגב, היתה אחת התערוכות המעניינות, המגוונות והטובות ביותר של השנים האחרונות.

***

אנחנו יושבים במשרדו של אלון שגב. אמנות טובה תלויה על הקירות בשיא הטבעיות, לפעמים אפילו עומדת על הרצפה, שעונה על הקיר. גולדשטיין, שלא הפסיק להציע לי בייגלה טרי-טרי מירושלים, התעניין בי כאילו תפקידינו הפוכים. לאורך כל הראיון העיניים שלי נסעו ימינה ושמאלה, מנסות לקלוט עוד ציור בדרך. אלו לא ציורים שאפשר להתעלם מהם, גם לא כשאת באמצע אחת השיחות המעניינות בחייך.

"גם אנשים מנוסים, אם תביא להם יצירה או צילום לראות, הם תמיד ישאלו אם יש לך משהו מודפס כאילו שזה תעודת יושר"

גולדשטיין מדבר בשקט, מספר על חייו בחצי חיוך נבוך, כאילו לא מודע למעמד שלו בעיני. העברית שלו לא מושלמת, לפעמים הוא מהסס, אבל כל מלה שלו מחושבת וברורה. "יותר קל לי לדבר על האמנות שלי בעברית", הוא אומר, "אבל השפה שאני מרגיש קרוב אליה היא אנגלית. מלחמת המפרץ היתה חוויה מאוד חשובה בשבילי. פתאום הבנתי אחרת את התכנים של העבודות שלי. אחת התופעות אז היתה שפיזית לא הייתי מסוגל לדבר עברית. פתאום הבנתי את המאמץ הגדול של אדם ללמוד ולדבר שפה אחרת".
בעבודות אתה משתמש בעברית ובאנגלית כאילו אתה בוחן אותן.
גם בצרפתית וערבית. יש לי עניין בשפות. ההורים שלי הם ילידי ארה"ב, והאנגלית שלהם תמיד היתה שבורה. אני שומע מלה וישר עושה אסוציאציות ומשחקי מלים. ברגע שאתה מתרגם או מפרש, זה לא בדיוק אותו הדבר. הפער הזה מרתק אותי. כשאני נותן לישראלים לתלות את העבודות שלי, המון פעמים הם תולים אותן בעברית, מימין לשמאל, ולי זה לא מובן. אלו דברים בעלי משמעות.
האנגלית שלך נכתבת באותיות רגילות והעברית באותיות קודש. כך אתה תופש את העברית?
כן. אני מעט מאוד עובד על ספרים בעברית. עוד לא פיענחתי את השפה, ובשבילי האות העברית היא משהו מאגי.

Entretiens Sur Le Musee De Dresde 2002, ציור 1 מתוך 49

גולדשטיין נולד בארה"ב בשנת 1950. ב-1977, לאחר לימודי אמנות ומדעי המדינה, עלה לארץ והקים מגמה לאמנות בבית-הספר האזורי של קיבוץ אפיקים. התיאור הטוב ביותר שמצאתי לעבודות שלו הוא זה שסיפקה קלייר טנגי במכתב שכתבה לו, ופותח את ספרו "שיחות שלום": "Deep down inside me, I already knew that no words, no analysis could help me take in this work better than my own sensitivity was doing anyway".

"כל אוצר מציג את העבודות שלי בצורה אחרת לגמרי, ואחרי כל אצירה והעמדה אני מבין אותן אחרת. זה משפיע מאוד על מה שאני עושה"

העבודות של גולדשטיין מלאות עוצמה. קיבלתי ממנו במתנה שני קטלוגים קודמים שלו, ונשארתי בפה פעור. בערב הפתיחה, לילה קודם, הוא היה לבוש בפשטות, השתלב בקהל ודאג לא להתבלט; הייתי בטוחה שהוא סתם עוד אספן בהמולת הגלריה. עוד מישהו שנעלם כשהסתכלתי על הציורים, והרעשים הסתמיים ברקע כבו והיתה דממה. נותרנו רק הציורים ואני.

***

מאז 1981 מתגורר גולדשטיין בירושלים. "זאת עיר של גבולות", הוא מסביר. "אתה עובר משכונה לשכונה וכאילו עברת לארץ אחרת, למקום אחר, עם מושגים וכללים שונים. אתה מודע לזה כל הזמן. זו גם עיר של קמיעות, שמאוד משפיעים על העבודות שלי. העבודה שלי משקפת את כל אלה, כי האסתטיקה שלי היא אסתטיקה של קולאז'. חלק אחד וחלק אחר שלא כל-כך הולכים ביחד, ויוצרים מציאות חדשה".

