שרון יערי – שדרות ירושלים
גלריה זומר, ת"א (עד ה-21.3.09)

הסופר והמבקר הצרפתי מוריס בלאנשו פותח את ספרו "הצעד (שלא) מעבר" במשפט "המוות, איננו רגילים אליו". על שיח צילום הנוף בישראל ניתן לומר את המשפט ההפוך: "המוות, אנחנו רגילים אליו". מאז שנות התשעים הפכו המוות והנוף המת למושגים רווחים בדיון על צילום הנוף בישראל. עיסוק בהיסטוריה של המקום ניתן אמנם למצוא אצל אמנים מכל הסוגים, אולם נדמה שרק בצילום הפך העניין לפרקטיקה שגורה כל-כך וכמעט אוטומטית, כאילו היו הנוף והמוות, ושיפוטם במסגרת פוסט-טראומתית, תחנה נדרשת במסלול יצירתו של כל צלם. מניפולטיבי ככל שלא יהיה, התצלום נתפס תמיד כמתווך המצביע על האובייקט המצולם, ובישראל שבה כל גל נושא מזכרת, כל תצלום נוף מעורר את הדי הארץ הצרובה או השסועה. גישה זו הפכה אוטומטית עד כדי כך, שאפילו התפתחויות מעניינות בזרם, כמו המונומנטאליות החדה אצל יעקב ישראל או הקיטש הנרקיסיסטי בתצלומיו של שי קרמר, נדונות אך ורק באמצעות אותם מושגים ואותה מסורת של שיח המוות, על "נופיה הפצועים" ותמונות הפוסט-מלחמה שלה. וגם אם תצלומיו של ישראל צופנים בחובם תביעה מוסרית עכשווית, וגם אם ססגוניות מתקני הצבא ותיאוריהם האסתטיציסטיים של קרמר מעידים על רוויה מסוימת ודקדנס, עדיין נשפטים השניים באותה המסגרת ונתפסים כמתעדי ההיסטוריה ומבקריה. (המשך…)

טביעת כף היד במכסה הביוב שבתצלום מימין שוכנת כבר 12 שנה ליד הטלפונים הציבוריים בכיכר ציון בירושלים. כף היד שייכת לאמן מיכה אולמן, זוכה פרס ישראל לפיסול לשנת תשס"ט, כפי שהכריזה היום (שני) שרת החינוך פרופ' יולי תמיר. לכף היד הימנית יש גם בת-זוג שמאלית המוטבעת במכסה ביוב ברחוב האחים במזרח העיר. שתי כפות ידיו של אולמן מחוברות דרך מערכת הניקוז שמשותפת לשני חלקיה של ירושלים, עיר שחוברה לה יחדיו.

כבר למעלה משלושים שנה שמיכה אולמן חופר. הוא אמן-אדמה שמחטט, כורה, עורם ומסדר, ומשתמש בקרקע (אדמה, בטון ועוד), כחומר גלם ליצירותיו. הפיסול באמצעות חפירה – פעולת גריעה – יוצר פסלים ריקים ושקטים. זה קורה באנדרטת הספריה המפורסמת שיצר בברלין, כמו גם בחללים ש"איין" במקומות שונים בעולם, וכמובן במכסי הביוב המוטבעים. המכסים הללו, שכבר ראו הרבה הפגנות, פיגועים ושמחות, מסמנים בשקט – שקט שבולט במיוחד על רקע ההמולה הכללית במרכז העיר – את נוכחותו של האמן. האמנות יורדת אל המקום הנמוך ביותר, הביוב, ומחברת בין שני חלקי העיר בזרם א-לאומי.

אולמן, יליד 1939, גדל בתל-אביב, למד ולימד במחלקה לאמנות בבצלאל, אך פוטר מעבודתו בשנת 1978 בעקבות מרד הסטודנטים במוסד. בשנות השבעים החל לעסוק בפיסול סביבתי, תחילה בישראל ומאוחר יותר גם בגרמניה, פולין, צרפת, יפן ומדינות נוספות. בשנות התשעים שהה בגרמניה ולימד פיסול באקדמיה של שטוטגרט, ובשנים האחרונות הוא מתגורר בישראל.
בנימוקי ועדת הפרס נכתב כי "פרופ' מיכה אולמן, יליד תל אביב, הטביע את חותמו מאז שנות ה-70 על עולם הפיסול הישראלי. הוא מטעין לתוך שפת פיסול מינימליסטית, רציונליסטית ומודרניסטית ערכים הומניסטיים, יהודיים, ישראלים ואוניברסאליים. פרופ' אולמן אינו רק פסל, הוא הוגה ופילוסוף בתחום השפה הפלסטית, כיהודי וכישראלי, דיבורו האוניברסלי אף הוא נוצק בתוך פסלי המקום והסביבה. פסליו ובעיקר פסלו "הספריה" בכיכר בבל בברלין הוא הצעה ייחודית לשפת הפיסול ולתפיסה של אנדרטה ולנושא ההנצחה. פרופ' אולמן העמיד דורות של תלמידים בארץ ומחוצה לה".

