ורדית גרוס עושה לייב בלוגינג מהביאנלה ה-53 לאמנות בונציה. פוסטים מתעדכנים…

בתגובה לדיון בדבר הצגת ציוריו של רפי לביא בביתן הישראלי של הביאנאלה הנוכחית בוונציה, ובעיקר לראיון המצוין שערך רונן אידלמן עם דורית לויטה, אני מבקשת להוסיף הערה קצרה ומספר מושגים לשיח(ה) הער(ה). לאחר שסיימתי שנה של מחקר אינטנסיבי על פועלו ויצירתו של רפי לביא, אני חשה צורך לשתף את הפועלים בשדה בממצאיי הצנועים; והנה, הונחה לפני הזדמנות פז לעשות כן, אם כי מתוך דאגה והתקוממות. את מחקרי עשיתי בתוכנית משולבת ללימודי מגדר וישראל, ובמשך השנה הזו היוותה לי עבודתו של לביא מצע פורה להדגמת הבניות של גבריות ישראלית הגמונית. לביא, לבד מהיותו צייר, היה אמן המילה. הצהרותיו הסמכותניות כתבו והכתיבו את הטקסט היסודי סביבו מתמרכז שדה האמנות הישראלי. הדיון בייצוגו של לביא בביאנאלה משכפל ומחזק טקסט יסודי זה בדרכים אותן אדגים כעת. לא בעבודותיו הוויזואליות של לביא עסקינן; עבודות הציור המורכבות והמרובדות, אז כהיום, נותרות תפאורת רקע חיוורת למצג המילים הרפיטטבי דרכו מונצח לביא המנצח.

באחת מתשובותיה, גורסת לויטה כי בעבודותיו של לביא קיימים ערכים אוניברסאליים וישראליים. האם שרה חינסקי זיכרונה לברכה לא לימדתנו כבר כי ערכים אוניברסאליים מסווים אידיאות אירופוצנטריות "נאורות" של ליברליזם מתנשא והירארכי? חינסקי הלא הדגימה במסירות כיצד טשטשה האמנות הישראלית בניצוחו של לביא תכנים ציוניים-קולוניאליסטים תחת המעטה ה"אוניברסאלי." אכן צודקת לויטה, לביא הוא "ישראלי ואוניברסאלי"; אולי אני כלואה במגדל השן האקדמי, אך לתומי חשבתי כי שרה חינסקי, אריאלה אזולאי ואחרות כבר שמטו את הקרקע תחת פרדיגמת ה"ילד התל-אביבי" וחשפו את ההגמוניה האמנותית הציונית במלוא בושתה הנרקיסיסטית. הטקסטים שלהן נעדרו עד כה מדיון זה; אינני מבינה אם כך כיצד אידלמן, שוודאי מסכים עמי לא מעט, חושב שמשהו יכול להיות "אנטי-אידאולוגי" או "בלתי פוליטי." אין דבר, אף לא הטקסטים של קלמנט גרינברג, שאינו פוליטי; וודאי לא ציוריו המרתקים ומלאי הסתירות של לביא – לא רק "הערבי" וה"כתם של רבין," אלא כל קו, דיקט וגרניום.
לאור הדברים שנכתבו לעיל, אני חוששת שהדיון העכשווי מנכיח, משמר ומחזק את הצהרותיו של לביא בדבר עבודותיו, הצהרות שעליהן התבססו ואותן אימצו בחום רבים מהכותבים עליו. הם קראו לו "רפי"; הם האמינו שהוא מוחק דימויים; הם השתחוו להחלטיות (המילולית בלבד!) שבה הפריד בין התנגדותו ללאומנות בן-גוריונית לטעמו הפורמליסטי. הגיע הזמן להניח להצהרותיו ולאלו של מעריציו – הלא הם הפרשנים המרכזיים בשדה האמנות – ולהפסיק להכפיף את הקריאה בעבודותיו אליהן. אם יש מקום להמשיך ולהחיות את עבודותיו של לביא, אזי חייב להיות מקום להמשיך ולהחיות את יצירתה של חינסקי. קריאה מחודשת של יצירותיו והצהרותיו של לביא, על הקשר ביניהן ומטענן האידיאולוגי-פוליטי, תאפשר לחתור תחת הנחות היסוד הגועשות של מדורת השבט הזו.

לרוב, הגמוניה גברית ישראלית נוסח לביא לא נעזרת בשכירי חרב על מנת לשאוב את כוחה; אנו מעניקות לה אותו ומבטיחות את מיסודו בחפץ לב. אולי הצגתו של רפי לביא בביתן הלאומי הגיונית פשוט משום שהיא מייצגת נכונה את יחסי הכוח בשדה האמנות הישראלי, אני חושבת במרירות. אמן צעיר אחר אשר יצירותיו מבקרות את ישראל בהחצנה יתפקד בדיוק כמו אחינועם ניני ומירה עוואד: הוא יחפה על ישראל הכוחנית במסווה "תרבותי" של "קידמה ביקורתית." אדרבא, הבה לא נעמיד פנים; אנחנו הממסד הציוני, נקודה, וכדברי שרון רוטברד, מי שטוען אחרת, מסתכן בצביעות.

