פשיטה על בית בעזה כמחווה לאימה בקולנוע                

"באחד הלילות", סיפר לי חבר על שירותו הצבאי בעזה, "קיבלנו פקודה לפשוט על בית שסומן כמטרה. אני אפילו לא זוכר מה חיפשנו בדיוק. אולי חומרי נפץ, אולי מסמכים… ניתן לנו מידע שהכניסות לבית ממולכדות. במקרים אלו יש לנו טכניקה משוכללת; להיכנס דרך הקיר, לפעור חור מספיק גדול שדרכו נוכל כולנו להשתחל פנימה במהירות ישר לתוך הסלון ומשם לחדר השינה. כל אחד יודע בדיוק מה תפקידו בזמן כזה, איך 'לדקור' את השמיכות, להפוך את השולחנות, לרכז את תכולת הארון במרכז החדר ולחפש מתחת למזרון. זה מה שעשינו. עד שכל  הבית "נקי", הפעולה לא נגמרת ורק אם לא מוצאים שום דבר בשטח יוצאים. לא מצאנו כלום. לפני שיצאנו מהבית נכנסתי לשירותים, סגרתי מאחוריי את הדלת, הורדתי את הנשק והתיישבתי. לבסוף הורדתי את המים. אני לא יודע מה גרם לי להוריד את המים אבל היום אני חושב שזה הציל אותי". (המשך…)

אורי ליפשיץ

בבוקר שישי הגעתי לסמינר הקיבוצים, שם יזמו, הפיקו והרימו שני סטודנטים יום עיון בשאלה הלא נורא מקורית אבל מה זה רלוונטית: "כשהתותחים רועמים המוזות…?" אז נכון שהרבה מה לחדש אין בנושא, אבל עדיין היו כמה דברים שאמרו שם שכדאי להעלות פה למען אלו שלא קוראים גלובס, ולכן אעלה את הכתבה כלשונה, ורק רוצה להגיד שאהבתי מאוד את דברי אורי ליפשיץ על כך שהוא "מאופיין בחוסר אופי מוחלט. זאת אומרת, אני גם באמצע משפט חוזר בי ממה שאמרתי. זאת אומרת לא מתעקש על דעה". הלואי על כולנו וכמובן גם עלי.

"כשפרצה המלחמה, מצאנו עצמנו, אנחנו הסטודנטים לתיאטרון-מחול, אחוזי רצון לעשות משהו. ומה שקפץ לנו לראש, זה רק דברים שקשורים לאמנות…" הסבירה הסטודנטית דניאל קינד, מה הביא אותה ואת חברה ללימודים פרם-שי חרמון, לארגן בשישי ה-17.1.09 יום עיון בסמינר הקיבוצים, שיעסוק בשאלה הנצחית מה מקום האמנות במלחמה.
היא קוראת ממכתב ששלח סיני פתר מניו יורק, על חוויותיו מהקרנת "ואלס עם באשיר". פתר שואל האם לאמנות יש השפעה על המציאות, ומסיים בתהייה "יתכן כי הרגישים שבינינו מכינים עכשיו את היצירה האמנותית הבאה על מלחמת עזה. על מפקדים שהורו, על תותחנים שירו על טייסים שהפציצו".   (המשך…)

