"החלל הראשון הוא הראש שלי. אחר-כך בכל מיני מקומות"

על העבודה "פנינה" של איתן בן-משה

באזור מחלף חיל השריון, אזור אפרורי, חד-גוני, קופצת פתאום לעיני הנוסעים שמרימים מבט פנינה ענקית, זוהרת ומבריקה, ששתל שם האמן איתן בן-משה. הפנינה מגיחה מתוך פינה זניחה ומלוכלכת של המחלף. היא עשויה פיברגלס, פיגמנטים ואבקות שונות, גודלה כגודל אדם, והיא נוצצת בשמש: אובייקט שמנמן ועגול, שמזכיר מעט פטרייה.
"הפנינה היא חלק מסדרה של עבודות שאני משתיל באזורי ספר בשולי כבישים מהירים", מספר בן-משה על הפנינה המושתלת שלו: ספק תכשיט וספק הפרעה, גידול לא פונקציונלי בנוף שהאסתטיקה שלו תכליתית וידועה מראש. "מחלפים", הוא מסביר, "תמיד עיניינו אותי. את ילדותי העברתי בהרבה נסיעות בכבישי ארה"ב, במחלפים הרבים. אני מנסה להקשיב למקום שאני נמצא בו, משהו רוצה לצוץ מתוכו, הוא מבקש ממני רשות ואני משתף פעולה. בחודשים האחרונים התחלתי לדמיין פנינים לצדי הדרכים".
ולמה אתה יוצר במרחב הציבורי?
"במקביל לעבודה בתוך הגלריות, חשוב לי לעבוד במרחב הפתוח. הפסלים שלי עברו מוטציה באופן כזה שהחלו לצוץ בלי שליטה בחללים שונים. החלל הראשון הוא הראש שלי. אחר-כך בכל מיני מקומות".

האובייקטים של בן-משה מנג'סים ומפריעים בלי חשבון. לפי אופן התצוגה וההצבה שלהם, לא נראה שהם מבקשים הסכמה מהסביבה. הם גם אינם מתאמצים להתחבב על העין. הם מתערבים בסביבה יותר מאשר ממתינים לאישורה, אולי מוחים כך על הצורך הבלתי נלאה של אמנים באישור.
בשנה שעברה הציג תערוכה ברוח זו בלובי של בנק דיסקונט ברחוב הרצל בתל-אביב, "אסיה דובדבן" שמה, שכללה אובייקטים צמחיים שלועגים באופן עשייתם והצבתם לטעם הבורגני האנין. "לפני התערוכה ישבתי שם שבוע וניסיתי לדמיין צורות שיוצאות מהרצפה", הוא מספר. "אני אוהב שהדברים נראים בין משהו טבעי-אורגני לבין תפאורה זולה. אולי כמו שמושכים אותי מקומות כמו הלובי של הבנק הזה, שיש לו ארכיטקטורה משנות השבעים, רצפת שיש ועצי זית מלאכותיים. זה מקום שיש בו זיוף חשוף לעין כל, שלא מצליח לעבוד. אני נמשך לדברים שלא ממש עובדים, שהזיוף ברור בהם. סוג של לוזריות".

***

בן-משה (34) מתגורר בתל-אביב. לאחרונה הציג בגלריה טל אסתר תערוכה עם בועז קדמן, כעת הוא עובד על תערוכת יחיד שתעלה בספטמבר הקרוב ב-Public Space with a Roof באמסטרדם. הוא בוגר תוכנית לימודי ההמשך של בצלאל. גם בתערוכת הסיום שלו שם פלשו עבודותיו למרחב התצוגה של האמנים האחרים, כמנסות לגנוב את המקום ואת ההצגה. "פגשתי אנשים זרים בביתם כמה פעמים ושוחחנו על החיים", הוא מספר על פרויקט הסיום שלו בבצלאל, "פרויקט החייט". "כמעט תמיד השיחה הגיעה מהר למקומות הכי אישיים שלהם ושלי: מין, כסף ופחדים. צילמתי את חללי המגורים שלהם, ויצרתי פסלים מתוך המפגש. חלקם נרכשו על-ידי אותם אנשים, וחלק מהם נדחו בשאט נפש".
באפריל השנה, בתערוכה בגלריה קו-16 בשכונת נווה-אליעזר בתל-אביב, הציגו הוא, מעיין שטראוס ואוהד מטלון השתלטויות על המרחב הציבורי. בן-משה הציג שם, בין היתר, "סרט טבע" שמראה את הפנינה במחלף.
"יש לי עניין לפרוץ את גבולות הגלריה", מסבירה גם אוצרת התערוכה, מעיין שלף. "לראות מה קורה כשהדברים יוצאים מתוך החלל הסטרילי שלה. כמו פנינים בטבע שנוצרות מהתקרשות בצדפה, חומר הגלם שהוא לכלוך ואבק מתקרש סביב הפנינה המושתלת בנוף. מיקומה בשער לשכונות הדרומיות של העיר מדבר גם על הסטריאוטיפים שקשורים לשכונות האלה".

פסלים מפרויקט "החייט", שנוצרו בעקבות שיחות עם זרים שנבחרו באקראי, ועבורם

במקום עני מבחינה צורנית, בן-משה משתמש בדימוי שמתחבר לעושר, אך לא פחות מכך – לזולות ולקיטש. הביטוי התיירותי "פנינת נוף" מוצא כאן מהקשרו, ומקבל לכאורה גוון אירוני: הרי מדובר במחלף בלתי אסתטי בעליל, הפנינה אינה הופכת אותו ליפה, והוא אינו הופך אותה לפנינה. ובכל זאת, פנינת ענק ניצבת בתוך הכיעור הסתמי. קסם לא מוסבר עולה מתוך ההפרעה.
יש לעבודות של בן-משה איכות הנוצרת מתוך הערבול בין המקור הצמחי והאורגני של האובייקט לבין הסביבה והחומרים הזולים למראה שמהם נוצר. התוצאה היא מוטציה, גידול כלאיים צומח/דומם, ג'אגלינג בין יפה למכוער, בין אנין להמוני, בין אישי לפולשני.
תחילה פועל על הצופה המזדמן אפקט ההשהיה. כעבור זמן לא רב, האירוניה מתפרצת. המראה המעוך הזה, העשוי היטב, מגרד אצל הצופה איזושהי שכבה של אדישות.

איתן בן-משה ובועז קדמן, "האח העיוור". גלריה טל אסתר