כללי

שינויים מערכתיים

19 בינו', 2010 | מאת מערכת מארב | קטגוריה: אמנות, כללי
בסוף החודש יסיימו רונן אידלמן ויונתן אמיר את תפקידם כעורכי מארב בפועל. ההחלטה התקבלה לאחר שבחודשים האחרונים התגלו חילוקי דעות מהותיים בין חברי המערכת באשר לדרכו העתידית של מארב. במצב עניינים זה הגיעו רונן ויונתן למסקנה שאין באפשרותם להמשיך לערוך את האתר ולהיות שותפים במערכת. מערכת מארב מודה וליונתן ולרונן על עבודתם המסורה במהלך השנים ומקווה שעוד ימצאו הזדמנויות לבצע פרויקטים טובים ומשותפים גם בעתיד. מארב ממשיך את פעילותו. יחד עם זאת יתבצעו בו שינויים מערכתיים עליהם נודיע בקרוב.


משיחת דמים

18 בינו', 2010 | מאת יואב שמואלי | קטגוריה: המלצות ואירועים, כללי

גם סהר רוקח, היא הקטנה, מבטיחה לנו בדין, דם, ויזע ודמעות. או אם לנסות באזימוט שכן, רוקח מדממת (ומזיעה ובוכה). מי שמכיר אותה יודע ומוקיר. דם וסת, ואש, ותשוקה, וארוס, ויופי, וזוהר, ואדום, וגופה. ואף ארץ, בעל-כורח: גם ישראל עודנה מדממת ומדממת.

אדום דם. אסוציאציות נוספות אינספור עולות מעצמן.

נדמה לי שהדבר החשוב ביותר לומר ולזכור על "שקיעה" לרוקח, היא שזו תערוכה של אישה. אישה צעירה. העבודות, הציורים והפסל, הם תמהיל של כוח ועוצמה (נשית) ועדינות (נשית). בראש מהדהדים אמנים גברים, רוברט לונגו והאפוס כולו, וגברים מעט פחות, גילברט וג'ורג המושחים את השמיים באדום מדמם ומרהיב בעבודות האיידס האלמותיות; והנה לפנינו, אישה. ודמים ולווייתנים. ים של דם וצללי לווייתנים מתים. אלא שתיאור הסנפירים המזדקרים, כשל ציפורניים משוחות בלק שחור אופנתי; ודימוי המשוט/נוצה, מתחלף במבעו: אלים או מלטף.

ציור והיסטוריה של ציור – רומנטיקה, וקו גרפי, וחומר ומונוכרום ומעטפת (משקרת?) של זוהר.

ולאישה הצעירה ביוגרפיה ועסק מאד לא סגור. זו כרוכה בים שאיננו מן האגדות, על אף שים הוא לעולם דימוי אגדי. לכן גם ים שכזה, אינו בלתי דרמטי. אדרבא, גם במנוחתו, יגלם דרמה, סערה. חיים, ילדות ואהבה ויופי וגעגוע ובדידות וסכנה ואלימות נוראה ומות.

הים-דם של רוקח בולע/פולט הכל, והכל לוקח למונחי סופיות. אדם ודם. סיפור הבריאה וגן העדן ומעט לאחריו, אדם ודם ורצח. משחר הבריאה, רע האדם מנעוריו וגו'. קלישאות וקלישאות והיכן שיש חיים – אדם ואדם, אדם וחיה, או חיה וחיה – זה ייגמר בדם.

יואב שמואלי, חורף 2010

סהר רוקח - מתוך התערוכה

סהר רוקח - מתוך התערוכה

סהר רוקח - מתוך התערוכה

סהר רוקח - מתוך התערוכה



מה רוצה הנוף (ומה חסר לו)?)

8 בינו', 2010 | מאת לארי אברמסון | קטגוריה: כללי, שוטף

בהקדמה שלו למהדורה השנייה של Landscape and Power, שיצא לאור בשנת 2002, שמונה שנים לאחר המהדורה הראשונה, וו. ג'י. טי. מיטשל מסתייג מהשם שהוא עצמו העניק בשעתו לקובץ פורץ-דרך זה של מאמרים על נוף כפרקטיקה תרבותית. במקום הזיווג הדו-קוטבי של "נוף" ו"כוח" אשר מופיע בשם המקורי, הוא מציע עתה חלופה מושגית בצורת השילוש "מרחב, מקום ונוף", בקובעו ש"הנוף [...] הוא כוח חלש יחסית לזה של צבאות, כוחות משטרה, ממשלות וחברות ענק. הנוף מפעיל כוח מעודן על בני אדם ומוציא מהם טווח רחב של רגשות ומשמעויות שיקשה לאפיינם ולהגדירם. למעשה, דומה שעמימות רגשית זו היא מאפיין מכריע בכל הנוגע לכוחו של הנוף" (2).

