(המשך…)

במפגש אמן שיתקיים במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית יקרין האמן הטורקי קוקן ארגון שלוש מעבודות הווידאו שלו: (Tanklove (8’) Wedding (12’), The Flag (9
ארגון יציג את הפרויקט עליו הוא עובד עם חומרים מארכיון "בצלם", וידבר על האופן שבו החומרים הללו מתקשרים לאמנות שלו.

קוקן ארגון נולד באיסטנבול ועובד ומתגורר כיום בברלין. עבודות הווידיאו שלו הוצגו במספר פסטיבלי קולנוע וידיאו כ-Oberhausen, רוטרדם, סידני, וידאוזון ופסטיבל הסרטים זאגרב. ב-2007 הוא קיבל את פרס Tiger בפסטיבל הסרטים ברוטרדם עבור סרטו הקצר "הדגל". ארגון למד משחק באוניברסיטת איסטנבול, סיים את התואר שלו בלימודים קלאסיים ב- King's College London ולאחריו עשה תואר MA בתקשורת חזותית באוניברסיטת בילגי. לאחר עבודה עם מנהל התיאטרון האמריקאי רוברט וילסון, ארגון הפך מעורב יותר באמנות עכשווית בעיקר בווידיאו ופרפורמנס. הוא הציג בתערוכות בינלאומיות במוסדות כולל: Platform Garanti (Istanbul), KIASMA Museum of Contemporary Arts Helsinki), Sparwasser HQ (Berlin), המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, Museum of Contemporary Arts Taipei, Casino Luxembourg, Art in General (New York)  Stedelijk Museum Bureau Amsterdam).

היום כותב ארגון את עבודת הדוקטורט שלו: מחקר משותף בחוג לתיאטרון באוניברסיטת איסטנבול    (Prof. Dikmen Gurun) ואוניברסיטת פריה, ברלין בחוג ללימודי תיאטרון (Prof. Erika Fischer-Lichte )

יום שלישי 21 ליולי 2009 בשעה 20:00

הכניסה חופשית

(המפגש יתקיים באנגלית)קוקן הוזמן לישראל  ע"י המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון במסגרת תכנית האירוח הבינלאומית שלנו.

קישורים לכמה מעבודותיו:

i,soldier

tanklove

wedding

binibing-middleeast (נוצר בזמן השהות כאורח המרכז)

אוהבים אמנות 2009, 10-12 בספטמבר

"אוהבים אמנות" – האירוע המרכזי הפותח את עונת האמנות בעיר, גדל ומתפרש על פני 3 ימים.

אמנים פותחים את הסטודיו לקהל הרחב בסופ"ש 11-12 בספטמבר

הפרוייקט ישתרע ממרכז העיר דרומה ויבנה סביב אזורי פעילות מרוכזים. כל איזור יאופיין באופן מיוחד וילווה במפט התמצאות.

רוצים להשתתף?

* נא לשלוח הצעות לעירון עד לתאריך 23.7.09 ל- reut.loveart@gmail.com עם האינפורמציה הבאה:

1. קורות חיים
2. כתובת סטודיו (רחוב, שכונה, מספר בניין)
3. צילום של הסטודיו (מבחוץ ומבפנים)
4. שלושה צילומים של עבודות נבחרות (300 DPI)
5. מידע על תערוכות קודמות (מחמש שנים אחרונות)
6. מספר שורות על האמן ועל האמנות שתוצג בסטודיו.
   

מת פרופ' גוסטב קוחנל, מומחה בעל שם עולמי לאמנות ביזנטית וצלבנית. קוחנל נולד ברומניה בשנת 1942 ועם עלותו ארצה ב-1964 החל ללמוד בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים. מאז הקדיש את כל מרצו לחקר האמנות הביזנטית והצלבנית בארץ ישראל. מחקרו התמקד בציורי הקיר ובפסיפסים הצלבניים שבכנסיית המולד בבית לחם, ולאחרונה עסק בחקר כנסיית המנזר שבעמק המצלבה בירושלים. סמדר שפי בהארץ.

