כל הפוסטים מאת מחבר זה

כיצד הפך העיסוק בשואה לפרובוקטיבי? – דוד שפרבר

21 באפר', 2009 | מאת דוד שפרבר | קטגוריה: אמנות, כללי

בועז ארד, ווזווז

בכניסה לתערוכתו של בועז ארד "ווזווז", שהוצגה בשנת 2007  במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, קיבלו את פני הצופה ארבעה ציורים של צלב קרס, ועל רצפת החדר הוצג שטיח בדמותו של היטלר המזדקן. התערוכה מהווה דוגמא טובה לשיח השואה הפרובוקטיבי הרווה באמנות הישראלית מאז אמצע שנות התשעים, הכולל דימויים נאציים המככבים בקביעות ובריש-גלי.
דימויים נאצים אמנם הופיעו באמנות המקומית בעבר, אבל פריצתם וקבלתם כנושא לגיטימי ובעל נוכחות היא תופעה חדשה יחסית. דוד וקשטיין, בתערוכתו פיצוץ (מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2003), הציג קריקטורות אנטישמיות שבהן מופיעה דמותו של היטלר. בעקבות פניות נזעמות של מבקרים בתערוכה, רבים מהם ניצולי שואה, הוחלט להסיר מהתערוכה כמה ציורים שבהם מופיע צלב קרס.
שנים ספורות מאוחר יותר, התופעה של אמנים ישראלים המטפלים בשואה באופן פרובוקטיווי הפכה שגורה. כך האמנית דינה שנהב הציגה  בביתן הלנה רובינשטיין דמויות קצינים נאצים העשויים  מחרוזים, יואב בן דוד הציג ציורים  בהן מופיעה "אליס בארץ הפלאות" מלווה בשני חיילי אס. אס. דב אור נר רשם סצנות מיניות בכיכובו של היטלר, ואליהם ניתן להוסיף כמובן גם את רועי רוזן, זויה צ'רקסקי ותמי בן תור.
ההמולה שחלה סביב תערוכתו של וקשטיין בעבר, מול השקט ושוויון הנפש  בו התקבלה  תערוכתו של ארד מאוחר יותר, מעלה תהיות בדבר השינוי המהיר ביחסה של החברה לנושא הנדון. (המשך…)



יידישקייט 2009 – דוד שפרבר

7 באפר', 2009 | מאת דוד שפרבר | קטגוריה: אמנות, כללי

התערוכה "חשבון נפש" בגלריה הייטאצ' – מקום לאמנות עכשווית בהרצליה, היא חגיגה לאוהבי יהדות ואמנות, שכן מאז "כן תעשה לך – תחיית היהדות באמנות הישראלית", התערוכה הגדולה והחשובה שאצר גדעון עפרת בשנת 2003 בגלריה "זמן לאמנות" בתל אביב, לא הוצגה תערוכה בסדר גודל כזה, שבמרכזה המפגש בין יהדות לאמנות (בהקשר זה ראויות לציון גם התערוכות שמציגה קרן עדי בשיתוף עם מוזיאון ישראל).
התערוכה הקבוצתית בהייטאצ', בה משתתפים כארבעים אמנים, מהווה מעין סיכום של שמונה תערוכות יחיד שהוצגו הגלריה בשנה וחצי האחרונות. תערוכות היחיד כללו עבודות של אמנים הלוקחים חלק בשיח האמנותי העכשווי בהקשרו היהודי. "אף שעולם היהדות הוא מוקד ההתעניינות שלנו בפרויקט הזה, לא חיפשנו אצל האמנים המשתתפים בתערוכה מצע משותף", אומרת אוצרת התערוכה, דפנה נאור, "דווקא השונות עניינה אותנו".
התערוכה נעה על ציר מקובל מאוד בעולם היהודי, שבו הזמן והמעשה נקשרים זה בזה (כך, למשל, יוסמך "דבר תורה" הנאמר באירוע מסוים, לפרשה הנקראת באותו שבוע). התערוכה הייתה אמורה להיפתח בחודש אלול אך נדחתה מסיבות שונות. הוצאתה של התערוכה מהקשר הזמן הספציפי (חודש אלול), דווקא מגלה ומדגישה עד כמה המושג "חשבון נפש" רלוונטי לכל עת.

