התיאורטיקן ניל ליץ' מדבר על גישות פילוסופיות ותרבותיות לאדריכלות, על כושר ההסתגלות של האדם ועל "דור המוטנטים". מתוך כתב העת בלוק
כרמלה יעקבי-וולק: איך חשבת מחדש על האדריכלות בעשור שחלף מאז פרסום ספרך Rethinking Architecture?
ניל ליץ': ב-1999, מיד עם צאת הספר לאור, לימדתי ב-GSAPP (בית הספר ללימודים גבוהים בתכנון ושימור) באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ואני זוכר שאחד מעמיתיי שם ציין בפניי כי Rethinking Architecture הוא אמנם קובץ מאמרים רב-ערך, אך הוא מיושן בכעשר שנים: "היום הכול סובב סביב חומריו?ת וטכנולוגיה, וזהו זה". במובן מסוים הוא צדק, ובינתיים עברו עשר שנים נוספות מאז פרסום Rethinking Architecture, כך שאולי כעת הרעיון מיושן בעשרים שנה. המחשבה שלי התקדמה מאז, כמובן, והדעות שתלמידיי משקפים בימים אלה מבהירות ללא ספק כי הדיונים אכן מתמקדים היום בחומריות ובטכנולוגיה – אם לא כמטרה כשלעצמה, הרי שלפחות כדרך להתמודד עם סוגיות שנעשו רלוונטיות יותר לימינו, כגון עניינים סביבתיים ומבניים. במבט לאחור על שנות ה-80 וה-90, העיסוק המוגבר בסוגיות כמו "משמעות"– הן של חסידי הפנומנולוגיה השמרנים והן של התומכים האוונגרדים יותר של הדקונסטרוקציה או השקפות סטרוקטורליסטיות או פוסט-סטרוקטורליסטיות אחרות – משתבץ היטב בסוגות פוסטמודרניות רחבות יותר.
נדמה שפרדיגמת היסוד התבססה על פילוסופיות ספרותיות, והאופן שבו הן היתרגמו לאדריכלות ייצג, כפי הנראה, השקפה סצנוגרפית מאוד. במסגרת זו, אם דנו בכלל בחומריות, זה היה רק מנקודת מבט פואטית מובהקת. הדיונים האינטלקטואליים התמקדו כולם בהגדרה צרה למדי של היסטוריה ותיאוריה, שלמהנדסים ולאנשי מדע אחרים כמעט ולא היה בה מקום.
האם אתה טוען שהאדריכלות כוננה יחסים חדשים עם הפילוסופיה ותחומים תיאורטיים אחרים?
העניין הכללי היום מתרחק מן הפילוסופיות האלה, הספרותיות יותר בהתכוונותן, ופונה לעבר שיח פרגמטי יותר – אך לא פחות מועד לתיאורטיזציה – על חומרים וטכנולוגיה, שיח הניזון ללא ספק מן המהפכה הדיגיטלית. לכך מתלווה ביקורת – לפחות בחוגים מסוימים – על הסצנוגרפיה השטחית של הפוסטמודרניזם.
קבוצה חדשה של עניינים הולכת ונעשית עתה דומיננטית יותר ויותר – עניינים כגון קיימו?ת סביבתית או ביצוע מבני, שבהכללה אפשר להכתירם בשם "פרפורמטיביות". לדעתי, עניינים אלה אינם מתבססים רק על תמורות אסתטיות או סגנוניות, אלא מונעים על ידי סוגיות אתיות עמוקות יותר. לדוגמה, אם אנו מנצלים משאבים מעטים יותר בבניית הבניינים שלנו מתוך נקודת מבט מבנית, הרי שהאדריכלות יכולה לאמץ מסגרת פעולה מוסרית ולהתמודד עם שורה של ענייניים מהם נטתה להתעלם בעידן הפוסטמודרני .
האם עניינים אלה, והטכנולוגיה הדיגיטלית בצידם, מגדירים פרדיגמה חדשה באדריכלות?