ברבות מן הביקורות שנכתבו ונאמרו על לצאת! חוזרות ועולות שלוש טענות מרכזיות. הראשונה מאשימה את עורכי האסופה וכותביה ה"תל-אביבים" בחוסר אכפתיות, דאגה ואמפתיה לתושבי הדרום המופגזים. בתשובה לטענה זו ניתן לשאול עד כמה דואגת המדינה עצמה לתושבי הדרום, ואם היא כל-כך דואגת, מדוע נתנה להם לחיות תחת הפצצות במשך שמונה שנים ומדוע היא מכתירה את המבצע הצבאי בהצלחה למרות שהחמאס עדיין מחזיק הן בטילים והן ביכולת וברצון לשגרם, אך עוד קודם לכן כדאי לציין כי מדובר בהאשמה שאינה מבוססת על דבר מלבד דעה קדומה. לו טרחו המבקרים לבדוק את העניין לפני הפרסום, היו מגלים כי לכל אחד מן העורכים ולרבים מן הכותבים שהשתתפו בלצאת! יש ניסיון רב בפעילות חברתית. אחד מהם גר בדרום, כולם מכירים היטב את הפריפריות בישראל וגם אלו מהם הגרים בת"א אינם מתגוררים בשכונותיה הנוצצות של העיר. בכלל, צקצוק הלשון הנלווה בד"כ לזעקות נגד "חסרי אכפתיות ומצפון ממדינת תל-אביב" מאופיין לא פעם במוסר כפול. כפי שציין רועי צ'יקי ארד, איש מתומכי המלחמה הדואגים לגורל תושבי הדרום לא הגיע לאירוע שארגנו חברי קבוצת "גרילה תרבות" (התל-אביבים!) בקריית גת במחאה על סגירת מפעל פולגת, שכן "חובבי הדרום מגינים עליו כשמדובר בתירוץ להרג ערבים". (המשך…)

מאחורי מסך העשן של ה"מלחמה" בעזה והפקרת הדרום, בזמן שהכנסת משותקת בגלל מערכת הבחירות והשהדיון הפרלמנטרי סביב היוזמה להקים את המאגר הביומטרי עדיין לא החל, משרד הפנים מפרסם מכרזים ומנסה לעשות מחטף לפני הבחירות. למרות האסון בעזה חייבים גם לקדם את המאבק נגד "חוק המאגר הביומטרי".

האגודה לזכויות האזרח בישראל הקימה מטה מאבק נגד הצעת החוק החדשה שמקדם משרד הפנים, ולפיה יוקם מאגר מידע רגיש, שיכיל טביעות אצבע ו"תמונה ביומטרית" של כלל תושבי ישראל. אם חוק נתוני תקשורת היה "חוק האח הגדול", כי אז הפגיעה בפרטיות של כולנו בעקבות הקמת מאגר ביומטרי כזה הופכת את יוזמת החקיקה החדשה ל"חוק האח הענק".

"חוק המאגר הביומטרי" עבר בקריאה ראשונה בכנסת ב-29.10.2008, לאחר שכבר עבר את אישור הממשלה בחודש אוגוסט 2008. ע"פ החוק מי שיסרב למסור טביעת אצבע צפוי לרצות שנת מאסר.
חשוב לציין, שרק 19 ח"כים מתוך 120 האמורים לייצג את כלל האזרחים נכחו בזמן ההצבעה על חוק כה רגיש שישפיע עמוקות על כל אחד ואחת מאיתנו… קראו עוד

אם יש לכם בלוג או אתר, הנה ווידג'ט שתוכלו להוסיף לו כדי לקדם את המאבק. לא מסתדר לכם הווידג'ט, שימו באנר

[רוצה כזה ווידג'ט?]

מראה מוכר של חדר פלסטיני. שמיכות צבעוניות עוטפות את הישנים המצטופפים על הארץ אחד על ידי השני. מתוך המראה הזה לכד את מבטי שרוול חקי. קרן אור החוצה את הפריים מימין הוליכה אליו את עיני. אחריו כבר קל יותר היה להבחין בזוג נעלים צבאיות משמיכה אחרת, רגל מכופפת לבושה במדים וקסדה הפוכה. אלה חיילים ישראלים. הם ישנים בבית פלסטיני בעזה. לדיירים אין זכר. הם כנראה שוב ברחו כפליטים.