מתן ישראלי - מגדל שירה

בחצר ביתו של מתן ישראלי ברחוב הע"ח בשכונת מוסררה הוצב לאחרונה מגדל שמירה מתוצרת בית. המגדל בנוי מחומרים שנמצאו ברחוב ושאריות מעבודות ישנות של האמן. בראשו מוצבת מערכת כריזה, ואחת לשעה בוקע ממנה שיר הנקרא ע"י משוררים שהוזמנו להקליט את שיריהם במיוחד לצורך התערוכה. המגדל החדש מצטרף לשורת מגדלים וותיקים המתנוססים בשמי האזור – מגדלי שמירה במזרח, מגדלי עסקים במערב וצריחי כנסיות ומסגדים בשכונות הסמוכות. השירים הבוקעים מדי שעה מן הרמקול בראש המגדל מתווספים לקונצרט רב-קולי של פעמוני כנסיות וקריאות מואזין, וכל זאת על רקע ההמולה הקולית, הכלית והכללית האופפת את כבישי האזור ורחובותיו.

מגדל הש(מ)ירה הוא התחנה השנייה במסלול האמנות שנוצר לרגל התערוכה, שחלקה השני מוצג בגלריה בתל-אביב ומהווה מעין אינדקס מסודר של פריטים ממרחב ההתהוות הירושלמי. התערוכה בתל-אביב היא גם נקודת היציאה למסלול, שתחילתו בגלריה וסופו ברחוב. העלייה לירושלים הופכת במקרה זה לירידה – ירידה מן החלל הלבן שבעיר ה"לבנה" ונסיעה לרחוב האפור בעיר ששבריה הודבקו לה יחדיו.

ראשיתו של המסלול הירושלמי בלוח מודעות הניצב ברחוב הע"ח והפך לקיר-ציור – לוע"ח – חלל תצוגה של קיר אחד. בתערוכה הנוכחית מוצג על הלוח רישום גדול ממדים המתאר את שכונת מוסררה במבט ממזרח (כביש מספר 1). תחילת הרישום הצפוף והמפורט בחלל לבן וריק הנחתך ע"י חומת האבן שנבנתה על תוואי הכביש, חוצה את שכונת מוסררה ההיסטורית לשני (המשך…)

שלזינגר עולה בלהבות

היום יום חמישי אבל השבוע מרכז הכובד יהיה דווקא בשבת. נסו לא לעבוד בראשון בבוקר.

מי שהולך הערב לתערוכה "דחף מאולף" (או מאומן) גלריה ברוורמן, שישים היטב עין על אורן אליאב, כי אישית אני רואה בו משהו שלא רואים הרבה בסביבתנו – ציור ראליסטי מרגש.

אני חושבת שזה ממש מגניב להציג לצד נחום גוטמן. דמיינו צייר הולנדי שמציג לצד ואן גוך או רמברנדט. תחשבו איזה כיף לאוצר שיכול לקחת את היצירות של גוטמן ולציג אותן בכל פעם בצורה חדשה, מודרנית ועכשווית, שמחייה אותן כל פעם מחדש ולא נותנת להן להתנוון. זה בדיוק מה שטלי תמיר ומעין שלף עשו והיום נוכל לראות את התוצאות במוזיאון נחום גוטמן. לצד גוטמן מציגים קבוצת "אקטיוויז'ן", רענן חרל"פ, דנה יואלי, דינה כהנא-גלר, עדה עובדיה, עמי פייצ'ביץ' ומירה צדר. (המשך…)

אירית חמו - קולאז' על נייר, 60.5/90.4, 2009

ספריית בית-הכלא –
אני קוטף פרח
ממגדיר הצמחים *

זהו שיר הייקו שכתב אואסאקה, איש יאקוזה בן ימינו, בבית סוהר ביפן.  איך קוטפים פרח מתוך דף בספר? כשקראתי את השיר לראשונה, הבנתי אותו כתיאור של הוצאה מדומיינת של הפרח מן הספר. אבל כשהתבוננתי בעבודותיה של אירית חמו לקראת התערוכה הבנתי שאפשר לקרוא את השיר בפשטות רבה יותר: אואסאקה גוזר את הפרח במספריים ונוטל אותו לעצמו, אל תאו.