לאתר המיוחד לתערוכה ולהקרנות ואימג'ים

Valie Export נחשבת, ובצדק רב, לאחת האמניות הפמיניסטיות המשפיעות והפרובוקטיביות ביותר בשדה האמנות העולמי, מאז החלה לפעול בוינה אוסטריה בשנות ה-60 של המאה ה-20. האמנית המציאה לעצמה את השם Valie Export בשנת 1967 כחלק מאמונתה בקשר הטוטאלי שבין החיים הפרטיים לבין האמנות. שם זה, השאוב ממותג סיגריות אוסטריות ושנכתב תמיד באותיות לטיניות גדולות, הפך לשמה המסחרי של האמנית מאז ועד היום. אקט פמיניסטי זה מגלם בחובו את הניתוק שמבצעת האמנית משייכותה האוטומטית של האישה למשפחתה, בהתנגדותה לשם אביה ולשם בעלה.

מיצגיה הרבים, בהם הלכה לדוגמא, כבר בשנות ה-60, כשהיא מוליכה גבר קשור ברצועה או כשהיא קוראת לעוברים ושבים למשש את שדיה, סרטיה הקצרים והארוכים בהם היא מאוננת או חושפת את ערוותה, וכך גם ציוריה וצילומיה זעזעו את החברה האוסטרית בביקורתם החדה כנגד הממסד הפוליטי השמרני, כנגד הכנסייה והחברה הפטריארכלית וכנגד השתיקה שאפיינה את אוסטריה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

אמנותה של האמנית שואבת כוחה מתוך הצהרתה בדבר עצמאותה של האישה וניסיונה לנתק את היות האישה אובייקט מיני ותו לא. בהתאם לזאת, בשנות ה-70 החלה האמנית לבקר בבתי קולנוע ולחשוף את מבושיה בעודה מצליפה בצופים כשהיא אוחזת ברובה. כך ביקשה האמנית לאמת את הצופה עם נוכחותה של אישה 'אמיתית', שאיננה מושא מיני ופנטזיה קולנועית בלבד. שיחזור של עבודה זו שנעשה במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק על-ידי האמנית מרינה אברמוביץ, יוצג אף הוא בבית טיכו במסגרת הפסטיבל בסרט Seven Easy Pieces.

התערוכה בבית טיכו תציג לראשונה בישראל מגוון רחב של עבודות מוקדמות של האמנית -צילומים, רישומים ועבודות וידיאו, המעידים על עושר יצירתה ועל עיסוקיה הרב התחומיים מאמנות המיצג ועד לקולנוע ווידיאו.

בגינת בית טיכו יוקרן מקבץ מסרטיה הקצרים וסרטה הארוך השלישי של האמנית, שהיה אף מועמד בשנת 1985 לפרס היוקרתי המרכזי בפסטיבל הקולנוע של ברלין. מסרטיה הקצרים ועד לסרטיה העלילתיים, מצליחה האמנית לחבר בין הקולנוע הניסיוני לבין הקולנוע העלילתי, ובכך לתקשר עם קהלים רחבים. סרטה הראשון והמהפכני משנת 1976 יוקרן בסינמטק ירושלים בנוכחות האמנית.

כיום זוכה האמנית לעדנה רבה, והיא מציגה בתערוכות ובמוזיאונים החשובים ביותר ברחבי העולם. לפני שנתיים הציגה בביאנלה בונציה, והשנה נבחרה האמנית לאצור את הביתן של אוסטריה באותה הביאנלה.