כמעט כל מי שמחשיב את עצמו אדם פוליטי, אפשר להניח, ירגיש קצת מוזר אם יצטרך לייצג את ישראל בביתן הישראלי בוונציה – נציג של פטרון מתנכר, שלרוב האמנים בישראל יהיה קשה מאוד להזדהות עם דעותיו ומעשיו. ויותר מזה, נציג של פטרון שאין לו עניין בנציגות הזו. להיפך.

ודורית לויטה, האוצרת של הביתן הישראלי בוונציה, היא אמנם אשה חכמה שאוהבת לעשות את עצמה קצת טמבלית ("אני לא תיאורטיקנית", היא אומרת. "אני פשוט עובדת בשדה, בעבודת הכפיים. אני לא יותר מזה. וזה מה שמציל אותי"), אבל בהחלט מחשיבה את עצמה אדם פוליטי. היא חושבת, לדוגמה, שהתערוכה הכי חשובה שמוצגת עכשיו בישראל היא "אלימות מכוננת, 1947-1950" שאצרה אריאלה אזולאי בגלריה זוכרות.

בין המודעוּת הפוליטית של לויטה לבין הניכור ההדדי ההולך וגובר בין האמנים הישראלים לממשלה הישראלית, קצת מוזר למצוא אותה דווקא בביתן הישראלי בונציה, מתייצבת כשליחתו של משרד התרבות הישראלי ומציגה, דווקא היא ודווקא שם, את רפי לביא: אמן אנטי-פוליטי, שבז לאינטלקטואליות, שהתגאה שלא קרא ספרים, חביב הממסד, מודרניסט סתום ומיושן.

אבל הבחירה ברפי לביא, חשוב להדגיש, לא היתה שלה. ועדה מקצועית שמונתה למטרה זו  על ידי המדור לאמנות פלסטית במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות שליד משרד המדע התרבות והספורט, בחרה להציג את רפי לביא – ופנתה ללויטה שתבצע.

השנה 2009, ורפי לביא מוצג בונציה. זה מה שקהילת האמנות הישראלית רוצה להגיד?

"זאת הדרך היחידה שנשארה לנו, הדרך של להיזכר במשהו כתהליך תרפוטי. זה המקום שאנחנו נמצאים בו. אנחנו נזכרים ברפי לביא כדי לעשות איזושהי נשימה במקום שהוא מורעל כבר. האוויר של רפי לביא לצורך העניין הוא אוויר לא מורעל".

אני עושה תערוכה לרפי לביא, נקודה. לא אני ולא רפי לביא מייצגים את מדינת ישראל, מה פתאום! גרשוני מייצג משהו מחוץ לגרשוני? מה פתאום! המחשבה שאנו מסוגלים לייצג משהו שקשור למדינה הוא מחשבה מגונה

(המשך…)

בשיחה שערכתי עם מאיר אפלפלד לרגל פתיחת תערוכת ציורי נוף וטבע דומם לפני כמה שנים, אמר הצייר שיום אחד עוד יגיע לדיוקן. מנימת דיבורו נדמה היה שהוא מתייחס ל"הגעה" לציור הדיוקן כאל מסע מפרך. לאחר צפייה בציורי עירום שצייר אפלפלד ומוצגים עתה בתערוכה הקבוצתית "עירומות" שאצרה קציעה עלון בבית האמנים בירושלים, נדמה לי שאני מבין ממה חשש. האפלה הבוקעת מציורים אלה והתהומות אליהם הם צוללים, רומזים כי אפלפלד  ידע על לב המאפליה שאליו יגיע כשיתחיל לצייר דיוקנאות. ז'יל דלז ופליקס גואטרי, המצוטטים בהקשר מעט שונה גם במאמר המלווה את התערוכה, כתבו בספרם "מהי פילוסופיה?" כי "הצייר עובר דרך קטסטרופה, או דרך דליקה, ומותיר על פני הבד את עקבותיו של אותו מעבר, כמו קפיצה המובילה אותו מן הכאוס אל הקומפוזיציה". מעבר דרך דליקה, מן הקטסטרופה אל הקומפוזיציה. זו בדיוק התחושה שיוצרים ציוריו של אפלפלד.

