"מרחב האמנות המהורהר, השקט, יכול להיות מקום מקלט, מזור, תרופה אסתטית לחיים. אבל מרחב החיים המלא, שלכאורה כבר עמוס לעייפה, יכול גם הוא להיות מרחב לאמנות".

מרי ג'יין ג'ייקוב

 

היחסים בין אמנות לחיים הם יחסים מורכבים, המתגלמים במגוון מישורים תיאורטיים וחזותיים. בין השאר, הם נוכחים ובאים לידי ביטוי ביצירות אמנות המקיימות זליגה בין חיים פרטיים, משפחה ופעולות יום־יומיות לעשייה אמנותית. השגרה האפרורית-לעיתים הופכת לזירה ביקורתית ופוליטית דרך טשטוש הגבולות בין האמנות לחיים אצל אמנים כמו גיא בן נר, בועז טל, אלינור קרוצ'י, מירל לדרמן יוקליס ואחרים, הקושרים בין היום־יומי לחתרני ונכנסו לקנון האמנותי בזכות שמירה על המתח בין השניים.

בטקסט זה אבקש להתעכב דווקא על היחסים בין החיים לאמנות בחללים לאמנות עכשווית השוכנים בלב מתחמים שימושיים, מוכרים ו"רגילים", כחלק ממרקם החיים בישראל. מרחבים גנריים, שרובם נועדו לספק שירותי פנאי לקהילה מקומית. כמי שבשנים האחרונות מנהלת ואוצרת את קו 16 – גלריה קהילתית לאמנות עכשווית, השוכנת במרכז קהילתי נווה אליעזר, אני עוסקת רבות בקשר שבין מרחב אמנותי לחיי שגרה קהילתיים ואף מוסדיים, ובאופן שבו אמנות יכולה להשתלב בתנועת החיים בסביבה רבת שימושים.

טיב הקשר בין "החיים עצמם" – קרי המקום ואנשיו, הכוללים את עובדי המקום ואת האוכלוסייה הצורכת את קשת האפשרויות שהוא מציע – לאמנות הוא מקור הכוח והייחוד אך גם האתגר העומד בפני מוסדות אמנותיים כמו גלריה קו 16 והמרכז לאמנות דיגיטלית. על אף שהם שונים באופיים ובפעילותם, שניהם פועלים בסביבה חינוכית־תרבותית, שוקקת ופריפריאלית. המרכז לאמנות דיגיטלית, שהוקם בשנת 2001, מציע מודל גמיש כמתחם שבו קיים שפע אפשרויות פעילות וכולל בית ספר, מרכז קהילתי, מעבדה, מסעדה וחלל תצוגה. המרכז מוביל גישה של עשייה פתוחה לכל, חופש מחשבה ודעה, בשאיפה לשותפות אמיתית ושוויונית ככל האפשר. קו 16 היא גלריה עירונית הפועלת מאז שנת 1998 במרכז קהילתי, בשכונת נווה אליעזר שבדרום מזרח תל אביב-יפו. מיקומה הייחודי בקומה השנייה של המרכז מייצר יחסים מורכבים עם סביבתה. מצד אחד, היא חלק מסל השירותים שהמרכז הקהילתי מציע ובו גם ספרייה, קונסרבטוריון, חדר כושר, חוגי ספורט ומחול ועוד, ומצד שני היא אוטונומית בעשייתה ובמידה רבה עודנה נטע זר שאינו מצליח לייצר אחיזה ויציבות במקום.