Valie Export תהיה אורחת מוזיאון ופסטיבל הקולנוע בין התאריכים 15-18 ביולי ותשוחח עם הקהל הרחב על התערוכה ועל סרטיה. התערוכה, ההקרנות והגעת האמנית לישראל התאפשרו הודות לשיתוף הפעולה בין מוזיאון ישראל וסינמטק ירושלים והודות לתמיכתכם הנדיבה של הפורום האוסטרי לתרבות, המשרד הפדרלי האוסטרי לחינוך, אמנות ותרבות, גלריה כרים, וינה וקרן משפחת אוסטרובסקי.

לוח הקרנות:

בית טיכו

13.07, 20:30:  שבע יצירות קלות מאת מרינה אברמוביץ' (כולל שחזור מיוחד של עבודה של ואלי אקספורט).

15.07, 19:00: פתיחה חגיגית בנוכחות האמנית, שגריר אוסטריה בישראל ומנהל מוזיאון ישראל.

20:30 – הקרנת הסרט – תרגול אהבה – VALIE EXPORT, 1985, 90 דק'.

16.07, 20:30:  מפגש של האמנית עם אמניות ישראליות ולאחר מכן הקרנת אסופה של סרטים קצרים – VALIE EXPORT

סינמטק ירושלים

17.07, 11:00 – אויבים סמויים, VALIE EXPORT, 1976, 108 דק'.

מיד לאחר ההקרנה שאלות ותשובות עם האמנית.

אחרי חמש שנות פעילות נכנס מוזיאון אשדוד לאמנות לרשימת המוזיאונים המוכרים בישראל. רשימת 53 המוזיאונים מתעדכנת זו הפעם הראשונה מזה ארבע שנים (עוד פרטים)

נימוקי ועדת הפרס, מיום 7 ליוני 2009: כוחו של הציור של נטעלי שלוסר בנוכחות הישירה והמיידית שלו. הוא אינו מתאר אירוע שקרה במקום ובזמן אחרים, אלא הוא עצמו אירוע המתרחש כאן ועכשיו, בחומר הפיזי והנפשי המרוח על משטח התמונה מול פניו המשתאות של הצופה. בחוכמת ציור חריפה ואמיצה שלוסר נוטלת לידיה שפות ציור שונות ונבדלות, מעוותת אותן לצרכיה וכופה עליהן מרחב הבעתי משותף. כמו אלכימאית היא מטילה אל תוך קדירת הציור שלה את המסורת הפיגורטיבית הסמלית של ימי הביניים, את הביקורת החברתית חסרת הרחמים של האקספרסיוניזם הגרמני ואת תודעת החומריות הקונקרטית של הציור המודרניסטי, ורוקחת אותן יחדיו לכדי תמונות עולם מצמיתות אשר שואבות אליהן את הצופה, ישר אל לב המאפליה של הנפש האנושית. (המשך…)

תרגמה מאנגלית: נועה שובל

1. להפוך את הבושה למבישה יותר בהצגתה בפומבי.

