באקלים התרבותי והפוליטי שלנו, כל מרכז אמנות שמתקיים ביציבות יחסית במשך עשרים שנה הוא סיבה לשמחה. סוגיית המימון והמשאבים בתחום תמיד מטרידה ותמיד רלבנטית (ובתקופה זו ביתר שאת) – וחגיגות העשרים של המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון הן מבחינתי הזדמנות מצוינת להציג תמונת מצב עדכנית שלה.

הטקסט שלפניכם מבוסס על שיחות עם כמה אמנים, יזמים ואוצרים: תמר לב-און מהגלריה השיתופית P8 בתל אביב (12 שנה בשטח); שירה לפידות, ראש התוכנית לתואר שני במנהיגות תרבות במכללת ספיר; עדי אנגלמן ועומר קריגר, שהקימו לפני שנתיים את 1:1, המרכז לאמנות ופוליטיקה בתל אביב; מאשה זוסמן מגלריה ברבור בירושלים (15 שנות פעילות); ואודי אדלמן מהמרכז.

מדובר ברשימה לא מייצגת, אך מעניין לנסות לסמן באמצעותה פרמטרים להישרדות מתמשכת בשמש הישראלית.

משרד התרבות תומך באמנות לפי שורה של קריטריונים: מיקום גאוגרפי, גודל גלריה, אוצר/ת מוכר/ת, שש תערוכות בשנה, הצגה של אמנים בכירים, פעילות היקפית ופעילות בקהילה. כל קריטריון מזכה בניקוד, והניקוד הסופי קובע את גובה התמיכה – ובמלים אחרות, התמיכה כרוכה במלכוד מובנה בדמות מחויבות לגורם המממן, כך שאסטרטגיות שונות להישרדות כלכלית משפיעות באופנים שונים על המוסדות שמאמצים אותן.

מרכזי אמנות, גלריות עצמאיות ושיתופיות, יוזמות עירוניות ויוזמות עצמאיות, עם תמיכה ממשלתית ובלעדיה – כל אחד מאלה שורד בדרכו. אופני הפעולה דומים בחלקם ושונים בחלקם. חשוב ללמוד אותם ולהמציא אופנים חדשים. כל המוסדות כולם ניזונים ממשרד התרבות וסובלים (מי יותר ומי פחות) ממשבר התרבות. כולם מקיימים קשרים (הדוקים יותר או פחות) עם הגורמים המוניציפליים הרלבנטיים. הקרנות אותן קרנות, המענקים אותם מענקים. אלו הם התנאים במקומותינו. מה האפשרויות שהתנאים האלה מציעים, איך ניתן לעמוד בהם ועדיין לשמור על עצמאות, ולמה עצמאות יכולה לייצר רלבנטיות ומשמעות?

נתחיל במרכז לאמנות דיגיטלית.

על הציר המוניציפלי, קשריו עם עיריית חולון מוצלחים במיוחד. יחסי העבודה הטובים בין מייסדת המרכז גלית אילת לבין ראש העירייה מוטי ששון המשיכו להשרות מיציבותם על פעילות המרכז במשך שנים, וכמוהם גם ההבנות של אנשי המרכז עם מנכ"ל מדיטק, דני וייס (המרכז פועל כיום תחת מדיטק).

מה באשר למעורבות קהילתית? לצד היותה קריטריון במבחני התמיכה של משרד התרבות, היא מספקת גם ניקוד סימבולי בדעת הקהל של שדה האמנות. ייתכן שהאינטרס העירוני לקדם תרבות באזורים מוחלשים מניע את העיריות גם לאפשר לגופים הפועלים בפריפריה עצמאות תוכנית וחופש פעולה יחסי. כך בפירוש קרה עם המרכז לאמנות דיגיטלית.

"המעבר לג'סי כהן בתוך חולון הגן עלינו מבחינת תקציבים עירוניים," מאשר אדלמן. "זה נתן תוקף אחר ביחס לעיר. אחד החוזקים של המרכז זה שהוא מוסד ללא אפיון ברור. קשה להשוות את פעולתו למוסדות אחרים. המרכז עושה מיליון דברים, וזה נותן לו חופש רב. דווקא עכשיו, בקורונה, אני מרגיש את זה יותר. בקלות ניתן להעביר פעילויות מדבר לדבר. אם אין תערוכות, נעשה ארכיון, נעביר סדנאות ברשת או נעלה גליונות בכתב העת 'מארב'. יש חופש כי אנחנו פרושים על הרבה פלטפורמות. אין מטרה אחת. זה יכול לגרום לקשיים בתיווך של הפעילות, אבל יש בזה יתרונות רבים.

"הרלבנטיות של המרכז היא הרבה פעמים מול שדה האמנות הרחב," ממשיך אדלמן. "בתוך 'מה זה לעשות אמנות היום', המרכז יכול לקדם מה שמעניין אותו. יש פה חופש. המנכ"ל הנוכחי של המדיטק תומך בזה, הוא מבין שזה יכול לפנות לקהל הבינלאומי ולמצב את המרכז כגורם משמעותי. אז שתי הזרועות המרכזיות של המרכז הן הלוקאלית, כלומר ג'סי, והמקצועית, כלומר, העולם הגלובלי. זו אסטרטגיה שמבזרת את הכלים של המרכז ואת הקהלים שלו."

מה באשר למרכזי אמנות אחרים?

נפתח עם 1:1, מרכז לאמנות ופוליטיקה. עדי אנגלמן ועומר קריגר הקימו ומנהלים אותו בנווה שאנן שבדרום תל אביב. זו שכונה מורכבת, עם אוכלוסייה קשת יום ברובה; עיריית תל אביב היתה מעורבת בכמה מיזמים אמנותיים בה, ולאחרונה פורסם כי גם המשכן החדש של להקת המחול בת שבע יעבור אליה.

"מבחינה אדמיניסטרטיבית ותקציבית," מסבירים אנגלמן וקריגר, "1:1 הוקם כישות המנוהלת על ידי עמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות, במימון עצמי שחלקו מגיע מהכנסות השכרת סטודיואים."

1:1 לא זוכה כיום לתמיכת גורמים ממשלתיים, ולא בגלל היעדר רצון מצד מייסדיו. ארוכה הדרך אל התמיכה. בינתיים, אומרים אנגלמן וקריגר, "אנחנו נהנים מחירות גדולה בבחירת התכנים וחופש פעולה. אנחנו לא מתלבטים לגבי מידת הפרובוקטיביות או מידת הקונטרוברסיאליות של רעיון, תערוכה, מופע וכל פעילות אמנותית. העצמאות הזו שגזרנו עלינו ושאנחנו נהנים ממנה מולידה הרבה פרויקטים נסיוניים, ובהתאמה, לא מעט מפחי נפש ואפילו כשלונות." ואולם, הם מוסיפים, העצמאות והחופש לא אבסולוטיים כשזה נוגע לעשייה אמנותית בהקשר הקהילתי. "אנחנו פועלים בתוך סביבה מאוד הטרוגנית מבחינה חברתית, תרבותית וכלכלית," הם אומרים, "ואנחנו מנסים לפעול מתוך רגישות גדולה לכל הנוגעים לפעולות האמנותיות-קהילתיות שאנחנו מקיימים. עצמאות וחופש לא אומר לפעול ללא מחשבה וללא שיקול דעת."^[1]

ככלל, סוגיית המשאבים המוניציפליים המוקדשים לפעילות תרבותית אינה פשוטה. "בשלטון המקומי אין שום חוק שמכריח עירייה או רשות מקומית להקצות מנהל משאבים לאגף תרבות," אומרת לפידות, ראש התואר השני למנהיגות תרבות במכללת ספיר, "לכן איש הישר בעיניו יעשה. יש עיריות ורשויות מקומיות שמקדישות לכך משאבים ויש כאלו שמערבבות חינוך ואמנות או שהפונקציה הזו פשוט לא קיימת בהן. כל רשות עושה מה שהיא רוצה. כך יכול להיווצר מצב שמאפשר את המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, מצד אחד, אבל מצד שני יכול לאפשר לדוגמה גם את קטיעתו של פסטיבל בת ים לאחר שנות פעילות ארוכות. כשמתחלף ראש העיר, משתנים התקציבים.

"עולם התרבות נמצא בתקיעות מחשבתית," היא מסכמת. "יש הנחת יסוד שהמדינה צריכה לתמוך באמנות. ההנחה הזו משותפת לאמנים ומשותפת למוסדות – וזה נוח, כי אם נכנסים למערכת זה נותן ביטחון. זה יציב. אבל זה כלוב זהב, כי זה מייצר מחויבות לקריטריונים."

לפידות מציעה לחפש דרכי התמודדות אחרות: "המנגנון הוא ביורוקרטי, כלומר, הוא נועד לשמור על עצמו. הוא לא מתפתח ומתחדש משנה לשנה. השילוב בין שתי הנקודות האלו יוצר עבדות מנטלית של השדה. להשתחרר ממנה זה לייצר מקור הכנסה אחר, שהוא לא ממשלתי ולא קרנות."

גם תמר לב-און מהגלריה השיתופית P8 מודה שהתמיכה הממשלתית שהגלריה התחילה לקבל מבלבלת אותה. "הגלריה השיתופית שלנו מתקיימת מכספם הפרטי של החברים, וללא תמיכות היא תקמול. פשוט לא תהיה. חלק מהעבודה השנתית שלנו, לצערנו, הוא מרדף אחרי מימון, שרק מוסיף לחוסר הוודאות ולהתלבטויות. הערך השיתופי בגלריה השיתופית וחופש הבחירה המוחלט הם הדבר ששווה את המאמץ, והם ייחודיים בשדה. כמו בכל מקום, זה תלוי באופי של החברים באותו הרגע. הם מקיימים את הגלריה ומפעילים אותה באמצעות קבלת החלטות משותפת. מאז קבלת התמיכה יש פגיעה בספונטניות ובחופש, ולקיחת החלטות היא כבר לא אוטונומית רק לרוח הקבוצה, אלא צריכה לעמוד בקריטריונים שאת חלקם קשה לנו לקבל. לדוגמה, הישענות על הפרמטר מעורר הסערה 'אמנים בכירים' מייצרת תסכולים ומקטינה את הבמה הפוטנציאלית לאמנים צעירים. מצד שני, התמיכה גם מעלה את הרמה – חייבים אוצר, חייבים טקסט, ומצדנו כל תערוכה זוכה בקטלוג."

גלריה ברבור בירושלים גם היא מקרה ייחודי ורב תהפוכות. היא מנוהלת בידי קולקטיב, אך אינה ממומנת על ידיו, אלא באמצעות תמיכות. בשנים האחרונות היא עמדה במרכזה של מלחמה מתוקשרת מול מירי רגב, שפרצה בעקבות מפגש של ארגון שוברים שתיקה בגלריה. בעקבות רגב, שרת התרבות דאז, עיריית ירושלים איימה להפקיע מרשותה של הגלריה את החלל שקיבלה – וכך אכן עשתה.

באחרונה, לאחר מאבק משפטי ממושך, עברה הגלריה למשכנה החדש בשכונת ממילא שבמרכז העיר, לצד יוזמות כגון גלריה כורש ומועדון המוזיקה המזקקה – מקום שאולי אפשר לראות בו את מקומה הטבעי.