המתנ"סים – מרכזי תרבות, נוער וספורט, הוקמו בישראל בשנות השבעים למאה העשרים במטרה להציע מגוון שירותי חינוך, תרבות, ספורט ופנאי. "המתנ"ס אמור לעשות עם ולמען הקהילה…אין למתנ"ס דימוי מרתיע ועד היום נראה שהוא נתפס כגורם מקצועי המציע שירות מקיף מתמשך ובלתי תלוי".[1] כיום המתנ"סים נקראים "מרכזים קהילתיים" וממשיכים להציע מגוון רחב של פעילויות, משירותי רווחה ועד לתרבות פנאי – מגוון הנוגע בשלל האפשרויות שמציעים החיים. מיקומה של הגלריה כחלק ממרכז קהילתי מצביע עליה כעל מרחב מקצועי המחזיק בתו תקן עירוני – "כשירות" לקהילה, בדומה לשאר המשאבים הקיימים במרכז. להבדיל מגלריות עצמאיות (מסחריות או שיתופיות) שעשויות להיות מנותקות מסביבתן, גלריה במרכז קהילתי קשורה במהותה למקום ונדמה כי חלים עליה (גם) "חוקים" וקודים מעט שונים, הנובעים מתוך המוסד עצמו. לאור זאת, היה מתבקש שהצופה המזדמן לחלל התצוגה יתפוס את הגלריה כחלק ממבחר הפונקציות שמציע המרכז הקהילתי.

המרכז הקהילתי הוא מרחב שימושי המבוסס על מערכות שבמידה רבה מציבות את הצרכן במרכז, כמקבל השירותים לפי בחירתו ובשליטתו. גלריה לאמנות עכשווית, לעומת זאת, מציעה מצב הפוך, כמרחב שהייה והתבוננות שבו המבקר מוזמן לוותר על שליטה, מקום המעודד חשיבה עצמאית. שתי התפיסות השונות הללו לגבי מקומו של המבקר מובילות לפער בין שני המרחבים הפועלים בשני צירים מקבילים. פעילות הגלריה בתוך מוסד ארגוני שתרבותו זרה ברובה להנחות היסוד שלה עצמה, עשויה להוביל לדחיקתה בהיררכיה של המרכז, כאשר זו בתורה עלולה לגבות מחיר ואף להציף בכל פעם מחדש את הצורך להצדיק את קיומה של הגלריה במערך. מצב מתעתע זה מוביל לעיתים לצפייה מחללי האמנות "להתמודד" ואף "להתחרות" במגוון השירותים הקיימים במקום: להציב את עצמם תחת אותן קטגוריות שימושיות ואף בידוריות ולאמץ מודל כלכלי קפיטליסטי של אירועים ופעילויות, שמטרתם "להנגיש" את המקום לקהל הרחב. בעיני התשובה לקונפליקט הזה שונה: אינני מאמינה כי האמנות צריכה להתחרות בחיים עצמם על מנת לקבל תשומת לב או הכרה, אלא דווקא לפעול בתוכם, כסוכן נוכח הקשוב לתצורות שונות של חיים.

במציאות של היום, הצטלבות נתיבי החיים ונתיבי האמנות מזמנת מפגשים רווי התנגדות וחשדנות אך גם מולידה שיתופי פעולה ייחודיים. במקרה של קו 16, היא מתגלמת בניסיון לחשוב על הגלריה כעל גוף מבוסס מקום – אורגניזם התלוי בסביבתו על מנת לשרוד ולתפקד. במאמר שהתפרסם בכתב העת מפתח, מאשה זוסמן, אמנית ואחת ממייסדי גלריה ברבור בירושלים, כותבת על מרחב התצוגה כמקום שאינו ניטרלי: "הוא עצמו יוצר את ההקשר, התנאים ומרחב הפעולה אשר דרכם מתממש הפוטנציאל הפוליטי של יצירת אמנות. מכל המוסדות שעוסקים באמנות פלסטית דווקא לגלריה, כלומר לחלל לא גדול המציג אמנות, הנמצא לרוב במרחב עירוני־שכונתי, עם צוות עובדים קטן, הפתוח לקהל הרחב – דווקא לו יש פוטנציאל גדול במיוחד לקיים פרקטיקה פוליטית אמיתית כמקום שמנסח מחדש, בגופו עצמו, קיום משותף שוויוני… אני לא יוצאת כמובן נגד המצאות של צורות ומודלים חדשים של מוסדות אמנות. עם זאת, דווקא לגלריה (כמו גם למוזיאון), כמוסד מוכר ומסורתי, יש יכולת לגשר בין פערים תרבותיים, כלכליים והשכלתיים וליצור מרחב תרבותי משותף, מכיל ושוויוני".[2] דומה כי הנוכחות של הגלריה בלב מרכז קהילתי שכונתי טומן בחובו את הפוטנציאל הזה ביתר שאת.

ההקשר הוא אחד הפרמטרים המשמעותיים שדרכם אפשר לשנות את חוויית הצפייה באמנות, אשר לרוב נתפסת כמנוכרת. מרחבים רב־שימושיים, כאלה שאינם ניטרליים, עשויים להציע גם אפשרויות אחרות וחדשות למרחב אמנותי. חוויית הצפייה באמנות מושפעת מן ההקשרים החברתיים, הפיזיים והתרבותיים שבהם היא מתקיימת, כשהמשמעות צומחת במפגש בין שלושתם.[3] המבקר בחלל תצוגה מוזיאלי או מסחרי מגיע מראש עם מודעות למקום; הוא מכיר את הקודים של ביקור בחלל אמנות ואת כללי ההתנהגות (לא לגעת במוצגים, לדבר בשקט וכו') ומכוון לחוויית צריכת אמנות. אך מה קורה כאשר האמנות "תופסת" אותך לא מוכן, בנעלי בית או בדרך ממקום למקום? במרחב המוכר, הביתי־כמעט? כאן החוויה, שלרוב אפופה בהוד חגיגי שבו מושעות ומושתקות הפרעות וטרדות היום־יום, הופכת לאגבית כמו ביקור בספריה. מתאפשרת חוויה חדשה, שונה אך יחד עם זאת (אולי) פחות מאיימת.

האוצרת וחוקרת האמנות מרי ג'יין ג'ייקוב (Jacob) תיארה תערוכות כמרחב של פתיחוּת המאפשר חוויה שאינה נשענת על ידיעה מוקדמת או הגדרה מראש של איך אנו אמורים להרגיש ומה אנו אמורים לחוות. ההימצאות במצב של חוסר ידיעה, היא טוענת, הלגיטימציה לחוות חוויה אישית, מלאה, יכולה להיות מפחידה, אבל אנחנו זקוקים למרחבים נוספים כמו מרחבי התערוכה, שיכולים להוביל אותנו אל מעבר לגבולות העצמי.[4] שני המושגים  שמעלה ג'ייקוב בהקשר של חיים ואמנות –  חוסר הידיעה ופתיחוּת – הם מושגים שאנו קושרים על פי רוב לאירועים ספונטניים ולא צפויים בחיינו, ואינם (בהכרח) מזוהים עם חוויית הצפייה באמנות. הימצאותם של מרחבי אמנות במרחבי חיים מוכרים (במקרה זה, מרכז קהילתי) פותחת את האפשרות לחוות חוסר ידיעה ופתיחות בהקשר אמנותי. בעיני, במודל זה טמון הפוטנציאל המירבי של הצעתה של ג'ייקוב: זהו מפגש המזמן עבור המבקר האקראי אפשרות לפתיחות והבנה של חוסר ידיעה, אפשרות לחוות אמנות (גם) בצורה משוחררת מידיעה והגדרות נתונות מראש – בתוך השגרה. מצב זה מאפשר הרחבה של הצטלבויות, מפגשים וממשקים לצד בניית אמון, אם רק לוקחים בחשבון את המובן מעליו – את הגמישות ואת הדינמיות שבהן החיים והאמנות מתחברים ולפרקים מתנתקים.

[1] אורי ינאי, התפתחות מרכזים קהילתיים בישראל, מתוך ההרצאה השנתית לזכרו של ארנולף מ. פינס ז"ל, בית ספר לעבודה סוציאלית ע"ש פאול ברוואלד, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ג.

[2] מאשה זוסמן, "גלריה לאמנות", מפתח כתב-עת לקסיקלי למחשבה פוליטית 6, 2013, עמ' 19-28.

[3] ג'ון פאלק ולין דירקינג, "החוויה המוזיאלית", מתוך: חינוך במוזיאונים לקט מאמרים, עריכה: אורית גובר, 1993, עמ' 13-17.

[4] Mary Jane Jacob, "Marking Space for Art" in: What Makes A Great Exhibition? Paula Marincola, Philadelphia Exhibition initiative, Philadelphia Center for Arts and Heritage, 2006, pp.134-141.