דורון פורמן - פרט מעבודת וידאו

דורון פורמן - פרט מעבודת וידאו

(המשך…)



פרידה קאלו בבית הכנסת: מיה אסקובר והיצירה היהודית-אמריקאית הצעירה – דוד שפרבר

29 במרץ, 2009 | מאת דוד שפרבר | קטגוריה: אמנות, כללי

מיה אסקובר (Escobar) היא ללא ספק אחד הדברים ה"חמים" ביותר המתפתחים בסצנת האמנות היהודית-האמריקאית. אסקובר מגדירה את עצמה "אמנית רשת דיסלקטית", וכדי לצפות בעבודותיה לא צריך להרחיק נדוד. עבודותיה נוצרות ברובן בפורמטים המקובלים ברשת, ומוצגות לעיתים קרובות ביוטיוב.
אסקובר, בת לאם יהודיה ולאב ממוצא אינדיאני-גואטמאלי, מגדירה את עבודותיה כתרגום של מחקר אנתרופולוגי וסוציולוגי אישי מתמשך לשפה נרטיבית העושה שימוש במדיומים עכשוויים. העבודה “Acciones Plasticas” כוללת סרטונים קצרים המציגים סדרת דמויות ומונולוגים משכנעים ומהוקצעים הנוגעים בשאלות של זהות. בסרטון הראשון בסדרה היא מופיעה מחופשת לאמנית המקסיקנית פרידה קאלו, שהפכה לאיקון בשיח הפמיניסטי. מקובל לטעון שלקאלו היו גם שורשים יהודיים. אסקובר מחופשת ומאופרת באטריבוט המפורסם של קאלו – הגבה המחוברת – כשהיא צועקת "אני פרידה קאלו, אתה פרידה קאלו, אנחנו פרידה קאלו". באקט עצבני או אקסטאטי היא מורטת את תחפושתה, מפזרת את שערה, ומוחקת את האיפור שעל פניה וחוזרת להיות עצמה. בסרטון אחר בסדרה היא נושאת מונולוג של יהודיה האורתודוקסית. הטקסט כאן הוא כל כך מדויק עד שלרגע הגבול בין אירוניה וסלפסטיק לרצינות תהומית מטשטש. בסרטון אחר עולה התפיסה האופיינית של האישה הלטינית כאובייקט סקסי וחושני, כשגם כאן הטיפול בנושא נע בין ניכוס הסטריאוטיפים לפירוקם. אסקובר מציגה התייחסויות שונות שחוותה על בשרה, ונוגעות לזהותה ההיברידית כאשה, כיהודיה וכלטינו-אמריקאית. (המשך…)



ציפור משונה: "תועבה" בגלריה – דוד שפרבר וצחי מזומן

17 במרץ, 2009 | מאת דוד שפרבר | קטגוריה: אמנות, כללי, מאבקים

על התערוכה "יוצאים מארון הקודש: על יופי, אמונה וזהות" במרכז הקהילתי, מרכז המגשימים הדסה, ירושלים

עמיחי לאו-לביא

עמיחי לאו-לביא

א. נוכחות קווירית

הדיון בזהויות מיניות ומגדריות במסגרת שיח האורתודוקסיה המודרנית בישראל הוא אולי הביטוי החתרני, הרענן והמאתגר ביותר של יהדות זמננו. מדובר במהלך דרמטי: נושא שבעבר הודר והודחק מהפרהסיה הדתית הפך בתוך שנים אחדות לנושא לגיטימי שנדון בפורומים שונים.

באור ולא בצל – ההתחלה
הנראות הציבורית של להט"בים (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים ובי-סקסואלים) דתיים החלה עם חדירת האינטרנט לחברה הישראלית. תחילה היו אלה פורומים וחדרי דיון בפורטלים ישראלים מובילים שגילו את הסוד: יש לסביות והומואים דתיים. החל מסוף שנות התשעים של המאה העשרים נפתחו באתרים וואלה! תפוז, נענע ואחרים פורומים שיועדו ללסביות דתיות, להומואים דתיים או לשתי הקבוצות יחד, והיוו מקום מפגש ותמיכה, וכן במה לדיונים דתיים. האינטרנט שימש ככלי העצמה לצעירים ומבוגרים, שנחלצו מהבדידות שהייתה מנת חלקם עד אז. פורומים אלה הולידו את ההתארגנויות הקבוצתיות הראשונות של לסביות והומואים דתיים, שמהן צמחו מאוחר יותר קבוצות חברתיות וקבוצות תמיכה מחוץ לאינטרנט.
ההתארגנויות המדוברות יועדו להומואים ולסביות בלבד, אך כמעט במקביל להקמתן התחיל להתפתח סביב הנושא דיון ער בחברה הדתית. המאמר הראשון שפורסם בבמה דתית היה, ככל הנראה, מאמרו של הרב רונן לוביץ', שפורסם בכתב העת "דעות".   לוביץ' קרא לצעירים בעלי נטיות הומוסקסואליות לא לנטוש את שמירת המצוות, וקבע שהיחס של החברה הדתית להומוסקסואלים צריך להיות סובלני, בדומה לדרך בה מתייחסת חברה זו ל"עוברי עבירה" אחרים וליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. בהמשך פורסמו שם מאמרים שהציגו שלל גישות נוספות, מקרבות ומרחיקות, וכתבות שסיקרו את העולם הלהט"בי הדתי המתפתח. כעבור זמן קצר נחשפה העובדה שחלק נכבד מהשאלות שמופנות לרבנים דרך האינטרנט עוסקות במיניות ובמין בכלל, ובהומוסקסואליות ומיניות מיעוט בפרט . (המשך…)