"יש מעט ספרים שהרגשתי בגללם רגשי אשם. למשל, ספר שנראה כמו זכרונות של אדם פרטי. חששתי שברגע שאני משחית את זה, אני משחית משהו שלא יהיה קיים יותר. המשכתי בכל זאת. הרגשתי מאוד אשם"

על העבודות שבתערוכה הוא עבד בשנתיים האחרונות. "אני לא דמיינתי את זה ככה", הוא אומר כשאני תוהה על אופן ההצגה של העבודות בגלריה. "לי יש נתק בין מה שאני עושה ומה שאני תולה", הוא מסביר. "יש הבדל בין הצד הפרטי והצד הציבורי. העבודה שלי היא מין יומן. בדרך-כלל, אם יש דימוי אחד זו יצירת מופת שאמורה להגיד הכל – וזו אנטיתזה לתפישת העולם שלי. הצורה של העבודה הזאת, של עוד דף ועוד דף, פוטרת אותי מההחלטה אם זה טוב או לא.
"השאלה אם ואיך להציג את זה", הוא ממשיך, "היא החלטה קונספטואלית וערכית, ואני מרגיש נוח להיות פטור מזה. אני סומך על האוצר, כי הוא פרשן. מה שמעניין זה שאין דרך אחת לראות את העבודה שלי; דברים קטנים, כמו אם העבודות בשורה או ממוסגרות או על שולחן, הם שאלות מאוד מהותיות. כל אוצר מציג אותן בצורה אחרת לגמרי, ואחרי כל אצירה והעמדה אני מבין את העבודות בצורה אחרת. זה משפיע מאוד על מה שאני עושה".

From Renoir to Matisse 2001, ציור 25 מתוך 34

בפתיחה של "אל מול השקיעה" עמדתי המומה, מסונוורת, מול הכישרון העצום. בלעתי הכל מהר ויצאתי להירגע ולעכל בטיול לילי. ביום שלאחר מכן, לפני הראיון, הסתכלתי על הציורים שוב; במבט שני אמורים הרגשות לפנות מקום למחשבות מלומדות, שכלתניות יותר. זה לא קרה. התאמצתי לפרק את היצירות לגורמים, להסביר אותן לעצמי, אבל לא הצלחתי. ידעתי רק שמצאתי את מקומי מול העבודות האלה, המאגיות והמושכות.
כשאני שואלת אותו מהיכן וממתי סגנון העבודה הזה שלו, הוא מתקשה לענות. "כל פעם אני מגלה שדברים הם הרבה יותר מוקדמים משחשבתי", הוא אומר. "דימויים שמופיעים בחלק מהרישומים מופיעים בקומיקס ובמשחקי חיילים שלי כילד. יש סוג מסוים של דימויים שקשור לטפטים שהיו בחדר השינה שלי כשגדלתי, וכל עניין הנקודות קשור לתפירה; אבא שלי היה חייט. יש דימויים ממקורות גרפיים משנות החמישים והשישים, בעיקר ממגזין 'לייף', ויש פורנוגרפיה רכה מתקופת הנעורים שלי. יש הרבה נוסטלגיה, כי זו תחילת התודעה שלי".

"מישהו פעם אמר לי, ובצדק, שהוא לא יודע אם אם אני יודע לרשום או לא. זה נכון. הרישומים לא טובים"

הדימויים והטקסטים של גולדשטיין מכסים לא רק יצירות של אחרים, אלא גם את אלו שלו. בלוני מלל גדולים וגסים, הלקוחים מעולם הקומיקס, מכסים פרטים מהיצירות; הציור (והסיפור) המקוריים, ה"מלאים", מוסתרים מהצופה. "יש חלקים שהטקסט או הדימוי מוחקים", אומר גולדשטיין. "אני לא משחית ספרים שהם אחד במינו, אבל האספקט של ההריסה והמחיקה הוא אחד הדברים שמפריעים לי בעבודה שלי. יש מעט ספרים שהרגשתי בגללם רגשי אשם. למשל, ספר שלא הכרתי את הסופר שלו, והצורה שהוא היה כתוב בה נראתה כמו זכרונות של אדם פרטי. חששתי שברגע שאני משחית את זה, אני משחית משהו שלא יהיה קיים יותר, אבל המשכתי בכל זאת. הרגשתי מאוד אשם. לשמחתי גיליתי שזה של סופר מאוד ידוע.