מאשה זוסמן, מהצוות המקים של הגלריה, אומרת כי "אפשר לחשוב על מידות שונות של תלות מול עצמאות. יש שלושה צירים מרכזיים: כלכלי, תוכני-מחשבתי ונדל"ני. בפועל הם תלויים אחד בשני. במקום תקין הם לא היו תלויים. תמיד יש חופש ותלות: טעם שבא מבחוץ או מבפנים, אג'נדה כזו או אחרת. גם במקום האמנותי יש באופן גלוי וסמוי צירים של תלות ועצמאות שנבחנים כל הזמן. יש עצמאות מדפוסים פנימיים, והיא הרבה יותר חמקמקה – לגלות בעצמנו שאנחנו שומרי סף של משהו. מבחינה כלכלית אנחנו נתמכים על ידי כסף חיצוני [שמגיע מ]משרד התרבות, הקרן לירושלים ותרומות. אני אוהבת לחשוב על מודל של בית כנסת: קהילה מחזיקה את המקום שנראה לה חשוב. גם זו תלות, אבל טובה. עיריית ירושלים לא תומכת בגלריה, אבל זה רק חיזק אותנו, כי הסתדרנו בלעדיהם. הקהילה נכנסה לחור הזה ואנשים התגייסו. במקום תקין היה כדאי שגם עם גורמים עירוניים יהיה קשר סימביוטי, ולא קשר של תלות ואולטימטום. ולכן קיים הציר הנד"לני: כשהגלריה שכנה בחלל של העירייה, היא לא צריכה היתה לשלם שכר דירה. עכשיו, לאחר שפינו את הגלריה והיא שוכרת מקום חדש, יש עצמאות מהעירייה, אבל יש גם שכר דירה. המקום שלנו מראה שהעצמאות הרוחנית יותר חשובה מההישרדות הכלכלית. קל לומר 'מקום עצמאי', 'יוזמה עצמאית', אבל כששואלים ממה, איך ומי, זה נהיה יותר מורכב. מבחינה כלכלית אני לא חושבת ששום דבר הוא עצמאי. בעצם זו לא מטרה. בעצם המטרה היא סימביוזה, אקולוגיה בריאה של דברים: עם הקהילה, עם גורמים ציבוריים, עם פקידים. כמו בטבע."

כמו כמה היבטים אחרים בהתנהלותה של מירי רגב כשרת התרבות, גם מאבקה בגלריה ברבור ונסיונה להכתיב את גבולות השיח האמנותי באמצעות התמיכה הממשלתית נתפשו מבחינת הממסד האמנותי כשבירה של מוסכמה שלפיה תפקיד השלטון הוא לממן את האמנות ללא קשר לתוכנה. אבל יש בסיפור של רגב גם קריאת השכמה ליוצרים, שיכולה לעודד אותם לשאוף לעצמאות כלכלית. האם המתח הזה שבין מוסדות האמנות לבין השלטון לא מתקיים ממילא, גם בלי מאבקים גלויים? האם הכוח לא עובד בדרכים סמויות גם בלי רגב, שרק הניחה על השולחן את הדברים הידועים ממילא?

ועוד מלה על השלטון המקומי. עירייה או מועצה מקומית שמכירות בערך האמנות ובערך של עשייה ויזמות בתחום התרבות יכולות לפעול במגוון ערוצים מעבר להפקת אירועי תרבות. הן יכולות לתמוך באמנים עצמם, למשל, או לתת הקלה בארנונה (בעיריית תל אביב, לדוגמה, עמותות המפעילות גלריה משלמות ארנונה מסחרית). הן יכולות לתמוך ביזמי תרבות, למנף ולחזק פרויקטים העולים מהשטח.

 

***

חשיבה מקיימת על תרבות ואמנות יכולה להתבסס על קהילה מקיימת, על שלטון מקומי מאפשר, על חשיבה יצירתית ועל ביזור של רעיונות ושל מקורות הכנסה. על כך צריך להוסיף את האנשים הנכונים – וקצת מזל. יכול להיות שהקורונה והמשבר התקציבי הנוכחי יהיו עבור עולם התרבות ואמנות מה שהמשבר הכלכלי ב-2008 ותרמית מיידוף היו עבור המגזר השלישי: מניע-מכורח לשינויים ארגוניים ולחיפוש אחר הכנסות שלא רק מתמיכות. מנסיוני שלי כיזמת שמנסה לשמור על קיומה של גלריה עצמאית, המקרר, אני יכולה להעיד על שתי התארגנויות חדשות: שיתוף המידע בין גלריות עצמאיות בתל אביב וקבוצה ארצית לקהילות תרבות אזרחית. שתי ההתארגנויות הן במידה מסוימת פועל יוצא של המשבר הנוכחי, ואולי מבשרות על תחילתו של שינוי.

 

^[1] השיחה התקיימה בספטמבר 2020. בזמן כתיבת הדברים (אוקטובר 2020) נראה כי אנגלמן וקריגר ייאלצו לסגור את 1:1 עקב הקשחת תנאי התמיכות של משרד התרבות, שבוצעה בד בבד עם הכניסה לסגר הקורונה השני.