רשמים מיום העיון "כוכב נולד" במוזיאון חיפה
אם יגיע לכאן (לישראל) אורח מכוכב אחר, הוא עלול להגיע למסקנה שאמנות זה משהו שעושים בין גיל עשרים לשלושים. כך סבור האמן זוכה פרס שר התרבות על מפעל חיים נחום טבת, המרכז את תוכנית הלימודים לתואר השני בבצלאל. התופעה הזאת, של העדפת הצעירים והבוסריים על חשבון אמנים שאיתרע מזלם ונולדו לפני שנות השבעים-שמונים, באה לביטוי במתן הכותרת "כוכב נולד" ליום עיון בנושא הצלחה ואמנות, בעקבות תערוכת "הזוכים 2007" - פרסי שר המדע, התרבות והספורט - במוזיאון חיפה.
"יש תחושה של נבחרת נוער - אמנות עושים מגיל 20 עד 30. אחרי גיל 35 נגמרים הפרסים. תסתכלו על פרויקט 60 שנות אמנות ישראלית, במה ובמי בוחרים. רק אמנים צעירים, ומהאמנים הרציניים - את מה שהם עשו כשהיו בני 25", אומר טבת.
כיום העדיפות שניתנת לצעירים כבר צרובה בתודעת הציבור, כשאמנים צעירים נחטפים מייד לאחר סיום לימודיהם, זוכים לתערוכה ולכיבודים ונעלמים לאחר מכן. כיצד כל זה משפיע על מושגים ותיקים כמו... הצלחה? כיצד זה משנה את פני עולם האמנות? שואלת תמי כץ-פרימן, האוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות ומנחת הכנס.
איך נמדדת הצלחה? האם הצלחה אפשרית בעולם כה תחרותי ובעייתי כמו עולם האמנות (בארץ בפרט)? מעטים יגיעו לראש הפירמידה, מעטים יזכו לחשיפה (כך אומרת באנחה סוזן לנדאו, אוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל, בפרק "15 דקות תהילה" מתוך הסדרה "סיפור מסגרת" שהוקרן בסוף יום העיון), פשוט כי יש יותר מדי אמנים ומעט מדי מקום.
בבתי הספר לאמנות בארץ בוחרים במודע שלא להנחיל לתלמידים ידע בשיווק ומכירות. מתעסקים באמנות, לא בצד הפרקטי יותר שלה. זו טעות שאנו משלמים עליה מחיר,טוענת רחל מראני, מייסדת ומנהלת הקרן למצוינות בתרבות. מטרת הקרן לשנות את תדמיתה של ישראל בעולם, כדי שאנשים יחשבו על מחול משובח או אמנות נהדרת כשהם חושבים על ישראל, ולאו דווקא על הקונפליקט הפלסטיני.
צוותים אמנותיים בוחרים את האמנים המבטיחים ביותר, מתוך 11 קטגוריות, עד 10 אמנים בשנה, ועוזרים להם לממש את הפוטנציאל, כדי שיהיו מוכנים להזדמנות כשזו תיקרה על דרכם (הגדרת "מזל": "מוכנות פוגשת הזדמנות").
כישרון הוא תנאי הכרחי להצלחה, אבל בהחלט לא מספיק. יש גם ליצור ביקוש, להיות מעורב בתהליך השיווק, לנהל קריירה, גם אם זה בעזרת אנשים אחרים. הקרן מפעילה תוכנית לימודים שנקראת "האמן כיזם". מה שחשוב הוא נטילת האחריות על ניהול חייך האמנותיים לידיך שלך. אין פתרונות קסם: חשוב לנפץ את האשליות של האמנים הצעירים, שכאילו כל מה שנדרש מהם הוא לשבת בסטודיו ולעבוד ויום אחד יגלו אותם.
מצוינות, לפי מכון גאלופ, היא "היכולת להגיע להישגים משמעותיים לאורך זמן וללא מאמץ מיוחד". למרבה ההפתעה, "ללא מאמץ מיוחד" אכן מתאפשר ברגע שאנשים מגיעים להבנה לגבי שלושה פרמטרים חשובים - מה הם רוצים (מה התשוקה האמיתית שלהם), במה הם טובים/מוכשרים (מהן היכולות הברורות והייחודיות שלהם, כולל כישורים שהם מוכנים ויכולים לטפח), והכי חשוב - באיזה אופן ניתן למזג בין שני אלה במישור המעשי. כשאנשים באמת מבינים מה הם רוצים ובמה הם טובים, אומרת רחל מראני, ההצלחה מובטחת.
האומנם? גם באמנות? עולם האמנות הישראלי עובר בשנים האחרונות סדרה של טלטלות, שהחלה בשנות התשעים, שאז נולדו המושגים "צעירות", "רייטינג" ותקשורתיות באמנות, לדברי רותי דירקטור, שהנחתה פאנל בנושא יחסיותו של מושג ההצלחה באמנות. עד אז לא דיברו על כך במפורש, אבל פתאום נתקלנו באמנים-כוכבים, והיום יש כבר אמנים ידוענים המככבים גם במדורי רכילות.
הפאנל על "פניה המורכבות וההפכפכות של ההצלחה" עסק בעיקר בתופעת הצעירים, שמתקשרת עם תופעת תוכניות הריאליטי (תוכניות בעיקר על צעירים ולצעירים), והשתתפו בו נסים טל (מנכ"ל מוזיאוני חיפה), רבקה סאקר (יו"ר סותבי'ס ישראל ומנהלת ארטיס, ארגון המסייע לאמנים ישראלים להציג בניו יורק), נחום טבת, וגל ויינשטיין על תקן "אמן צעיר ומצליח".