(המשך…)

חמש שנות פעילות של חלון האמנות בשכונת נגה ביפו נקטעו היום בבוקר, עם שבירת הקיר עליו עמד החלון. שוכרים חדשים נכנסו לרוחמה 7. הם משפצים את החלל ושוברים את הקיר לטובת דלת כניסה וחלון ראווה. (המשך…)

נירה פרג, בת 39, ארז ישראלי, בן 35, ונעמה צבר, בת 27, הם המועמדים לפרס גוטסדינר היוקרתי לאמנות פלסטית לשנת 2009 לאמנים מתחת לגיל 40. הכרזה רשמית על המועמדים בצירוף נימוקי השופטים תהיה במסיבת עיתונאים רק בחודש מארס אולם ל"הארץ" נודע כי החלטה בדבר כבר התקבלה. עוד פרטים…

ההפגנה ביוזמתם של ארגונים חברתיים ומוסדות תרבות שמהווה את "יריית הפתיחה" למאבק משפטי והציבורי העתיד להתנהל בחודשים הקרובים כנגד האפליה בחלוקת תקציבי התרבות בישראל. (המשך…)

מבוכה קלה מתעוררת לנוכח שמות היצירות בתערוכת היחיד של יעקב דורצ'ין "קפלים בברזל ומחוות של קווים", המוצגת במוזיאון תל-אביב לאמנות. "מלאך קרוע", "אישה בחלון", "עמוד ציפורים" – מי משתמש בשמות כאלו, פואטיים עד פתטיים, מתקתקים וחפים מכל אירוניה, במאה ה-21? אולם ככל שמתארכת השהייה בחלל התערוכה וההתבוננות בעבודות, מתבהרת העובדה שפואטיות זו, וליתר דיוק נוכחותה בעבודות ולא רק בשמותיהן, היא גם מה שמבדיל בין פסלי הברזל החלוד הרגישים והיפים של דורצ'ין לפיסול המינימליסטי והבינלאומי מחד, ולמסורת פסלי האנדרטאות הישראלית והרוויה בפאתוס מאידך. דורצ'ין תואר בעבר כממשיכם של יחיאל שמי ויגאל תומרקין בפיסול הישראלי, אך אם הלך בעקבותיהם בתקופה מסוימת, הרי שכבר מזמן לקח וברח.
דורצ'ין הוא נציג של דור הולך ונעלם באמנות המקומית. חרש ברזל, קיבוצניק, איש אדמה. מה לאמנות העירונית מאד שנוצרת פה בעשורים האחרונים, המלוטשת ולוטשת עיניים לבירות העולם, ולפגרי הברזל ההופכים בידיו לשיר חזותי ותלת-ממדי, כבד משקל אך קל תנועה? מה לבארות הברזל הכבדות, הקרושות והלאות, שאחת מהן מקדמת את פני הבאים למוזיאון מכיוון רחוב אבן-גבירול, ולתזזיתיות המרצדת? מה לברזל החלוד, לרתכת ולפטיש הכבד, ולמראה המתועש, הנקי והנוצץ?
שאלות אלו, ספק משתוממות וספק מוכיחות, מתפוגגות במהלך הביקור בתערוכה, המדגימה יפה כיצד על משקל הפתגם הרוסי הידוע, אין דבר כזה חומר מיושן – יש רק ידיים לא מספיק טובות. פסלי הקיר של דורצ'ין תלויים כתמונות תלת-ממדיות. קשה להמחיש במילים את היופי המהוסס שטמון ביציאת הברזל מן הקיר הלבן תוך התכנסות פנימית אל תוך עצמו. צריך לראות זאת בעיניים כדי להבין. החלודה הופכת פה מתהליך גסיסתו של חומר למופע תחייתו המחודשת, כשהברזל הופך פריך ונוגה, ברזל ב"קנה מידה אנושי", כדברי אדם ברוך, האוצר בקרבו את זיכרון ימיו כמכונה, ומתיך זיכרונות אלו לשירה מאוחרת.

יעקב דורצ'ין – קפלים בברזל ומחוות של קווים. מוזיאון תל-אביב. אוצר: מוטי עומר

(המשך…)

שלוש עבודות שיצר מתן ישראלי ואמורות היו להשתתף בפסטיבל מוסררה מיקס שיתקיים השבוע, הושחתו הלילה ע"י אלמונים. (המשך…)

יום העצמאות שלנו הוא אמנם יום חג, אך לא פחות מכך יום של חשבון נפש לאומי. הקונפליקט הישראלי פלסטיני מלווה את כינון הבית היהודי-לאומי מאז יומו הראשון. בהתאם לכך, במרכז דיוננו כאן יעמדו היחסים המורכבים בין היהדות לאסלאם, כפי שהם משתקפים באמנות שנוצרת באזורנו.
בחרתי לעסוק כאן בעבודות של כמה אמניות דתיות שמשקפות זהות עצמית ברורה וחוט שדרה תרבותי שאינם סותרים מבט מורכב ורב-ממדי ופתיחות כלפי ה"אחר". האמניות שאציג כאן עוסקות במתחים שבין הדת היהודית לדת המוסלמית. מחד גיסא עבודותיהן מחדדות את הדיכוטומיה ביניהן, אך מאידך גיסא הן מחזקות את המצע המשותף שלהן. המאמר מבקש להציג ענף של האמנות הישראלית שבוחן מתוך מבט הומני ומעמיק את הקשרים בין היהדות לאסלאם בכלל, ואת יחסי הדת והתרבות בין יהודים לערבים במרחב המקומי בפרט. האמניות שנציג כאן מישירות מבט אל המורכבות והמתחים, וברוב המקרים מתמודדות עימם ללא התנצחויות. (המשך…)