יניב יהודה אייגר ממעריב ביקר בכנס מארב לכתיבה על אמנות, התבאס קצת כששמו לא הוזכר ובאופן כללי סבל (כמעט) מכל רגע. קישורים לתגובות נוספות לכנס ניתן למצוא כאן.

היום יחגג יום ירושלים. בין משתתפי הטקסים השונים שיערכו לרגל האירוע לא תמצאו אמנים או אנשי אמנות. גם הגלריות ומוסדות האמנות, ביניהם מקומות ירושלמים מובהקים כבית האמנים, בית טיכו וסדנת ההדפס, כמו פוסחים על החג הלאומי שמביא עימו הרבה מאד פקקי תנועה ממלכתיים ומעט מאד רוח. ככלל, אמנות שנוצרת בירושלים נוטה לצעוד לצד תושבי העיר ולא יחד עם מוסדותיה וטקסיה. אולי בגלל זה נדמה ששדה האמנות שלה פורח ודועך שלא ע"פ לוח הזמנים הלאומי. כך, התעוררותו האחרונה החלה דווקא בשנת 2002 – שנת אינתיפאדה – כשבין פיגוע לפיגוע ערכו לאה מאואס ודיאגו רוטמן, חברי קבוצת האמנות סלה-מנקה, את ערבי "הערת שוליים" במקומות שונים בעיר.

(המשך…)

הנהלת פסטיבל הסרטים של אדינבורו 2009, החליטה להחזיר תמיכה כספית שהתקבלה משגרירות ישראל. להחזרת הכסף נלוותה ההודעה כי "הייתה זו טעות להסכים לקבל 300 ליש"ט". עוד פרטים

החלקים החסרים בציורים של נגה אנגלר, המוצגים בתערוכה "חמש אמניות" בביתן הלנה רובינשטיין, הם המקומות בהם מתחילה קריאת הציור. בפראפרזה על רולן בארת', שאמר שהקריאה מתחילה במקום בו אנו מרימים את העיניים מהשורות הכתובות, נבנה המרחב (זה של הזיכרון וזה הקונקרטי) בנקודות ההיעלמות.
בטקסט שכתבה האוצרת נמסר שבציוריה מתחקה אנגלר אחר נוף הבריחה של אביה באזורי הפרטיזנים באירופה. נראה כי בריאתם מחדש של נופים אלו בציור, נעשית תוך התייחסות לא רק לנקודות העיוורות של הזיכרון מיד שנייה, אלא מציגה את נקודות העיוורון הקיימות בכל מפגש עם נוף ועם מרחב. הקו של אנגלר יודע, או אולי נכון יותר לומר שהקו לומד לדעת, את הנוף על הפרטים בו. לומד לדעת, כיוון שהיד הרושמת, המניחה צבע על המשטח, עוקבת אחר ההתהוות של המרחב בתודעה. המרחב נבנה, הן במלאכת הציור והן בתובנה של הצופה, כשהמבט נע מכאן לשם, מתמקד פעם במקום זה ופעם באחר. ובעוד המבט מתמקד במקום אחד (הנה פירות היער או צמרות עצים משורטטים במדויק) הוא חומק במקום אחר Land e scape, בדיוק כמו שכתבה אנגלר בכותרת אחד הציורים. עולים בזיכרוני ציורים של מתיאס וייסשר (Matthias Weischer), שהוצגו בקיץ 2008 בתערוכה "Contemporary Germany. To paint is to narrate." במוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית (MART) ברוברטו שבצפון איטליה. אמנם ציוריו של וייסשר מתארים בעיקר תפנימים, אך גם הצייר הגרמני הצעיר, בן גילה של אנגלר, עוסק במרחב (הקונקרטי והציורי כאחד) המתהווה דרך שכבות של דימויים נעלמים, חסרים או מחוקים. ההחסרה והשכבתיות בציוריו מספרות על המצב החי, בו מתקיימים בכפיפה אחת התגבשות והתפוררות. נראה שגם אנגלר מציעה בציורה את המצב החי, המתהווה.

(המשך…)

ישנם מספר טעמים להצגת תערוכה של קבוצת 'המשותף קיבוץ' עתה. בשנה זו מציינת התנועה הקיבוצית מאה שנה לייסודה של דגניה, אם הקבוצות והקיבוצים. בהקשר חגיגי זה מוצג בגלריית הקיבוץ בתל-אביב וברבות מהגלריות בקיבוצים אשכול התערוכות 'מדרש קיבוץ', המוקדש למקומו של הקיבוץ בשיח החברה, התרבות והאמנות בישראל; בשנה החולפת, במסגרת אירועי שישים שנות המדינה, הוצגו בששת המוזיאונים הגדולים בארץ תערוכות שביקשו לסכם מגמות ואירועים שהטביעו את חותמם על אמנות ישראל. מקומה של קבוצת 'המשותף קיבוץ' נפקד מתערוכות אלה; בשנה החולפת מלאו שלושים שנה להיווסדה של קבוצת 'המשותף קיבוץ'. תערוכה זו מבקשת להתבונן בגילויי היצירה של קבוצה זו מפרספקטיבה של זמן – להרהר בחשיבותה ההיסטורית וברלוונטיות שלה להווה. בצומת הדרכים והזמנים בה היא מוצגת מצטלבים זיכרון קיבוצי ולאומי, חשבון נפש פרטי וציבורי, אמנות וחיים.