יש הכרה בעולם שקורה פה משהו מעניין ואחר, הסכימו כולם. רבקה סאקר הזכירה כי בתערוכה של סיגלית לנדאו ב-MoMA לאחרונה, כתבו עליה בטיים אאוט ניו יורק בהקשר של "צונאמי" של אמנים סיניים שמציף את מנהטן, וציינו שאולי לא שמנו לב, אבל יש לצונאמי הזה זרם תחתי של אמנים טובים מישראל.
נסים טל טוען כי בהתאם למה שקורה בניו יורק בשנים האחרונות, גם מחירי האמנים הצעירים בארץ עולים ועולים, עד כדי כך שאין המוזיאון יכול להרשות לעצמו לרכוש עבודות (הוא ציין אמן צעיר לדוגמה, בלי לנקוב בשם, שמחיר תמונה שלו היה 22,000 דולר) ושאל אם אפשרי שמחירי האמנות הם בועה, בדומה להייטק, ואולי תתפוצץ לבסוף - שאלה שמטרידה רבים, גם בעולם הרחב.
נחום טבת אמר כי רק דבר אחד חשוב והוא אמנות טובה. למרבה הצער, למרות שיוצרים כאן אמנות מצוינת, כל היתר מפגר אחריה ב-20 או 30 שנה, כל ה"מערכת" אינה מתפקדת, כולל מוזיאון תל אביב שאינו מתאמץ מספיק ליצור קשרים חיוניים וחילופי תערוכות עם מוזיאונים ברחבי העולם. בהקשר זה אמר נסים טל כי הוא מקנא במדינות אחרות, למשל בגרמניה, שמשקיעה הון תועפות בטיפוח אמנים, מעניקה סטודיו ודמי מחיה כדי שיוכלו להתפנות ליצירה.
מוזיאונים בארץ מגייסים בציפורניים כספים לקיים תערוכות, ואי אפשר שגם יתמכו בנוסף באמנים. התחושה היא שהמדינה לא ממלאת את ייעודה, ושחיי האמנים כאן קשים מביתר העולם המערבי, ואף על פי כן האמנות משגשגת - הפלא ופלא.
כמובן, היתה התייחסות לשאלת רפי לביא והביאנלה. כולם נראו תמימי דעים שהבחירה לא היתה מוצלחת, כולל הקהל שמחא כפיים לרבקה סאקר ("עכשיו שכל האוצרים רוצים לבוא, שיש התעניינות כזאת באמנים ישראליים בעולם, בקרוב מגיעה משלחת גדולה של כמה אוצרים של מוזיאונים רציניים בארה"ב, מה נראה להם היום - את רפי לביא"?) ולנסים טל ("לבחור ברפי לביא לביאנלה זה כמו לבחור ביפה ירקוני לאירוויזיון. לא, כמו לבחור בשושנה דמארי").
גל ויינשטיין: "אני חושב שזו בחירה צינית ממניעים פוליטיים ואסטרטגיים. בחירה של דווקא, שנובעת מאיזושהי היסטריה. כאילו שמישהו מהמדור לאמנות פלסטית התעניין ברפי כשהיה חי".
נחום טבת: "כבר הרבה שנים אין לי מלה טובה להגיד על ההחלטות של המדור לאמנות פלסטית".
מישהי בקהל שאלה מי קובע מה איכותי ומה הקריטריונים לאיכות? נחום טבת הזדרז לענות, שאמנים יכולים לחשוב מה שהם רוצים, אבל יש גורם מסיבי מאוד שמבלבל את הקריטריונים היום - כסף.
גל ויינשטיין הוסיף, כי גם בחירת האמנים לא תמיד מספקת תו תקן לאיכות.
לקינוח הוקרן כאמור הפרק "15 דקות של תהילה" מתוך הסדרה "סיפור מסגרת". נראו שם, בין היתר, מיכל רובנר, האמנית הישראלית הכי מצליחה כיום בעולם, צקי רוזנפלד ושעיה יריב, בעלי גלריות בתל אביב, אליעזר זוננשיין (לא צריך להציג בפורום שלנו), והאמן צבי גולדשטיין, שמתעקש שלא לשחק את המשחק ומקדיש עצמו אך ורק לעשיית אמנות, בלי לחשוב אם היא מתקשרת עם הקהל/עולם (אמנות קונצפטואלית ובלתי נגישה), ואף על פי כן הוא מוכר ומוערך ויצירותיו מוצגות. הוא מתרפק על תקופה בה האמנים הותירו ציור על קיר מערה והמשיכו ללכת בלי להטריד את עצמם עם הבלים כמו מכירות, שיווק והפצה.
דיברו קצת גם על איכות או על היעדרה, וכולנו עיקמנו את חוטמנו קלות למשמע ההגדרה של היחצ"ן רני רהב, שהתראיין ב"15 דקות של תהילה", ל"אמן טוב": אמן טוב הוא אמן שמצליח. אמן לא טוב הוא אמן שאינו מצליח, שלא שמענו עליו. יכול להיות שדבריו הוצאו מהקשרם בעריכה. אני מאוד מקווה בשבילו.
הערה לסיום: יום העיון היה נפלא, המרצים נבחרו בקפידה, והיו משעשעים ושנונים, הקהל נותר מרותק והקשיב והשתתף, ומי שלא היה הפסיד.
פורסם בנוסח דומה בפורום האמנות של קפה דה-מארקר