זוהי גם הפעולה הבסיסית של העבודות בתערוכה הזו: "קטיפה" של פרחים וצמחים מתוך דימוי מודפס; קטיפה שאין בה רכות רומנטית אלא חיתוך, ניתוק והפקעה, שבאופן מוזר מעניקים לצמחים ולפרחים חיים חדשים, חיים שאחרי המוות.  (המשך…)

מארי דיאון

על התערוכה מוגדרים 1, המרכז העירוני לקהילה הגאה תל אביב, אוצרות: טמיר לדרברג, נאוה ויינר, סוזנה ינקו

חוקרים אחדים עמדו על מהות הקרנבל כמופע של חציית הקווים המוכרים והפיכת הסימנים על פיהם. ההגמוניה התרבותית והשלטון נוהגים לשמר את הסדר הקיים, ומעת לעת מאפשרים את פריצתו במסגרות מבוקרות. כך מתפקד הקרנבל כמופע שבו השולי הופך למרכזי והיררכיית המעמדות נפרצת. טשטוש הסדר המגדרי המקובל עומד גם הוא לא פעם במרכזם של קרנבלים. כך גם בהקשר של הקרנבל היהודי – חג  הפורים.
ספרות השו"ת (שאלות ותשובות, ספרי פסיקה קזואיסטיים) מציגה את התמודדותן של אוטוריטות רבניות בעניין זה. בפנקס תקנות הקהילה מפאדובה שבאיטליה משנת  1507 נאמר: "גם גזרנו על האנשים שלא ירקדו עם הנשים הנשואות – שום זַכר עם נקבה נשואה, מלבד בימי הפורים, אמנם עם הפנויות יוכלו לרקוד בתנאי שהזכרים יהיו מלובשים בלבוש אחר…"  . הדגשתו של המחבר את האיסור המקראי על לבישת בגדי נשים מזכירה את המנהג המקובל של התחפשות של גברים לנשים בחג פורים ובקרנבלים אחרים. בהקשר היהודי הוא אמנם מתנגש עם הציווי "לא יהיה כלי גבר על  אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה"  (דברים כ"ב, ה), אך עובדה זו לא מנעה ממנו להתקיים.
חציית הקווים המגדריים מערערת על הסדר הקיים ומאיימת לא פעם על מוקדי הכוח המעוניינים בשמירתו. אמנים שונים נתנו ביטוי לפריצה המגדרית בניסיון להעלות למודעות את פוליטיקת הזהויות ומתוך התפיסה האומרת שמגדר הוא קונסטרוקציה מבנית-תרבותית ואינו

(המשך…)

התערוכה "עין בעין" המוצגת בגלריה לאמנות במרכז ההנצחה בטבעון, יוצרת, מתוך תבונה אוצרותית, דיאלוג ער ופורה בין ציוריו של חן שפירא לבין אלו של חגי ארגוב. ציוריו המשובחים והמושכלים של חן שפירא מורכבים לכאורה משני אלמנטים בסיסיים: שמיים ומסוק (או מטוס).  השמיים, המתוארים במעברי צבע מדורגים, נתפסים כמרחב מופשט, אין סופי, נשגב וערטילאי. המסוקים (או מטוסים) מתוארים כדגם כללי שאינו יורד לפרטיו, לעיתים מצדודיתו ולעיתים מחזיתו, תמיד בפוזיציה אופקית התואמת את אווירת הרוגע העולה מתיאור השמיים, ובמינונים שונים של מידת נראות או הנמגות. לעיתים המסוק או המטוס מצויירים באופן המקרב אותם לכדי התמוססות והתפוגגות בגווני השמים. בציורים שצויירו על משטח עץ, לעומת זאת, צלילתו של המטוס נגרעת, קרועה, כפצע פתוח.
האופן בו אוחו וצורפו יחדיו השמיים והמטוס (או המסוק), יוצר ציור דיאלקטי, אפקטיבי, אשר מפעיל ומעורר בצופה תחושות מנוגדות וקונפליקטואליות. השמיים שואבים את הצופה אל מרחביהם ומאצילים רוגע ונופך הגותי ומהורהר, אך מראה המסוק או המטוס - חרף תנוחתו האופקית והתמזגותו במרחב השמים, ושמות העבודות: "כיס אוויר" – פועלים כפעמון אזעקה הקוטע ומחבל בתחושת הנועם ומעורר באחת את החרדה וההכרה בכוחו ההרסני והמאיים של הכלי. מרחב השמיים הופך לפתע שטוח וחסום. החתכים והסיכות הנעוצות במרחב השמיים הופכים נראים ונחשפים ביתר שאת. (המשך…)