אני עובד עכשיו על מהדורה שנייה של Rethinking Architecture, ושוקל איזה תוכן חדש לכלול בה. התמורה הגדולה ביותר שהתחוללה מאז פרסום Rethinking Architecture היא הופעתה של פרדיגמה חדשה שכבשה את קדמת הבמה, פרדיגמה שאותה אפשר לכנות "מטריאליזם חדש". למעשה, מכל ההוגים שהשתתפו במהדורה הראשונה, היחיד שעמד במבחן הזמן הוא ז'יל דלז – לפחות אותו דלז שבו מצדדים מנואל דלנדה (DeLanda) ואחרים ושעבודתו פתוחה לעיסוק אוהד יותר בסוגיות הקשורות בתהליך ובביצוע. תמורה זו נפתחת כלפי מה שנמצא מעבר לאופקים הצרים של הפילוסופיות הספרותיות; תמורה החותרת לאמץ חשיבה חומרית ואפילו מדעית, מתוך רצון להציב תחומים אלה בחזית העידן העכשווי.
האם תמורה זו מציעה גישה חדשה לאדריכלות ומאפשרת לעבוד בצורה ביקורתית מתוך התחום?
אף שלא כל עולם המדע בוטל, הרי שחל כרסום מסוים בחשיבותו, במובן האינטלקטואלי, בעידן אשר נשא עיניו אל ההיסטוריה והתיאוריה וראה בהן את שדותיה האמיתיים של החקירה האינטלקטואלית; ואילו עכשיו, הוגים דוגמת מנואל דלנדה מנכסים מחדש את ממלכת המדע ושבים והופכים אותה לאתר של חקירה אינטלקטואלית. גם המהנדסים, שתקופה כה ארוכה התעלמו מהם ושנחשבו למי שרק ממלאים תפקיד תומך ומשני לאדריכלות בתהליך הבנייה, זוכים עתה להערכה חדשה ולכבוד על התרומה שהם עשויים להעלות כבר מהשלב הראשוני של תהליך התכנון. אין זה מקרה אפוא שרבים מאדריכלינו המתקדמים ביותר עובדים יחד עם מהנדסים מוכשרים, כגון ססיל בלמונד (Balmond) – מהנדסים שאותם מתאר מנואל דלנדה כ"פילוסופים של החומר". כך גם תלמידי אדריכלות כיום מוקסמים יותר, כפי הנראה, מתיאוריות מדעיות חדשות, כגון "emergence", מבית מדרשו של סטיבן ג'ונסון (Johnson) ואחרים, ומספרים דוגמת A New Kind of Science מאת סטיבן וולפרם (Wolfram) ומקדישים פחות תשומת לב לדמויות כגון היידגר, אשר נטייתן להכפיש את המדע והטכנולוגיה נדמית זרה לאופק התרבותי העכשווי שלנו, החווה טכנולוגיזציה נמרצת.
עם זאת, האם אינך חושב שהאדריכלות עדיין עסוקה ב"משמעות", בה היא עוסקת בעשור האחרון באמצעות התיאוריות הפסיכואנליטיות של אנתוני וידלר (Vidler) וז'יז'ק, למשל, ובתיאוריה שהתווית אתה ב-Camouflage?
תיאוריה פסיכואנליטית היא תחום נוסף שנעשה דומיננטי, אם כי היא מציעה לנו כמובן, בדומה לפנומנולוגיה ול(פוסט)סטרוקטורליזם, מודל עומק אחר של העולם העוסק שוב במשמעות. דבר זה נובע בחלקו מנוכחותן של דמויות מפתח אינטלקטואליות מסוימות – סלבוי ז'יז'ק בעולם בכלל, ומרק קאזינס (Cousins) בתחום האדריכלות – שהחלו פותחות את העולם הקודם, הדוקטרינרי במידת-מה, של הפסיכואנליזה בדרכים חדשות ופרובוקטיביות בעליל. לפיכך במהדורה השנייה של Rethinking Architecture, אכלול לא רק פרק שידון במטריאליזם החדש, אלא גם פרק על תיאוריה פסיכואנליטית, לאו דווקא משום שהיא כבשה לעצמה מקום מרכזי בחשיבה האדריכלית, אלא מאחר שקטגוריית חשיבה שהייתה במשך זמן מה בגדר פרק בלתי כתוב של החשיבה האדריכלית מתמלאת סוף-סוף בכמה תרומות ראויות לציון.
איזה תפקיד ממלאת טכנולוגיה דיגיטלית בשינוי הפרדיגמה שאתה משרטט?