(המשך…)

סיכום שירת האוניברסיטה הסגורה כאן

האירוע השירה יתקיים כסדרו! ארגון "כח לעובדים" (שכלל לא מארגן את האירוע) קיבל מכתב ממשרד עורכי הדין של האוניברסיטה הפתוחה, האוסר על קיום ערב השירה לסולידריות עם העובדים השובתים מול ביתה של נשיאת בכפר סבא ומאיים "להשתמש בכל הצעדים המוקנים בחוק נגד המשתתפים והמארגנים של משמרות המחאה". עוד פרטים פה

בימים אלה מוצגת בבית האמנים בירושלים תערוכת ציור העוסקת בעירום הנשי בה משתתפים שמונה אמנים – גברים בלבד. כבר מהפרסומים לקראת התערוכה  התעוררה בי תחושה חזקה של אי נוחות לנוכח השילוב בין הנושא, הרלוונטי לשיח הנשי, לבין רשימת המשתתפים. על פי הטקסט הנלווה לפרסום התערוכה האוצרת מודעת למורכבות הגלומה בדבר. לדבריה, התערוכה הינה הזדמנות להעלות לדיון את הפרובלמאטיות של ייצוג העירום הנשי, ואילו "הצופות והצופים מוזמנים ליטול חלק בדיון זה". אך האם מספיק להצהיר על הפרובלמאטיות על מנת לעורר דיון? האם התערוכה אינה מאשררת שוב את הסדר הקיים באותה עת שהיא מבקשת לעורר דיון? ברצוני לטעון כי תנאי הסף של התערוכה, היוצרים הצמדה ויחסי גומלין בין ייצוג העירום הנשי לבין בעלי הזכות לייצוג זה, אמנים מהמגדר הגברי בלבד, אינם מאפשרים צפייה אובייקטיבית וניטראלית בתערוכה, ו/או אפשרות לדון באופן הוגן בדבר לגיטימיות קיומה או הבעייתיות שלה. זאת ללא קשר לעבודות הספציפיות המוצגות בתערוכה.

(המשך…)

בחודש ספטמבר עתיד להתפרסם במארב מוסף העוסק בכתיבה על אמנות ויכלול רבות מן ההרצאות שניתנו בכנס, וכבר עכשיו ניתן להאזין לדברים שהוקלטו ועלו לרדיו חלאס - תחנת הרדיו המקוונת של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון. תגובות שונות לכנס ניתן לקרוא כאן, כאן, כאן, כאן, כאן וכאן, ונשמח להמשיך ולהרחיב את הדיון.

בשנה שעברה פרסמה מבקרת האמנות של טיים-אאוט גליה יהב, מאמר שבו הסבירה מדוע האוצרת הצעירה הדס קידר היא אוצרת חשובה, ולא סתם חשובה – אחת החשובות שפועלות כיום בישראל. כדרכה, ביקשה יהב לחשוף בביקורתה את חוקי המשחק ואת מיקומם של השחקנים בו, ומאחר שקידר, אליבא דה-יהב, מבינה את האופן בו פועל השדה, מציבה את תנאיו הכלכליים בחזית התצוגה ואף זוכה להכרה והצלחה, היא הופכת לאוצרת חשובה. כשהציגה יהב את קידר כאוצרת חשובה היא לא ביקשה לספק ציון איכות אלא תיאור מצב, לא הכתרה – הגדרה. קוראים אחדים הבינו היטב את התחכום הפנימי הזה וחלקם אף תקפו אותו בחריפות. אחרים, ואני מרשה לעצמי להניח שמדובר ברבים מן הקוראים, לא הבינו, ולמרבה האירוניה חוסר הבנה זה, בצירוף העובדה שמאמרה של יהב פורסם יחד עם ראיון חנפני למדי עם קידר עצמה, גרם לכך שבמקום לחשוף את תנאי השדה ולהצביע על התופעה שיוצרת ומאפשרת את "חשיבותה" של הדס קידר, הפכה אותה יהב, במחי מאמר אחד במקומון שבועי, לחשובה אפילו יותר. (המשך…)