"משנכנס אדר"; קרנבל ודראג – דוד שפרבר

23 בפבר', 2009 | מאת דוד שפרבר | קטגוריה: אמנות, כללי, מאבקים

מארי דיאון

מארי דיאון

על התערוכה מוגדרים 1, המרכז העירוני לקהילה הגאה תל אביב, אוצרות: טמיר לדרברג, נאוה ויינר, סוזנה ינקו

חוקרים אחדים עמדו על מהות הקרנבל כמופע של חציית הקווים המוכרים והפיכת הסימנים על פיהם. ההגמוניה התרבותית והשלטון נוהגים לשמר את הסדר הקיים, ומעת לעת מאפשרים את פריצתו במסגרות מבוקרות. כך מתפקד הקרנבל כמופע שבו השולי הופך למרכזי והיררכיית המעמדות נפרצת. טשטוש הסדר המגדרי המקובל עומד גם הוא לא פעם במרכזם של קרנבלים. כך גם בהקשר של הקרנבל היהודי – חג  הפורים.
ספרות השו"ת (שאלות ותשובות, ספרי פסיקה קזואיסטיים) מציגה את התמודדותן של אוטוריטות רבניות בעניין זה. בפנקס תקנות הקהילה מפאדובה שבאיטליה משנת  1507 נאמר: "גם גזרנו על האנשים שלא ירקדו עם הנשים הנשואות – שום זַכר עם נקבה נשואה, מלבד בימי הפורים, אמנם עם הפנויות יוכלו לרקוד בתנאי שהזכרים יהיו מלובשים בלבוש אחר…"  . הדגשתו של המחבר את האיסור המקראי על לבישת בגדי נשים מזכירה את המנהג המקובל של התחפשות של גברים לנשים בחג פורים ובקרנבלים אחרים. בהקשר היהודי הוא אמנם מתנגש עם הציווי "לא יהיה כלי גבר על  אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה"  (דברים כ"ב, ה), אך עובדה זו לא מנעה ממנו להתקיים.
חציית הקווים המגדריים מערערת על הסדר הקיים ומאיימת לא פעם על מוקדי הכוח המעוניינים בשמירתו. אמנים שונים נתנו ביטוי לפריצה המגדרית בניסיון להעלות למודעות את פוליטיקת הזהויות ומתוך התפיסה האומרת שמגדר הוא קונסטרוקציה מבנית-תרבותית ואינו

(המשך…)



יום שאינו יום ואינו לילה – דוד שפרבר

8 בפבר', 2009 | מאת דוד שפרבר | קטגוריה: אמנות, כללי

אווה אבידר

אווה אבידר (צילום: יגאל גרוס)

אפילו בעולם בו חשמל משמש מקור אנרגיה לתאורה, יש משמעות להתארכות הלילה והתקצרות היום עם בוא החורף. בעבר עוררה תקופה זו, ובמיוחד היום הקצר ביותר בשנה (21 בדצמבר), פחד וזכתה להתייחסויות אמביוולנטיות. המדרש מתאר את הפחד מפני החשיכה המתארכת: "לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: 'אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים'. עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפילה]. כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: 'מנהגו של עולם הוא'. הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים" (תלמוד בבלי, עבודה זרה ח', ע"א).
בתרבויות רבות הפך היום הקצר ביותר בשנה ליום חג. המכנה המשותף לחגיגות הוא הניסיון להאיר את החושך. כך התפתח חג החנוכה במופעו הרבני.

התערוכה "אמנות בחושך", המוצגת בשעות החשכה בחלל בית ריק בקמפוס מכללת אמונה בירושלים, לא באה "חושך לגרש", אלא דווקא לגלות את היסוד המפרה שבו. התצוגה שוזרת את רעיון עבודת אמנות הנוצרת או מוצבת במקום ספציפי (Site Specific) עם הזמן והמחזוריות של הטבע (Time Specific). יש בה איכות של רישול מכוון, שנוכח לא פעם בתצוגות לא ממסדיות (בהקשר זה זכורה לטוב סדרת תצוגות "הערת שוליים" בירושלים), שבהן נדרש הצופה למעורבות, ריכוז ואקטיביות בחיפוש אחר העבודות וגילויין. באופן זה נעלמת ההפרדה בין האמנות המוצגת לחלל המקורי על תכולתו המקורית. הבית החשוך, שלא הוכשר כחלל תצוגה, משמר את מאפייניו המקוריים: מבואה, חדר אורחים, חדר צדדי, שירותים, מטבח וכו'. החושך בחלל יוצר תחושה של עזובה – מעין חורבה מפחידה. העבודות המוצגות נדמות כשאריות של חיים שנשכחו והתאבנו בבית עזוב. (המשך…)