לדעתי, אחת הטעויות הגדולות שעשה היידגר הייתה להמעיט בערך כושר ההסתגלות של האדם. הערותיו על הניכור המתמיד לכאורה של סביבות מסוימות התעלמו מן העובדה שדבר אינו מנכר לנצח, אפילו לא סביבה עוינת כבית כלא. כתוצאה מכושר ההסתגלות הזה, בין היתר, בני האדם מתאימים את עצמם יותר ויותר לעולם הטכנולוגי שאליו הם נחשפים. למעשה, לא פעם אני חושב על דור הסטודנטים שאותם אני מלמד עכשיו כעל "דור של מוטנטים", מכיוון שהם גדלו עם המחשב והתאימו את עצמם לחלוטין לאותה צורת פעולה. ולטר בנימין מדבר על האופן שבו יסתגלו בני האדם בתקופה המודרנית לטלטלה הצורמנית של מנגנון המפעל באמצעות שעתוק פעולותיו בתנועותיהם. ייתכן שהדבר חל באופן דומה על דור המוטנטים, שהטמיע באורח חשיבתו את הרישות, את הפעולות הבלתי יציבות של התחום הדיגיטלי. על כן, מצד אחד, טכנולוגיות דיגיטליות הופכות לחלק מאופק תודעתנו. הן חלק מאופן חשיבתנו היום. אולם מצד שני אנו גם יכולים לציין את יכולתו של המחשב לתמוך בתרבות הפרפורמטיביו?ת שזה עתה שרטטתי.
חשוב להבין כי הפוטנציאל של המחשב חורג בהרבה מעבר להיותו כלי שרטוט. הפוטנציאל האמיתי שלו טמון בתפקיד שהוא ממלא בעצם תהליך התכנון. בכך איני מתכוון רק לפוטנציאל שמציע המחשב במונחים של שפה פורמלית, באמצעות הפעולות שמאפשרות חבילות תוכנה מסוימות, אלא גם ליכולותיו כמנוע חיפוש וכאמצעי ייעול.
אני מדגישה בפני הסטודנטים שלי את החשיבות של פיתוח אידיאולוגיות שונות המולידות תהליכים יוצרי צורה כדי שלא יעבדו בחלל ריק. עם זאת, אינך סבור כי הביצוע (performance) הוא, כיום, הכוח המניע או הגורם להולדתן של צורות אדריכליות חדשות?
בתרבות של פרפורמטיביות, שאלת המפתח היא כיצד יש להפיק עיצובים שאכן עובדים. בעולם האנלוגי היו פחות מנגנונים לבדיקה של צורה, למעט, נגיד, ניתוח התנהגות אווירודינמית במנהרת רוח. ברוב המקרים, הדרך היחידה לבחון תכנון הייתה באמצעות בנייתו. אולם העיצוב הדיגיטלי שינה את כל זה. לא זו בלבד שיש חבילות תוכנה מתוחכמות אשר נעשות זמינות יותר ויותר לעיצוב ולבדיקת ביצועים; קיימת גם האפשרות להוסיף פרמטרים ביצועיים לתהליך העיצוב עצמו. אם אנו חושבים על תיכנות (סקריפטינג), לדוגמא, אפשר לראות כיצד ניתן לשלב שיקולים של ביצועיות בתוך תהליך העיצוב עצמו, באמצעות השימוש בקוד ממוחשב ליצירת צורות, פרקטיקה שצוברת פופולאריות בבתי ספר לאדריכלות. עיבוד הנתונים באופן הזה מאפשר את הביצוע הטוב ביותר.
מה שהתחום הזה מציע אינו המשך של ייצור-צורה סצנוגרפי פוסטמודרני, אלא ביקורת של אותו התחום. וזה, כך נדמה לי, הפוטנציאל האמיתי של תיכנות ככלי עיצובי הוא האפשרות להתמקד בתהליך יותר מאשר בייצוג, בביצוע יותר מאשר בחזות. אנו יכולים לדבר אפוא לא על צורות כשלעצמן, אלא על "תצורות" – תצורות המיודעות לשיקולי ביצוע, בניינים כנופי מידע.
בחלק המוקדש לפנומנולוגיה בתוך Rethinking Architecture כללת כתבים של לפבר (Lefevre), בשלאר (Bachelard), היידגר ואחרים, כולם טקסטים שעודם נחשבים לכתבי יסוד בעולם האדריכלי האקדמי. עם זאת, האם אני מזהה נכונה התנגדות מסוימת בשיח שלך לפנומנולוגיה ובמיוחד לזו של היידגר?