הערה זו מפתיעה מפיו של מי שמאז שנת 1970 נוהג בקביעות לבקר מפעם לפעם בישראל ובפלסטין, ומי שבכתביו הביקורתיים על נוף בעשרים השנים האחרונות דן בהרחבה באזור זה – שאותו הוא מעדיף לכנות "ישראל-פלסטין", "צמד של תאומים סיאמיים מפלצתיים המחוברים זה לזה בכל האיברים החיוניים, אך נפרדים בשיניהם ובציפורניהם, שבאמצעותן כל תאום מנסה לקרוע לגזרים את תאומו המטריד והמאיים" (3). ברור שמעמדו של הנוף כמכשיר של כוח סמלי וממשי בסכסוך בן מאה השנה שבין יהודים ופלסטינים לא חמק מעינו של מיטשל. במאמרו המכונן "נוף אימפריאלי", שנכתב בשנת 1987 והתפרסם בשנת 1994 כפרק הראשון של Landscape and Power, הוא מציין כי "בישראל/פלסטין [...] אי- אפשר שלא להבחין בסימני הכיבוש האימפריאלי. פניו של הנוף הקדוש כה מצולקים מהמלחמה, מהחפירה הארכיאולוגית ומהעקירה עד שלא ניתן להחזיק, ולו לרגע, בשום אשליה של טבע תמים, מקורי" (4). יתרה מזאת, קביעתו כי הנוף "אינו רק סימן או סמל ליחסי כוח, הוא עצמו מכשיר של כוח תרבותי" (5), כאילו מבשרת את מה שחוקר הארכיטקטורה הישראלי אייל וייצמן כינה לאחרונה "הפוליטיקה האנכית" של ישראל: הניכוס והפירוק של נוף השטחים הכבושים לא רק על פני השטח – באמצעות אזורי ביטחון, מחסומי הפרדה, כבישים מופרדים ומחסומי דרכים אינסופיים ומשתנים תדיר – אלא גם מתחת לפני האדמה ובאוויר שממעל, באמצעות רשת מסועפת של מנהרות ומעקפים תחתיים ועיליים היוצרים מרחב פוליטי יחיד במינו השואף נואשות "להכפיל מציאות טריטוריאלית יחידה וליצור שתי גיאוגרפיות לאומיות הרמטיות ומבודדות המתקיימות באותו המרחב" (6).

כיצד, אם כן, ניתן לפרש את השינוי שהתחולל במיטשל – מהעמדה הפולמוסית של המהדורה הראשונה של Landscape and Power (1994), שביסודה המשוואה הניאו-מרקסיסטית נוף=כוח, לעמדה הרכה והמכילה של המהדורה השנייה, שביסודה התפיסה של נוף ככוח מעודן המוציא מבני אדם "טווח רחב של רגשות ומשמעויות שיקשה לאפיינם ולהגדירם"? ייתכן שהמפתח לשינוי זה טמון בספרו ?What Do Pictures Want שאמנם יצא לאור ב-2005 (7) אך נחקר ונכתב בין 1994-2002, ולפיכך מלמד על ההתפתחות שחלה בתורת הדימויים שלו בשנים שלאחר פרסום המהדורה הראשונה של Landscape and Power.
הספר What Do Pictures Want? הוא חקירה אל תוך התפיסה המקובלת כיום שדימויים חזותיים החליפו את המילים כאמצעי הביטוי הדומיננטי של תקופתנו (תופעה שמיטשל עצמו הגדיר במושג "המפנה התמונתי" – "the pictorial turn"), חקירה המתבססת על ההנחה הלא אורתודוקסית מבחינה תיאורטית שדימויים הם יצורים חיים, ושבתור שכאלה הם בעלי תבונה ותשוקה משלהם, ולפיכך יש בכוחם גם לפתות בני אדם ולהשפיע עליהם. מיטשל נוטל את הנטייה האנושית להאניש דימויים ולחשוב עליהם כבעלי "חיים משלהם" ומעמיד אותה על ראשה, בהופכו את היחסים המסורתיים שבין התמונה והמתבונן לכאלה שבהם ה"תשוקה של הדימוי" נוטלת את התפקיד הראשי. באופן הזה הצופה מאבד את ריבונותו על הסדר החזותי והופך למושא המדומיין של מבט תמונתי אוטונומי ותובעני. למרות שמיטשל הוא הראשון לזהות את פגמיה של "תיאוריה ויטאליסטית" זו, הוא עומד על הפוטנציאל שלה ככלי פואטי ספקולטיבי היכול לשחרר את המחקר החזותי מהמעגל הסגור של מוסכמות הרמנויטיות וסמיוטיות ולספק דרך חדשה (מפתה לומר "חיונית") להבנת תפקידם של דימויים בתרבות העכשווית. השאלה שיש לשאול ביחס לדימויים חזותיים, מאתגר מיטשל, אינה רק מה הם מסמנים או מה הם עושים, אלא מה הם רוצים.