התצלום הזה נחת בתיבת הדואר שלי לפני כעשרה ימים עם עוד כעשרים תצלומים. במכתב המלווה נכתב: "עלינו להיות גאים בילדינו…הם המגנים על המדינה", ולאחר מכן המלצה, שפירושה גם הרשאה, להפיץ את התמונות. על המייל היה חתום מנכ"ל של סניף ישראלי של חברה אירופאית גדולה. פרטיו האישיים המלאים צוינו בהבלטה בתחתית המכתב. זהו התצלום המופשט ביותר מתוך סידרה קשה מאוד של תצלומים. את שני התצלומים האחרונים בסדרה ליוותה אזהרה: אלה אינן תמונות לילדים. לפי השולח את שאר התצלומים אפשר כנראה לחלוק גם איתם כחלק משלל המלחמה. (המשך…)

רועי צ'יקי ארד

מבינים זה את זה -
שר הבטחון,
העניבה
* (המשך…)

• בתחילת ימי הפיגועים הגדולים, באמצע שנות התשעים, נהגה העיתונות הישראלית לפרסם תמונות זוועה מזירות הפיגועים. ביקורת ציבורית שהושמעה באותן שנים הובילה לריסון הפרסומים ולצנזור תמונות המחללות את כבוד המתים. מאז מותר להציג אוטובוסים מפויחים, כתמי דם קרוש ולוויות, אך לא מתים. אלו זוכים לייצוג בתמונות מחייהם, המגיעות לתקשורת מאלבומי המשפחות השכולות.
  על רקע הנורמות הללו הואשמו בלוגרים כעידן לנדו, חנה בית הלחמי, אייל ניב  ואחרים בפורנוגרפיה של המוות ובזלזול בכבוד המת, לאחר שפרסמו בבלוגיהם תמונות של ילדים מתים בעזה. הזעזוע של כמה מן המגיבים לפרסום התמונות לווה בהאשמות כי הנה לנדו ואחרים מאמצים להם את שיטותיהם של הגרועים באויבינו, החסרים, כך נטען, כל חמלה וכבוד למתיהם. כבוד המת הוא עניין חמקמק. נדמה שישראלים רבים שומרים עליו באדיקות רבה מזו שהם מעניקים לכבוד החי, ולכן תמונת ילדים שעד לפני עשרה ימים שיחקו וצחקו ועתה הם מוטלים מתים על הרצפה, מטרידה אותם בגלל עצם פרסומה יותר מאשר בשל המוות עצמו. ילדים אלה, שחייהם מעולם לא עניינו את אזרחי ישראל, זוכים במותם לכבוד הניתן לנפגעי טרור ישראלים.
  אולם למעשה, פרסום תמונות זוועה אינו עניין סימטרי. עבור הישראלים כבודם של המתים ובני משפחותיהם דורש שלא לפרסם תמונות כאלה, שכן זכותו של אדם להיזכר ברגעיו הטובים ולא כגוויה חרוכה. הפלסטינים, לעומת זאת, מופיעים בתקשורת הישראלית אך ורק בהקשרים של מוות. הדרישה שלא לפרסם אפילו את תמונת גופותיהם, כמו מוחקת את עצם קיומם ושוללת מהם אפילו את האפשרות למות ולהיות קורבן. 
  עצוב שהילדים מתים ועצוב שאנשים נאלצים לפרסם את תמונתם. בעשותם כן הם אינם עוברים על כללי מוסר. למעשה בזמנים כאלה פרסום תמונת הילדים היא מעשה מוסרי ממדרגה ראשונה. אני לא מדבר על שלום, גם לא על הרגע בו אנשים יפסיקו להרוג אחד את השני ואפילו לא על הכרה בסיסית של ישראלים כי (גם) הם פושעים, אלא על היום בו יסוקרו לוויות הילדים בערוצי הטלוויזיה ותמונות מאלבומי משפחותיהם יודפסו בשערי העיתונים בישראל. באותו יום ניתן יהיה לגנוז את תמונות הזוועה הללו. עד אז יש לפרסם אותן מעל כל במה, למען כבוד המת. 
• בתגובה לקריאתם של כמה בלוגרים לסרבנות החלה רדיפה מקארתיסטית אחר המטיפים, שלוותה בפנייה רשמית ליועץ המשפטי לממשלה. אי לכך חשוב לי לצטט כאן נוסח מעודכן של הצהרת ארגון אומץ לסרב. אנשי "שלטון החוק" הפונים ליועמ"ש בשם הדאגה לעתיד המדינה והדמוקרטיה יכולים להוסיף את שמי לרשימת הפושעים.
  