טוב, ייתכן שאני סובל מנטייה אדיפלית מסוימת – הדחף לרצח אב – בכך שבדומה לדרידה, כשהייתי סטודנט לימדו אותי פנומנולוגיה (ובמיוחד את היידגר וגדמר). ושוב, בדומה לדרידה, מרבית עבודתי היא ניסיון "להתגבר" על הפנומנולוגיה.
מובן שמלמדים עדיין את הגותם של היידגר ואחרים בבתי ספר מסוימים לאדריכלות. אחרי הכול, עצם היותם "אסכולות" של חשיבה אדריכלית זה בדיוק מה שהופך אותם לבתי ספר לאדריכלות. מסורת מסוימת של חשיבה מופצת באמצעות חזרה גרידא על רעיונות. מורה בעל/ת שאר רוח מלמד/ת דור אחד, ואותו דור, שהתחנך על ברכי אותו אופן חשיבה, נוטה להנחיל לדור הבא את אותם רעיונות. אבל אני בהחלט חושב שההתעניינות המתמשכת בהיידגר ובמסורת הפנומנולוגית היא מדאיגה מאוד במאה ה-21. שמתי לב שלא מכבר ערכתם בישראל כנס על פנומנולוגיה ושכמעט כל הדוברים היו מנאמניה של המסורת המסוימת הזאת. אני מודה כי כאשר הפנומנולוגיה רק נעשתה פופולרית היא מילאה תפקיד חשוב מאחר שקראה תיגר על הרוח הפוזיטיביסטית הרווחת ששלטה בכמה היבטים של התרבות האדריכלית, אבל אני סבור כי היום ישנן סיבות משכנעות רבות מאוד להתקדם אל מעבר לפנומנולוגיה, ובמיוחד אל מעבר להיידגר.
קודם כול, לאחרונה יותר ויותר הוגים כגון דרידה וליוטר (Lyotard) קוראים תיגר באופן משכנע על היידגר עצמו. מטבעו של חלק ניכר מהשיח ההיידגריאני באדריכלות הוא ששיח זה כלל אינו מפנים את הביקורת הזאת ונותר, כשלעצמו, בלתי ביקורתי עד מאוד. אני זוכר ששאלתי פעם את דליבור וזלי (Vesely) מה דעתו על הביקורת שמותח דרידה על היידגר ב-Truth in Painting. הוא פתח בביקורת קטלנית על דרידה, בטענה שהוא רלטיביסט, ניהיליסט וכן הלאה. למעשה, דבר לא יכול להיות רחוק יותר מן האמת. ב- Truth in Painting דרידה למעשה חושף את הרלטיביזם הפוטנציאלי הפועל בתוך השיח ההרמנויטי, המבוסס על צורה דתית כמעט של "ניבוי" האמת המסתתרת מאחורי האובייקט – של ניכוס האמת הזאת – אך חסר כל בסיס אפיסטמולוגי, למעט הסמכתו של הסוכן המפרש. ולכן, לדעתי, יש להאשים את היידיגר – ולא את דרידה – ברלטיביזם. ועד כמה שאני יודע, כריסטופר נוריס (Norris) שותף לדעה זו.
אבל הבעיות עם היידיגר הן עמוקות יותר – במיוחד מזווית ראייה פוליטית (וכאן איני מתייחס להצטרפותו המפוקפקת אל הנציונל-סוציאליסטים – מעשה שעליו, יש לציין, הוא מעולם לא התנצל (ליוטר מכנה זאת לא רק "שכחה" אלא "שכחת השכחה")). תחת זאת, יש משהו מאיים בכל השיח שלו על "האדמה", המבסס את תפישת ה"מגורים" שלו. ברגע שמבינים כי שיח ה"מגורים" עשוי לגלוש בקלות רבה מדי לשיח ה-Heimat או המולדת, מתגלה הצד המאיים באמת של החשיבה ההיידגריאנית. מבין כל העמים, דווקא הישראלים – השייכים לאומה אשר סבלה מאותו היגיון, אך גם מאיימת להפוך אחרים לקורבנותיו – צריכים להיזהר משיח מעין זה.
הראיון פורסם בגיליון החמישי של כתב העת בלוק בלוק – האף הנוצץ, העוסק בשדה העיצוב ומחולק לשלושה פרקים: מחוז חפץ, סופר מודל, והתשוקה לאובייקט.
עורכים ראשיים ומייסדים: כרמלה יעקובי וולק, יפתח אלוני
עורכת בכירה: עינת מנוף