נוף קדוש - וו.ג'יי טי מיטשל. סדרת "תרבות חזותית" של הוצאת שנקר-רסלינג בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות.  עורך: לארי אברמסון.  תרגום: רונה כהן

נוף קדוש - וו.ג'י טי מיטשל. סדרת "תרבות חזותית" של הוצאת שנקר-רסלינג בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות. עורך: לארי אברמסון. תרגום: רונה כהן

אמנים, כמובן, שאלו את עצמם מאז ומתמיד בדיוק את השאלה הזאת. בשעה שחוקרי תולדות האמנות המסורתיים התאמצו לפענח את צפונות כוונותיהם העמוקות ביותר של אמנים, וההיסטוריונים ה"חדשים" – את מנגנוני ההקשר החברתי שבאמצעותם זוכה האמנות בערכה הסימבולי, האמנים עצמם ידעו שהדבר היחיד שניתן בידיהם לעשותו, ולמעשה גם הדבר היחיד שראוי להם לעשותו, הוא להקשיב היטב לצרכים של ציוריהם או של פסליהם או של כל אמצעי חזותי אחר שבו הם עוסקים. בהציבו ככלי לחקירה תיאורטית את השאלה "מה רוצות התמונות?", הקים מיטשל גשר אינטואיטיבי בין סדנת האמן לבין חדר הכתיבה של החוקר והציע לתפוס את המרחב המשותף של הדימוי החזותי לא רק כחולייה החסרה בין אמנים לבין פרשניהם, אלא כמרחב המובהק של שיח חברתי בכלל. הדימוי הופך בהקשר הזה ל"מרחב", לא משום שהוא מתאר אשליה או השתקפות של חלל, אלא משום שהוא נמצא במצב של תנודתיות מתמדת המתנגדת לקיבוע של משמעות ומייצרת בצופים "תודעה פרדוקסלית ומוכפלת [...] המתנודדת בין אמונה מאגית ובין ספק אפיקורסי, בין ייחוס נאיבי של נשמה לעצמים ובין מטריאליזם נוקשה, בין גישה מיסטית לגישה ביקורתית" (8).
הנוף, כמובן, אינו שונה מכל אמצעי הייצור החזותי האחרים, וצופיו נתונים לאותה תודעה כפולה ומתנודדת שדימויים תמיד מייצרים. במהדורה הראשונה של Landscape and Power, מיטשל מציע "לשאול לא רק 'מהו' נוף או מה 'משמעותו' אלא גם מה הוא 'עושה'"(9). עתה, בעקבות התובנות של What Do Pictures Want?, ניתן לשוב אל הנוף עם שאלה חדשה, בלתי נמנעת: מה רוצה הנוף?