אפשר לומר בבטחה שמלבד השוטר והכומר, הסטודנט הוא היצור המתועב ביותר בצרפת. הסיבות לתיעובו הן לרוב סיבות שווא המשקפות את האידיאולוגיה הדומיננטית, בעוד סיבות מוצדקות לתיעובו מבחינה מהפכנית נותרות מודחקות ומושתקות. לוחמי אופוזיציית הסרק מודעים לטעויות אלה – טעויות שהם עצמם חולקים – אבל הם הופכים את הבוז שהם חשים להערצה פטרונית. האינטלקטואלים השמאלנים האימפוטנטים (מ-Les Temps Modernes ועד L’Express) מתלהבים מ"התקוממות הסטודנטים" האמורה ומדעיכת המאבק הקנאי של הארגונים הבירוקרטים (מהמפלגה ה"קומוניסטית" עד ל-UNEF איגוד הסטודנטים הלאומי הצרפתי), על "התמיכה הרוחנית והחומרית" שלו. אנחנו נחשוף את הסיבות לדאגה לסטודנט ואת האופן בו הן נטועות במציאות הדומיננטית של קפיטליזם מפותח מדי. אנו נשתמש בחוברת זו כדי להוקיע אותם בזו אחר זו: ביטול הניכור חייב לעבור בדרך שעבר הניכור.
ניתוחים ומחקרים של חיי הסטודנט התעלמו עד כה מהמהותי ביותר. אף אחד מהם אינו מתרומם מעבר להתמקצעות אקדמית (פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלה) ולכן הם נותרים מוטעים מיסודם. פורייה (Fourier) חשף זה מכבר את "קוצר הראיה המתודולוגית" הנעוץ בבחינת השאלות הבסיסיות ללא כל התייחסות לחברה המודרנית ככללה. הסגידה לעובדות מסתירה את הקטגוריה המהותית: ריבוי הפרטים מעפיל על המכלול. הכל נאמר על החברה הזאת חוץ ממה שהיא באמת: חברה הנשלטת באמצעות סחורות וראווה. הסוציולוגים בורדרון ופסדיו (Bourderon ו-Passedieu) במחקרם היורשים: הסטודנטים והתרבות (Les H?ritiers: les ?tudiants et la culture) נותרים אימפוטנטים למרות האמיתות החלקיות שהצליחו להוכיח. למרות כוונותיהן הטובות, הם מתדרדרים אל מוסריות מקצועית, האתיקה הקנטיאנית הבלתי נמנעת של דמוקרטיזציה אמיתית דרך רציונליזציה אמיתית של מערכת ההוראה (כלומר המערכת של הוראת המערכת). בינתיים תלמידיהם, כמו קרווץ (Kravetz), (1) על התרעומת הבירוקרטית הקטנונית שלהם בבליל של מינוחים מהפכניים מיושנים.
ראוות (2) החיפצון של הקפיטליזם המודרני מקצה לכל אחד תפקיד משלו בתוך הפאסיביות הכללית. גם הסטודנט אינו יוצא דופן. יש לו תפקיד זמני, חזרה לקראת תפקידו האולטימטיבי כיסוד שמרני במערכת הצריכה. להיות סטודנט זה סוג של טקס חניכה.
טקס חניכה זה מגלם באורך פלא את כל תכונות טקס החניכה המיתי. הוא נשאר מנותק לחלוטין ממציאות היסטורית, פרטית וחברתית. הסטודנט חי חיים כפולים, מרחף בין מעמדו הנוכחי לבין המעמד העתידי, המנותק לגמרי, שאליו ידחף במפתיע יום אחד. בינתיים המודעות הסכיזופרנית שלו מאפשרת לו לסגת אל תוך "קבוצת החניכה" שלו, לשכוח מעתידו ולהשתכשך בטרנס של הווה מוגן מפני ההיסטוריה. אין זה מפתיע שהוא נמנע מלהתעמת עם מצבו. ובמיוחד עם הממדים הכלכליים שלו: ב"חברת השפע" שלנו הוא עדיין אביון. יותר מ-80% מהסטודנטים מגיעים מקבוצות סוציו-אקונומיות גבוהות ממעמד הפועלים, אך ל-90% מהם יש פחות כסף מאשר לפועל פשוט. דלות הסטודנט מהווה אנכרוניזם בחברת הראווה: שכן, לא מדובר בדלות החדשה של פרולטריון חדש. בתקופה שבה יותר ויותר צעירים משתחררים מדעות קדומות של מוסר ומסמכות המשפחה, בזמן שהם כפופים לניצול גס וגלוי בגיל הצעיר ביותר, דבק הסטודנט ב"ילדות המתמשכת", הצייתנית וחסרת האחריות שלו. משבר גיל התבגרות מאוחר עלול לעורר ויכוחים משפחתיים מדי פעם, אך הוא מקבל את היחס התינוקי לו הוא זוכה מהממסדים השולטים בחיי היומיום שלו מבלי להתלונן (אם הם מפסיקים לחרבן לו על הפרצוף הרי זה רק כדי להסתובב ולזיין אותו בתחת). (המשך…)

