למרות הדמיון בין האמן לטרוריסט, רק האמן נותר נאמן לריבונותו של היחיד; הטרוריסט אינו יכול להימנע מהקמת ארגון טרור
היחס בין אמנות ואלימות – ולחלופין אמנות ומלחמה, אמנות וטרור – היה מאז ומעולם אמביוולנטי לכל הפחות. אף שהאמנות זקוקה לשלום ושלווה כדי להתפתח, לא אחת היא ניצלה את רגעי הרוגע הללו כדי להלל ולשבח את גיבורי המלחמה ואת מעשי הגבורה שלהם. גם שיח האמנות של המודרנה משתמש ומפעיל מושגים מן העולם הצבאי: "אוונגרד", למשל, או "האסטרטגיה של האמנות". מדברים על ניפוץ נורמות, על הרס מסורות או על שבירת הטאבואים.
האמנות המודרנית, אם כן, כבר לא רק מלווה את המלחמה, מהללת או מבקרת אותה; מעתה היא עצמה מנהלת מלחמה. אמן האוונגרד הקלאסי ראה את עצמו כמדיום לשלילה, להרס ולביטול של כל דפוסי האמנות המסורתיים. בהתאם לנוסחה המפורסמת "שלילה היא יצירה", נוסחה שינקה את השראתה מן הדיאלקטיקה של הגל, והופצה כ"ניהיליזם פעיל" על-ידי כותבים כמו באקונין וניטשה, חש עצמו האמן האוונגרדיסטי – ולו בזכות הרס מוסכמות העבר, ניתוץ ההתנהלות האמנותית ושבירת הטאבואים – כמי שהוסמך ליצור איקונות חדשות של חברה חדשה.
יצירת האמנות המודרניסטית נמדדה על-פי מידת הרדיקליות שלה ומידת ההרס שגורם ניתוץ המסורות האמנותיות. הגם שבינתיים הוכרזה המודרנה לא אחת כזרם מיושן, קריטריון הרדיקליות עדיין רלבנטי בשעה שבאים לשפוט את האמנות. היום, כבעבר, הדבר הנורא מכל שאפשר לומר על אמן הוא שאמנותו "תמימה ובלתי מזיקה".
הדבר יצר באמנות יחס קשה כלפי האלימות והטרור. התגובה השלילית של האמן לכוח המדכא, לשלטון הממלכתי המאורגן, פוסקת כמעט מעצמה. האמן הפועל במסורת המודרנה חש עצמו מחויב להגן בשמה על ריבונות היחיד מפני פעולת הדיכוי של המדינה. לעומת זאת, יחסו של האמן אל הכוח הפרטני והמהפכני מסובך יותר, שכן זה, באופן מנוגד לחלוטין, מחייב בבסיסו את ריבונות היחיד לנוכח המדינה. השותפות הפנימית העמוקה בין האמנות המודרנית ובין המהפכנים המודרנים והטרור הפרטני היא מסורת ארוכת שנים. בשני המקרים ניצבות השלילה הבסיסית והיצירתיות המקורית שכם אל שכם, בין אם באמנות ובין אם בפוליטיקה. מאז ומעולם הובילה שותפות זו גם ליריבות. בספרו "מאו II" כותב דון דלילו שהטרוריסט והסופר מנהלים משחק שבו אין מפסידים ואין מנצחים: באמצעות השלילה הבסיסית של הקיים, שניהם מבקשים ליצור שיח שעשוי היה לרתק את הדמיון של החברה – ובמעשה זה לשנות את החברה. מבחינה זו אפשר לראות בסופר ובטרוריסט מתחרים – ובימינו, קובע דלילו, הסופר מפסיד; ערוצי התקשורת משתמשים במעשיו של הטרוריסט כדי ליצור שיח רב-עוצמה, שאף סופר אינו יכול להתחרות בו. ואף על פי כן, ספרו של דלילו מסתיים באמירה שבסופו של דבר רק הסופר – ולא הטרוריסט – הוא שיכול לממש את ריבונותו של היחיד ולהגן עליה, שכן כדי להוציא את מטרותיו אל הפועל, אין הטרוריסט יכול להימנע מהקמת ארגון טרור. במעשהו זה הטרוריסט מתדמה למדינה שבה הוא כביכול נלחם.
***
לא רק אופיו של המעשה האיקונוקלסטי – המעשה ששורשו התקפה על מוסדות ואמונות – מבדיל בין האמן לטרוריסט. גם אם בעיני הביקורת האיקונוקלסטית התמונה נחשפת כתוצר של אקט בימוי אמנותי לשמו, גם אם היא מובנת כהסתר של המציאות ולא כהתגלות שלה, התמונה נותרת הכלי היחיד שבאמצעותו יכולה האמנות לפעול. האמנות, על כן, מבקשת לשוב ולהשתמש בתמונות אחרי ההרס שגרמו להן המודרניזם והאיקונוקלסיזם. מבקשת לשוב ולבדוק את השימושיות של התמונות בלי להכחיש את הנזק האיקונוקלסטי. בלי להכחיש את החשד הבתר-איקונוקלסטי: לא המציאות מסתירה את הבימוי, אלא הבימוי מסתיר את המציאות.
בוריס גרויס הוא מאוצרי התערוכה "אמנות ומלחמה" יחד עם דניאל בינרבאום.