"תמיד נוח לי שהיו לספר חיים קודמים. זו נקודת מוצא. החומרים זולים, מתבלים, ולא יישארו לעולם ועד. נייר זה דבר מאוד פגוע ורגיש"

"גם אנשים מנוסים", הוא ממשיך, "אם תביא להם יצירה או צילום לראות, הם תמיד ישאלו אם יש לך משהו מודפס, כאילו שזה תעודת יושר. תפשתי את זה גם כשעבדתי על ספר שהתכוונתי לפרק. הלכתי לכורך, וכשהייתי שם אנשים הביאו ספרים שההורים שלהם השאירו להם, והקשר עם האובייקט הזה היה דבר מאוד חשוב בשבילם. עם הזמן התחלתי להבין את החשיבות של האובייקטים.
"תמיד נוח לי", הוא ממשיך, "שהיו לספר חיים קודמים. זו נקודת מוצא. החומרים זולים, מתבלים, ולא יישארו לעולם ועד. נייר זה דבר מאוד פגוע ורגיש. יש הרבה דברים באמנות שלי שלא נוח לי איתם. יש הרבה קונפליקטים, ומצד שני זה אלמנט בעבודה שלי שהתחיל בגיל שהייתי די מיושב. אני אמן שגדל על העטינים של המודרניזם, שהיו בו מחיקה, התרסה וניכור. זה אספקט של העבודה שלי שאני לא גאה בו, אבל אחד היתרונות הוא שבגיל הזה אתה מתחיל לקבל את האספקטים האלה באישיות שלך, אלה שהיית מעדיף שלא יהיו".
אתה מספר כמה הספרים חשובים לך, אבל אי-אפשר להתעלם מההשחתה שלך אותם.
כשאני עובד בתוך ספר בגרמניה, ארה"ב וצרפת, אף אחד לא שואל אותי למה אני משחית אותו. בארץ זו שאלה מאוד מרכזית. בגלל מסורות הגניזה ושריפת הספרים של הנאצים יש כאן רגישות, וזה יוצר דיאלוג. העבודה שלי היא כמעט נרקיסיסטית במובן הזה, ויותר משרתת את הצרכים שלי.

"כשהיו משדרים לחלל, האמריקאים היו משתמשים בטכנולוגיה חדשה כל שידור, והרוסים היו משתמשים באותה טכנולוגיה, רק משדרגים אותה כל פעם. זו תפישת העולם שלי"

"העבודות שלי אינטואטיביות", גולדשטיין אומר. "כשאני מתכנן אותן מראש הן יוצאות קטסטרופה. העבודה שלי די מרושלת, ובעצם בנויה על חוסר וירטואוזיות. מישהו פעם אמר לי, ובצדק, שהוא לא יודע אם אם אני יודע לרשום או לא. זה נכון. הרישומים לא טובים. זה לא קו זורם. אני גם בוחר חומרים שאני לא יכול לשנות. אלו דברים שמושכים אותי. המקורות שלי הם אאוטסיידר-ארט, אמנות נאיבית, גרפיקה זולה. האמצעים והלקסיקון של הדימויים והצורות כל-כך מוגבלים, שאני מכיר את החומרים ויש משהו אוטומטי בזה. האוטומטיות נותנת לי לתפוס משהו לא מתוכנן. כשהיו משדרים לחלל, האמריקאים היו משתמשים בטכנולוגיה חדשה כל שידור, והרוסים היו משתמשים באותה טכנולוגיה, רק משדרגים אותה כל פעם. זו תפישת העולם שלי".

***

היצירות של גולדשטיין מלאות הבעות פנים קשות ומודאגות. כשאנחנו מדברים על תקופות וזרמים, גולדשטיין אומר שהיום מתחילים האמנים והקהל להתפכח, לגעת בפצעים. עכשיו, הוא אומר, מסתיימת תקופה ארוכה של אמנות פוסט-מודרנית שניסתה לתת לקהל את מה שהוא ביקש, ללטף ולהרגיע ולאשר את עולם הצרכנות על-ידי שימוש בו. תקופה לא תמימה עם אמנים תמימים. תקופה עם טלוויזיה ומותגים שהרגיעו את המצפון, וכדורים שהרגיעו את הדיכאון.
גולדשטיין אומר שאחרי הגל הנוכחי – גל של חיטוט וקושי, של שאלות קשות ותשובות לא נעימות – יבוא הגל הבא, זה שישטוף גם אותו: הגל המשקם. גל של אמנות מנחמת שלא תקבל אמנים כבדים, כאלה שמשאירים את הצופה חסר מנוחה.