רים דעאס

"וכי ניקפו מקצת הענפים, ואתה, זית היער, הורכבת במקומם ונתחברת לשורש הזית ולדשנו: אל– תתפאר על– הענפים, ואם– תתפאר, דע שאינך נושא את– השורש, כי אם– השורש הוא נושא אותך: וכי תאמר: הלא ניקפו הענפים למען אורכב אנוכי".
הברית החדשה, אגרת פאולוס השליח אל– הרומיים, י"א: 19-17
התערוכה "איסורי כלאיים" מציעה מערך חשיבה רב– כיווני, המבקש להצביע על מציאויות תרבותיות מרובדות ומשתנות, הקוראות תיגר על תגיות זהות מעוגנות בזיכרון התרבותי הקולקטיבי. בתערוכה משתתפים אמנים שמוצאם מארצות "המזרח התיכון" (ישראל, פלסטין, עירק, טורקיה ואירן), העוסקים בעבודותיהם בסוגיות רלוונטיות למציאות שבתוכה הם חיים. חלק מן העבודות נוצרו לקראת התערוכה, וכולן מציגות צמתים בין– תרבותיים, שבמסגרתם קבוצות שונות מאמצות סמלים מסוימים ונוטשות אחרים. המונח "איסור כלאיים", שמקורו במשנה, מתייחס לחמש מצוות "לא תעשה" המופיעות בתורה, ועוסקות באיסור לערב מין מן הצומח או מין מן החי בשאינו מינו.1 מונח זה נשאל לצורך התערוכה כדי לציין שאלות הנובעות מסינתזות תרבותיות, מתוך הכרה כי תרבותהפוליטית והתרבותית הדינמית  לעולם אינה סטטית ואינה מתפתחת בנתיב קבוע אחד, בניגוד לפרקטיקה המודרניסטית של מיון ושל קִטלוג. בהקשר זה מעניין לציין כי התרגום הלועזי של המשנה למונח "כלאיים" הוא "Forbidden Junction" ("צומת אסור")2. (המשך…)

אווה אבידר (צילום: יגאל גרוס)

אפילו בעולם בו חשמל משמש מקור אנרגיה לתאורה, יש משמעות להתארכות הלילה והתקצרות היום עם בוא החורף. בעבר עוררה תקופה זו, ובמיוחד היום הקצר ביותר בשנה (21 בדצמבר), פחד וזכתה להתייחסויות אמביוולנטיות. המדרש מתאר את הפחד מפני החשיכה המתארכת: "לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: 'אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים'. עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפילה]. כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: 'מנהגו של עולם הוא'. הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים" (תלמוד בבלי, עבודה זרה ח', ע"א).
בתרבויות רבות הפך היום הקצר ביותר בשנה ליום חג. המכנה המשותף לחגיגות הוא הניסיון להאיר את החושך. כך התפתח חג החנוכה במופעו הרבני.

התערוכה "אמנות בחושך", המוצגת בשעות החשכה בחלל בית ריק בקמפוס מכללת אמונה בירושלים, לא באה "חושך לגרש", אלא דווקא לגלות את היסוד המפרה שבו. התצוגה שוזרת את רעיון עבודת אמנות הנוצרת או מוצבת במקום ספציפי (Site Specific) עם הזמן והמחזוריות של הטבע (Time Specific). יש בה איכות של רישול מכוון, שנוכח לא פעם בתצוגות לא ממסדיות (בהקשר זה זכורה לטוב סדרת תצוגות "הערת שוליים" בירושלים), שבהן נדרש הצופה למעורבות, ריכוז ואקטיביות בחיפוש אחר העבודות וגילויין. באופן זה נעלמת ההפרדה בין האמנות המוצגת לחלל המקורי על תכולתו המקורית. הבית החשוך, שלא הוכשר כחלל תצוגה, משמר את מאפייניו המקוריים: מבואה, חדר אורחים, חדר צדדי, שירותים, מטבח וכו'. החושך בחלל יוצר תחושה של עזובה – מעין חורבה מפחידה. העבודות המוצגות נדמות כשאריות של חיים שנשכחו והתאבנו בבית עזוב. (המשך…)

ביתו של הצייר העזתי מוחמד מוסלאם אחרי ביקור של חיילים ישראלים בזמן התקיםה על עזה.

ללחוץ להגדלה: