עם מעברו לשכונת ג'סי כהן, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית הפסיק בהדרגה לתפקד כגוף מארח או כחלל תצוגה נטול פניות, והחל לקדם התערבויות אמנותיות בשכונה בכוונה להביא לשינוי חברתי ו"לקיחת אחריות בתוך המציאות," כדברי מייסדת המרכז, האוצרת גלית אילת: "האמנות אולי לא יכולה לשנות את העולם […] אבל היא יכולה לפחות לקחת בו חלק."[2]

מבחינה זו, ניתן לראות בכל ההתערבויות האמנותיות של האמנים והקבוצות שפעלו במסגרת המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בשנים 2010–2016 פרויקט אחד: פרויקט ג'סי כהן.

פרויקט זה של אקטיביזם חברתי התבטא בסדרה של תערוכות, פעולות יזומות ואירועים במרחב הציבורי והפרטי. אנשי המרכז ייחסו חשיבות רבה ליצירתה של רשת פעולה בין גורמים שונים ברשות העירונית, במוסדות הציבור ובקהילה. רשת פעולה זו תפסה במובן מסוים את מקומו של התוצר האמנותי, הארטיפקט.

שינוי תפקודי זה התחולל גם הודות לעיריית חולון, שהבינה את כוחו של המרכז ככלי להתחדשות עירונית (ובאופן ממוקד יותר, להתחדשות שכונתית). למעשה, העירייה עודדה את הקמתו של המרכז מלכתחילה במסגרת שאיפתה למתג את חולון כעיר בעלת נראות עדכנית וצעירה באמצעות אמנות ועיצוב, בדגש על המדיום הדיגיטלי.

השינוי באג'נדה של המרכז לאמנות דיגיטלית וההתמקדות בפרויקטים אמנותיים בעלי אוריינטציה קהילתית ושכונתית החלו בחודש מרץ 2010. זאת, לאחר שגלית אילת פרשה מניהול המרכז לאחר עשור, ואת מקומה תפס איל דנון, אשר ביקש להחליף את הקו החברתי-פוליטי שהתוותה אילת בקו קהילתי.

בחודש אפריל של אותה שנה פורסם קול קורא לאמנים, ארכיטקטים ומעצבים, שהתבקשו להציע פרויקטים תלויי מקום בשכונה. בעקבות זאת נערכו לאמנים סיורים בשכונה, והתקיימו פגישות בינם לבין התושבים. השיח האמנותי והקהילתי שהתעורר הודות לכך חצה גבולות ומדיומים.[3]

שינוי הקו האוצרותי דרש גם היערכות מבנית. פעילותו של המרכז – שהתבצעה קודם לכן בעיקר בחללי התצוגה שלו עצמו – התרחבה לחנות שנשכרה במרכז המסחרי של השכונה. בחנות התקיימו סדנאות, מפגשי אמן, תצוגות של פרויקטים מקומיים ותערוכות של אמנים בני המקום. לעתים שימשה החנות גם משרד הפקה של המרכז. בהמשך התרחבה הפעילות גם אל בתי התושבים, הגינות הציבוריות, מתנ"ס לזרוס ובית הספר ויצמן בשכונה. באתר האינטרנט של המרכז הוגדר שינוי האג'נדה כשינוי גאו-סוציאלי: "בתור מרחב לאמנות ציבורית, [המרכז] מעמיד בסימן שאלה מתמיד את מקומם של מוסדות אמנות בחברה שבה הם פועלים. הדבר מעלה סוגיות פוליטיות וחברתיות שלדעתנו אסור לאמנות להתעלם מהן. ^[4]"

בשנת 2012, שנתיים לאחר שהחל את פעילותו בשכונה, העתיק המרכז לאמנות דיגיטלית את משכנו משכונת נווה ארזים למבנה המרכזי של בית הספר בשכונת ג'סי כהן. זה היה מהלך מכריע מבחינת היקף פעילותו הקהילתית והעירונית. המרכז הפעיל במבנה בחצר בית הספר את ה-Fablab – סדנת עיצוב דיגיטלית ששירתה את האמנים ואת תושבי השכונה גם יחד. מיקומה של הסדנה בלב השכונה הדגיש את כוונתו של הגוף האוצרותי ליצור מודל פעולה שמהותו אמנות בקהילה ו"להפוך את השכונה למודל של קיום עירוני פלורליסטי ורב-תרבותי."^[5] פעילות המרכז הוגדרה משלב זה ואילך "מרחב לאמנות ציבורית". חללי התצוגה, האירועים והפרויקטים האמנותיים בחנות וברחבי השכונה, הארכיון, הספרייה ובהמשך גם סדנת העיצוב (כמו גם מגזין האמנות מארב ותחנת הרדיו רדיו חלאס המקוונים) נוצרו ונתפשו כמרחבים ציבוריים שיתופיים.

המהפך המרחבי-ארכיטקטוני של המרכז לאמנות דיגיטלית הושלם ארבע שנים לאחר מעברו לשכונת ג'סי כהן, בתהליך של ארגון מחדש אשר כלל בחינה מחודשת של מאפייני פעילותו – קיום תערוכות אמנות ומעורבות יזומה בפרויקטים קהילתיים. במקום תערוכות יזומות, המרכז החל לשקף בחללי התצוגה שלו את הפעילות הקהילתית שמתרחשת ברחבי השכונה ובמרכז עצמו. אף שב-15 שנותיו הראשונות של המרכז הצגתן של תערוכות אמנות היתה מישור הפעילות המרכזי בו, משנת 2016 ואילך יוחסה לפעילויות חברתיות-קהילתיות חשיבות שוות ערך. גם אופני התצוגה השתנו; דנון ציין במפורש שהנראות של מרכז האמנות (כלומר, זיהויו כחלל תצוגה) הרחיקה ממנו קהלים רבים.[6]

פרוגרמה חדשה זו של המרכז באה לידי ביטוי גם במבנה בית הספר ובחצר המקיפה אותו. קומת הקרקע של המבנה (שבעבר הכילה משרדים, חדר ישיבות ומסדרון כניסה רחב) היתה למרחב של שהות, עיון ופעילות שיתופית. בחלל הכניסה הוצבה מכונת דפוס להוצאה לאור של פרסומים ("עמדה", בלשונו של דנון)^[7]. זוג האמנים אפי ואמיר הקים את מוזיאון ג'סי כהן השלם במסדרון הרחב המוביל אל מטבח קהילתי גדול המשמש את תושבי השכונה, צוות המרכז והמבקרים במקום. הלובי של המבנה הפך לבית קפה קהילתי, ג'סקפה, שהוקם במסגרת הפרויקט שכנים גלוקליים (2014-15). פרויקט זה היה פרי שיתוף פעולה בין שכונת ג'סי כהן בחולון ושכונת נורדבנהוף בשטוטגרט, גרמניה, והוא מיישם את הרעיון הגלוקלי (הֶלחם המלים גלובלי ולוקלי), שלפיו שכונות בעלות מאפיינים סוציו-אקונומיים דומים בערים פריפריאליות חולקות תנאים וקשיים משותפים, ומכאן שמרכזי האמנות בשכונות אלה יכולים לשתף ולשעתק אופני פעולה זה מזה. פתיחת החלל של המרכז למרחב שיתופי קיבלה כאן תפנית רעיונית, שעל-פיה המרחב אינו עוד שכונתי-מקומי, אלא גם ציבורי-אוניברסלי, קרי, מרחב המאפשר בדיקה ויישום של מודלים אמנותיים וחברתיים תוך הפיכתם לפרויקטים גנריים ובין-לאומיים.

דוגמה בולטת אחרת לשיתוף בין-מוסדי היא שיתוף הפעולה בין המרכז לבין קולקטיב האמנים הבינלאומי ווכנקלאוזור (WochenKlausur), הפועל באמצעות מרכזי אמנות מקומיים בערים שונות ברחבי העולם. כאשר הוזמן הקולקטיב לפעול בשכונת ג'סי כהן, הוא בחר להשיק בה פרויקט שירות לשיפור הבית, שמטרתו לשפר את מצב הדירות בשכונה באמצעות רשת של שיתופי פעולה, ובלא השתת עלות על הדיירים. פעולתו של הקולקטיב מול גוף אוצרותי כמו המרכז לאמנות דיגיטלית לא התבצעה רק מטעמים פרקטיים: הקולקטיב מקדם התערבות פוליטית וחברתית באמצעות שיתופי פעולה עם גופים וארגונים המייצגים שלוחות של הממסד. לטענת ווכנקלאוזור, לשיתוף פעולה כזה יש פוטנציאל לחולל שינוי משמעותי במרחב הציבורי: המוסד המארח מאמץ טקטיקות אקטיביסטיות, והאג'נדה שלו מתעצבת מחדש למטרות חברתיות ועירוניות; הרשות (העירייה, המינהל הקהילתי או רשות אחרת) הופכת להיות שותפה לפעולה, ולו באמצעות הגיבוי הארגוני והסיוע התקציבי שהיא מספקת למוסד/מרכז האמנות שפועל בחסותה; ואילו האמנים, המודעים לפוטנציאל הכלכלי הגלום בגיוס הממסד לביצוע פעולותיהם, קושרים עצמם בעקיפין לממסד. מאפייני הפעולה של קולקטיב ווכנקלאוזור הם דוגמה מובהקת לתלות המודעת וההדדית ביחסי אמן-ממסד.

אלון שוואבה, אמן ואורבניסט ישראלי, שהצטרף לפרויקט של ווכנקלאוזור בחולון, ער למשמעות הציבורית של הפעולה: "אין טעם לשפוט את הפרויקט כאובייקט [אמנותי] המייצר חוויה אסתטית. הטרנספורמציה שהם עשו לממסד האמנותי היא בכך שהם היו בין הראשונים שהכניסו פעולות אקטיביסטיות למוסדות אמנות – זה השינוי המשמעותי. זה הכוח האמנותי. זו הטרנספורמציה האסתטית במובן הרחב של המלה, בעצם העובדה שאתה יכול לבוא למוזיאון ולראות אנשים עובדים, או שהם פותחים משרד או headquarters במקום."^[8] ואכן, כמה מתושבי השכונה הגיעו לראשונה למרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית כדי לדווח על בעיה או כדי לתאם שיפוץ בדירתם. כך מתרחשת טרנספורמציה של המוסד האמנותי ממקום אליטיסטי, על פי רוב מנוכר לסביבתו, למרחב ציבורי פעיל.

הטקטיקה של הקולקטיב היא ארגונית: המרת הפונקציה של המוסד האמנותי בפונקציות עירוניות וקהילתיות. עם זאת, מציין שוואבה, השינוי הפונקציונלי שחל במוסד האמנותי עם הפיכתו לאקטיביסטי הוא מעשה אמנותי, קונספטואלי, השואב את כוחו מעצם העובדה שהמוסד האמנותי הוא זה שיוזם, מארח או מציג את הפעולה.

חברי הקולקטיב פתחו את המשרד כשירות לשיפור הבית עבור דיירים בדיור הציבורי בשכונת ג'סי כהן במסגרת התערוכה "אנחנו לא לבד" שהוצגה במרכז לאמנות דיגיטלית בשנת 2013. למשרד אמנם לא היתה נראות אמנותית (הוא הכיל ציוד משרד שגרתי – שולחן, כסאות, מזגן, תאורת ניאון וציוד משרדי), אבל עצם קיומו היה משום הצהרה אמנותית. האם הבחירה בנראות "משרדית" היתה טקטיקה מניפולטיבית שתכליתה להסוות את הנראות ה"אמנותית" כדי לא ליצור תחושת אליטיזם שתעורר ניכור בקרב הדיירים?

הפיכת מרכז האמנות למרחב ציבורי עמדה גם ביסודו של פרויקט אולם, שיצרו האמנית לוסיאנה קפלון, האוצרת מאי עומר והמעצב עירא שליט, בשיתוף בני נוער תושבי השכונה ממוצא אתיופי. הפרויקט פועל מאז ינואר 2014 באולם התעמלות ששימש בעבר את בית הספר ויצמן, ומושתת על העיקרון ש"אמנות יכולה ליצור גם תשתיות, מבנים וקהילות."^[9]

האולם מכיל אמצעים לפעילויות שונות בדמות יחידות ניידות, על גלגלים, שהורכבו ברובן מרהיטים ישנים. כל חלל מוגדר באמצעות ערכת ההפעלה (kit) המייחדת אותו: ערכת מסיבה, ערכת הקרנת סרטים, ערכת עיצוב ולמידה וכן הלאה. הודות לניידותן של הערכות ולשימוש במחיצות (ניידות גם הן), גודלם של החללים בר שינוי בהתאם לאופי הפעילות: הרצאה, הקרנת סרט, פעילות סדנאית וכן הלאה. בני הנוער בחרו, בין השאר, ליצור מבנה סגור במרכז האולם, מעין חלל בתוך חלל כדי לפעול בתוכו כבשלהם ללא העין הבוחנת של האמנים שהנחו את הקבוצה.

התוצאה היא "אזור אוטונומי ארעי",[10] מעין מודל של מרחב; ההתערבות במרחב כמו מצהירה על הכוונה לא לשנות את מבנה החלל של אולם ההתעמלות, אלא רק להציע סיטואציה ארכיטקטונית-חברתית חלופית. אחד העקרונות המנחים של הפרויקט הוא יצירת מרחב שמנכיח את קיומם של קונפליקטים כמעשה אזרחי. התאורטיקנית שנטל מוף (Mouffe) טוענת, שהחברה המערבית מתקשה להתמודד עם קונפליקטים בלתי פתירים. הניסיון להגיע לפשרה מתמצה לרוב בשאיפה להעלים את הקונפליקט או להסתיר/להכיל אותו. כמו מרחב ציבורי פתוח, גם חלל האולם עשוי לזמן פעילות שנויה במחלוקת ולעתים אף בלתי חוקית, או פעולה שמנוגדת להנחיות הנהוגות במרכז (עישון, לדוגמה). החלל אמור לשמש "סביבת עבודה אגוניסטית: סביבה שיש בה מקום לקונפליקט ולחוסר הסכמה על פוליטיקה, על סגנון חיים ועל אמונות."[11] במובן זה, הפרויקט איפשר למשתתפים להתנהל בחלל שעמד לרשותם במרכז לאמנות דיגיטלית כבמרחב ציבורי פתוח.

 

התערבות אמנותית היא פעולה אקטיביסטית. מעקב אחר דרכי הפעולה של התערבויות שונות מלמד, שאקטיביזם אינו פועל בהכרח מתוך התרסה או התנגדות. הוא יכול גם לאפשר הכלה, שיתופיות והסכמה הדדית כאמצעים להתמודדות עם קונפליקטים. בכך הוא מאפשר ביטוי גם לתושבים המצויים במצוקה או החשים תחושת קיפוח ואי-צדק מול נציגי הממסד. תפישתה של מוף מאפשרת להבין את הסיטואציות שמייצר המרכז בפעילותו בכלל, ובפרויקט אולם בפרט, כמרחב קונפליקטיבי שמעמעם את הבינאריות תושב–ממסד, ומחפש ריבוי אפיקים למימוש האזרחות העירונית.

*

מרכזי אמנות ותרבות הם מרחבים ציבוריים לכל דבר. התמורה שחלה במרכז לאמנות דיגיטלית באמצעות הפיכתו למרחב פעולה היא בעצם הנגשתו לציבור הרחב, ובייחוד לתושבי שכונת ג'סי כהן, שהיו מודרים ממנו בעבר. בפעולות ההתערבות השונות בולטת העובדה שהציבורי והפרטי אינם ערכים מובחנים ונבדלים זה מזה. במסגרת פעילותו המתחדשת של המרכז, התערבויות אמנותיות גלשו לתוך מרחבים פרטיים[12] ואילו מרחבים ציבוריים דוגמת אולם הספורט של בית הספר נפתחו בפני תושבי השכונה, שיכלו להתנהל בתוכם כבחלל פרטי.

הדבר מאפשר לנו לעמוד על מאפיין נוסף של התערבויות אמנותיות במרחב הציבורי: מרחב ציבורי עשוי לתפקד כמרחב בין-אישי ולא בהכרח כמרחב קולקטיבי, שהרי מרחב ציבורי אינו מתנהל באופן הומוגני וקולקטיבי מעצם טבעו. עם כינונו של מרחב קולקטיבי, המרחב הופך ל"מקום" של הקבוצה/המשתמשים ומפסיק לתפקד כמרחב ציבורי. המהלך שהתרחש בשש שנות פעילותו הראשונות של המרכז לאמנות דיגיטלית בשכונת ג'סי כהן מציב אם כן מודל חדש של מרחב פעולה מוסדי המתנהל כמרחב ציבורי, אוטונומי ובין-אישי.

[1] מאמר זה מבוסס על פרקים מתוך עבודת המחקר מרחב פעולה: התערבויות אמנותיות במרחב הציבורי העירוני. העבודה התמקדה בפעילות המרכז לאמנות דיגיטלית ובפעילות האמנותית בשכונת ג'סי כהן בחולון. היא נערכה בהנחיית פרופ' אלונה נצן-שיפטן והוגשה בידי הדס עפרת כתזה לתואר שני בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, חיפה, 2016.

[2] איל דנון ואודי אדלמן (עורכים), "סדר יום – המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון" (2012), עמ' 10, 196.

[3] נבחרו פרויקטים מאת האמנים עידית פורת, אפי וייס, אמיר בורנשטיין, רונן אידלמן, מאיר טאטי, איילת זוהר, האדריכל גיל מועלם דורון ודני מאיר.

[4] מתוך אתר המרכז לאמנות דיגיטלית, http://www.digitalartlab.org.il/ArticleHeb.asp?thread_id=14

(11.7.2015).

[5] מתוך פרויקט ג'סי כהן: תכנית פעולה – מתווה כללי, ארכיון המרכז לאמנות דיגיטלית, קובץ: general text_jessy_100111.

[6] גילי קרז'בסקי, אודי אדלמן ואיל דנון (עורכים), השכונה בזירה גלובלית, מקראה 1, המרכז לאמנות דיגיטלית, חולון (ללא ציון שנה), עמ' 6.

[7] דנון משתמש במונח "עמדה" ולא "חדר" או "חלל" (הדס עפרת, ראיון עם איל דנון, 7.8.2015). הבחירה במונח זה מעידה על העדפה ברורה של הגדרת חללי עבודה כמרחבי פעולה.

[8] הדס עפרת, ראיון עם אלון שוואבה, 20.7.2015.

[9] מתוך ה"אני מאמין" של פרויקט אולם (דפי מידע, המרכז לאמנות דיגיטלית, 2015: 1/2).

[10] "אזור אוטונומי ארעי" (T.A.Z, temporary autonomous zone). מושג שטבע התאורטיקן חכים ביי (Bey) כדי לבטא עיקרון של פעולה במתחמים אוטונומיים וארעיים ביסודם. הארעיות היא "טקטיקה של היעלמות" שנותנת את אותותיה גם בחומרים המעוצבים, ומיישמת עקרונות של הסוואה (פעולה מבוימת המתחזה לפעולת אמת) ושל ניידות. האזור האוטונומי מאפשר ביטוי גם לדחפים ולאגרסיות של קבוצות בשולי הממסד, כולל קבוצות אנרכיסטיות, כדי לכונן במרחב מערך יחסים חברתי שלא באמצעות מבנים מקובעים. ר' חכים ביי, T.A.Z – אזור אוטונומי ארעי, רסלינג, תל אביב (2008), עמ' 83.

[11] אולם, פרויקט אמנות מתמשך – עקרונות מנחים (דפי מידע), 2014, עמ' 2-3. וכן ר' Chantal Mouffe, Agonistics – Thinking the World Politically, Verso, London & New York, 2013, p. 130.

[12] הפרויקט ג'סי מבשלת, התערבות קולינרית של זוג האמנים אפי ואמיר (2011), התקיים במטבחים פרטיים של דיירים. נחלות ניתנות לאכילה(Edible Estates)  של האמן פריץ האג Haeg)) התבצע בחצרות פרטיות בשכונת ג'סי כהן (2013).