  אנחנו, קציני וחיילי צה"ל, שבטחון מדינת ישראל ועתידה יקרים לליבם, מבינים שהתקיפה בעזה מעצימה את העימות ותביא עוד שנים ארוכות של טילים על מעגלי אוכלוסיה הולכים וגדלים, וממיטה אסון קשה מנשוא על העם בישראל ועל העם הפלסטיני.
  אנחנו מבינים שנקמה אינה בטחון ושפעולת צה"ל בעזה מנציחה את הסכסוך ואינה מסייעת בפתרונו.
  אנו מצהירים כי לא ניקח חלק במסע ההרס בעזה.

  להתייעצויות לפני סירוב, לחתימה על ההצהרה, לעזרה בארגון ההפגנה או לבקשת סיוע  למי שעומד למשפט:
  נעם ליבנה 052-2754528
  דוד זונשיין 054-5656760
  אריק דיאמנט 052-2754528   

• ועוד מילה לדואגים לשלטון החוק ולדמוקרטיה: בספרו "אי ציות אזרחי" מבחין הנרי דויד ת'ורו בין דמוקרטיה פרוצדוראלית לדמוקרטיה כאורח חיים. הראשונה היא עניין פורמאלי הנוגע לנהלי שלטון, בעוד השנייה עוסקת במשמעות החיים במשטר כזה. בשם הדמוקרטיה הפרוצדוראלית עלתה לשלטון תנועה לא דמוקרטית כמו החמאס, ובשם הדמוקרטיה הפרוצדוראלית דואגים המגיבים המסורים לקריסת מערכת החוק בעקבות סרבנות. אלה וגם אלה אינם מבינים דבר וחצי דבר בדמוקרטיה.

  יונתן אמיר

"אי אפשר לשכנע שהמלחמה היא נפשעת. אדם צריך לרצות להתנגד לה. אם הוא לא רוצה להתנגד, אין מאורע בעולם שישכנע אותו. משפחה שלמה נטבחת בבת אחת? זה רק מוכיח שהחמאס הוא ארגון שצריך להשמיד: תראו מה הם גורמים לנו לעשות" – דרור בורשטיין. (המשך…)

ברוכים הבאים לאתר הזמני של מארב.

כפי שבטח שמתם לב, מארב לא פועל כמו שצריך כבר יותר משבועיים. האתר נפרץ כבר כמה פעמים על-ידי האקרים דוברי צרפתית, ככל הנראה בתגובה לפעולת צה"ל בעזה.

אנחנו עובדים על מנת תקן את הנזק ולהתקין מערכת הגנה מפני פריצות עתידיות. בינתיים החלטנו להעלות אתר זמני כדי שנוכל להמשיך לעבוד.

באתר הזמני נגיב לאירועי השעה. נשמח לקבל טקסטים ועבודות שקשורות למצב הנוראי בעזה ובדרום.

מערכת מארב

Welcome to the temporary Maarav website.

As you may have noticed Maarav has not been functioning properly in the last couple of weeks. Our site was hacked by French speaking hackers probably connected to the Israeli Attack on Gaza.

We are working now on fixing all the damage and installing better security. Until we do that we created this temporary site so we can continue posting.

On this temporary site we will respond to the horrendous situation in Gaza and the south of Israel and will post texts and Artworks about the situation. Our readers our welcome to send texts and works they fell are suitable.