2. לא מספיק שהתיאוריה תחפש את מימושה בפרקטיקה, על הפרקטיקה לדרוש לעצמה תיאוריה

לאחר תקופה ארוכה של נמנום ומהפכת-שכנגד תמידית, נראות, בשנים האחרונות, מחוות ראשונות של תקופת התקוממות חדשה, במיוחד בקרב הצעירים. אך חברת הראווה, בייצגה את עצמה ואת אויביה, כופה את הקטגוריות האידיאולוגיות שלה על העולם ועל תולדותיו. היא מציגה בצורה מרגיעה את כל מה שקרה כאילו היה חלק מסדר העניינים הטבעי, ומצמצמת התפתחויות חדשות באמת המבשרות על דיכוייה לרמה של חידושי צריכה שטחיים. במציאות, התקוממות הצעירים נגד דרך החיים הנכפית עליהם היא אות, או ביטוי ראשוני של חתרנות רחבה הרבה יותר שתאמץ את כל מי שחש בחוסר היכולת הגובר לחיות בחברה הזאת, פרלוד לעידן מהפכני חדש. באמצעות שיטותיה להיפוך המציאות, האידיאולוגיה הדומיננטית ושופריה היומיומיים מצמצמים תנועה היסטורית אמיתית זו לקטגוריה "חברתית-טבעית": הנעורים. כל התקוממות נעורים מוצגת כהתקוממות מתמשכת של נוער החוזרת בכל דור ודור, רק כדי לדעוך "כשהצעירים הופכים מעורבים ברצינות בייצור, ומקבלים מטרות אמיתיות ומוחשיות". "מרד הנעורים" זכה לפרסום מנופח בעיתונות (מציגים בפני האנשים ראווה של מרד כדי להסיח את דעתם מהאפשרות לקחת חלק באחד). הוא מוצג כשסתום ביטחון חברתי, בעייתי אך הכרחי, בעל תפקיד מוגדר במסגרת הפעילות החלקה של המערכת. ההתקוממות הזאת נגד החברה אינה מערערת את ביטחון את החברה מפני שהיא כביכול נדמית  חלקית ומבודדת באפרטהייד של "בעיות נעורים" (באנלוגיה ל"סוגיות של גזע" או "ענייני נשים"), והיא תינטש בקרוב. במציאות, אם יש "בעיית נוער" בחברה המודרנית, הרי היא העובדה שהצעירים חשים במשבר העמוק של החברה באופן החד ביותר – ומנסים להביע אותו. הדור הצעיר הוא תוצר של החברה המודרנית, בין אם הוא בוחר להשתלב בה ובין אם הוא בוחר לדחות אותה באופן הקיצוני ביותר. מה שמפתיע הוא לא התקוממות הנוער, אלא כניעת ה"מבוגרים" המוחלטת לגורלם. אלא שהסיבה לכך היא היסטורית ולא ביולוגית: הדור הקודם שרד את כל התבוסות ובלע את כל השקרים של התפוררות ארוכה והמחפירה של תנועת המהפכה.
"הנוער" בפני עצמו הוא מיתוס פרסומי הקשור באופן הייצור הקפיטליסטי, כביטוי לדינמיות שלו. עליונות מדומה זו של הנעורים התאפשרה בעקבות ההתאוששות הכלכלית לאחר מלחמת עולם שנייה, בעקבות כניסה המונית לשוק של קטגוריה שלמה וחדשה של צרכנים גמישים שתפקיד הצרכן שמלאו אפשר להם להזדהות עם חברת הראווה. אך האידיאולוגיה הרשמית שוב מוצאת עצמה בסתירה למציאות הסוציו-אקונומית (מפגרת אחריה), והנוער הוא זה שהביע לראשונה זעם מפתה לחיות וזה שמתקומם בספונטניות נגד השעמום היומיומי ונגד הזמן המת שהעולם הישן ממשיך לייצר למרות כל הקדמה שלו. המרדנים מביניהם מביעים דחייה טהורה וניהיליסטית של החברה הזאת ללא כל מודעות לאפשרות להחליפה. אבל זו בדיוק האפשרות שנבדקת ומתפתחת כעת בכל העולם. היא עוד צריכה להגיע לקוהרנטיות של ביקורת תיאורטית ולארגון מעשי של קוהרנטיות זו. (המשך…)

3. ליצור אחת ולתמיד מצב שיגיע מעבר לנקודת האל-חזור

"להיות אוונגרד משמעו לנוע בקצב אחד עם המציאות" (האינטרנציונל הסיטואציוניסטי #8). כעת, על הביקורת הרדיקלית לראות במכלול את הנושא ואת המטרה שלה. על הביקורת הזאת להתייחס אל העבר הממשי של העולם, למציאות הקיימת ולאופן בו אפשר יהיה לשנות אותה. אין ביכולתנו לתפוש את כל האמת על העולם הקיים, ועוד פחות מכך לתכנן פרויקט של חתרנות טוטאלית תחתיו, אלא אם כן נוכל לחשוף את ההיסטוריה הנסתרת שלו, אלא אם נעמיד את כל תולדות תנועת המהפכה הבינ"ל שיזם לפני כמאה שנה הפרולטריון המערבי, לביקורת חדה וקפדנית. "התנועה הזו שפעלה כנגד כל ארגון העולם הישן הגיע לקיצה זה מכבר." (האינטרנציונל הסיטואציוניסטי #7). היא נכשלה. הביטוי ההיסטורי האחרון שלה היה במהפכת הפרולטריון הספרדי, שהובס בברצלונה במאי 1937, אך את ה"כישלונות" וה"ניצחונות" הרשמיים שלה יש לשפוט לאור השלכותיהם הסופיות. על האמיתות העמוקות של השלכות אלו לצאת שוב לאור. מהבחינה הזאת אנחנו מסכימים עם הערתו של קארל ליבקנכט (Karl Liebknecht), בערב ההתנקשות בו, ש"יש תבוסות שהן בעצם ניצחונות, בעוד שיש ניצחונות מבישים יותר מתבוסה". וכך, "התבוסה" הגדולה הראשונה של הפרולטריון, הקומונה הפריזאית, הייתה למעשה הניצחון הגדול הראשון שלו, מפני שזו הייתה הפעם הראשונה שהפרולטריון המוקדם הפגין את יכולתו היסטורית לארגן את כל פני חיי החברה בחופשיות. בעוד שה"ניצחון" הגדול הראשון שלו, המהפכה הבולשביקית, התבררה בסופו של דבר כמפלה ההרסנית ביותר שלו.
ניצחון הסדר הבולשביקי התרחש בד בבד עם הנגדה מהפיכה-שכנגד הבינלאומית שהחלה עם תבוסת הספרטקיסטים בידי "הדמוקרטיה הסוציאלית" הגרמנית. הדמיון בין שתי התנועות המנצחות, הבולשביזם והרפורמיזם, עמוק יותר מהאיבה הנראית לעין ששוררת ביניהן, מפני שגם הסדר הבולשביקי התברר כלא יותר מווריאציה או כסות חדשה לנושא ישן. תוצאות המהפכה הרוסית שכנגד היו ביסוס ופיתוח לצורה חדשה של ניצול, קפיטליזם מדיני בירוקראטי, מבפנים, והפצת אינטרנציונל "קומוניסטי" שענפיו שמשו אך ורק להגנה על המודל הרוסי שלהם ושכפולו. הקפיטליזם בגרסאות הבירוקראטיות והבורגניות שלו, זכה בחוזה חדש לחיים, על גופותיהם של מלחי קרונשטט, איכרי אוקראינה, ופועלי ברלין, קיל, טורין, שנחאי ולבסוף ברצלונה. (המשך…)