כדי לנסות ולהתמודד עם אתגר זה, אני מבקש ללכת בעקבותיו של מיטשל, שבמאמר "נוף קדוש: ישראל, פלסטין והישימון האמריקאי" (2002) (10) בחר לשוב אל זיכרונות ילדותו מהמדבר של נבאדה ("מקום ממשי בזיכרון שלי", כהגדרתו) כדי לדון ברעיון המתעקש לחזור שוב ושוב בתרבות בדבר המקום הראשוני, גן העדן הטהור שלא הושחת. המקום הממשי בזיכרון שלי, דרגת האפס הנופית שלי, הוא הנוף של ישראל, או ליתר דיוק – הרי ירושלים, ובמיוחד העמקים ושדות הטרשים שבשולי ירושלים המערבית, שם גדלתי ושם חייתי את רוב שנותיי.
הוריי עברו לישראל ב-1961, לאחר שהפנו את גבם למשטר האפרטהייד של דרום אפריקה מתוך תקווה לקחת חלק בבנייה של מה שנראה להם כחברה סוציאליסטית שוויונית וצודקת. לי מלאו זה עתה שבע שנים, ומשימתי הראשונה בבית הספר הייתה ללמוד את השפה, שאותה לא הכרתי כלל. המורה שלי הייתה אישה חסונה וממוקדת מטרה שמשימת חייה הייתה, כך נדמה, לשכנע אותי לקבל על עצמי שם חדש, עברי, ומנהל בית הספר שלי היה העתק מדויק של דוד בן גוריון. הוא היה גבר נמוך בגיל העמידה, עם להבות של שיער לבן שהזדקרו לכל עבר מצִדי ראשו הקירח, ובכל פעם שהוא נשא את דבריו בפני ציבור התלמידים בחצר מוכת השמש, הרגשתי כאילו בן גוריון עומד שם על בימת הנואמים, מנופף בזרועותיו ונואם בקול צווחני ובלתי ניתן לפענוח. למעשה, הוא היה גיאוגרף בשם דוד בנבנישתי (ייתכן שהדמיון בין שמותיהם של שני הדוידים תרם למזיגתם במוחי, מוחו הנוח להשפעה של עולה חדש, לכדי דמות אחת ויחידה), ואנחנו למדנו גיאוגרפיה ישראלית – שנקראה "ידיעת הארץ" – בספר פרי עטו, שכותרתו המתבקשת הייתה "מולדת". כילדים, תעסוקתנו העיקרית בשעות הפנאי הייתה שיטוט בשטחים הפתוחים הרבים שהשתרעו בתוך שכונתנו ומסביבה, מסעות שמהם היינו חוזרים עמוסים בזרי ענק של פרחי בר. כאשר הרשות להגנת הטבע יזמה מבצע לאומי להגנה על פרחי הבר מפני הכחדה, המשכנו בגיחותינו אל הטבע, אולם עתה במטרה לזהות ולהגדיר את הזנים המוגנים ולנזוף בכל מי שרק הרהר לקטוף מהם. יצאנו וחזרנו כרצוננו, ולמעט האזהרה המזדמנת מפי אחד המבוגרים שלא ניגע בפחיות חלודות העלולות להכיל חומרי נפץ ממלחמת העצמאות, כמו גם הנוכחות המטרידה של משפחת עולים חדשים מקורדיסטן שהתגוררה במערה באחד העמקים שלנו, דבר לא הפריע את שלוות גן העדן שלנו.

לפחות פעמיים בשנה יצאנו עם בית הספר לטיולים לחלקים שונים של הארץ, נוסעים במשאית מכוסה ברזנט, יוצאים ביום למסעות רגליים ויושבים בלילה סביב מדורה, שרים בקולות צרודים ואוכלים תפוחי אדמה חרוכי אש. במסעות הרגליים היינו נעצרים מדי פעם בנקודות תצפית כדי לשמוע ממורינו וממדריכנו על הגיאולוגיה וההיסטוריה של האזור. כל מקום שאליו הגענו נשא בקרבו זיכרונות מרגשים של חלוצים פורצי דרך, קרבות פלמ"ח הרואיים וממלכות יהודיות מפוארות מימי קדם. הנרטיב הציוני וסיפורי התנ"ך היו מסורגים אלה באלה וחרוטים ממש שם בנוף, אמיתיים עבורנו כמו הסלעים וההרים שעליהם טיפסנו.
בכיתה ד' הצטרפתי עם חבריי לצופים, תנועת נוער לא-מפלגתית שעקרונותיה נשאבו גם מבאדן פאוול וגם מבנימין זאב הרצל. לבשנו מדי חאקי מרושלים ועניבות צבעוניות שסימנו את דרגתנו (הנמוכה) בהיררכיה של הארגון, ופעמיים בשבוע למדנו אחר הצהרים כיצד לקשור קשרים ולהדליק מדורה באמצעות גפרור בודד, אספנו תרומות למען הנזקקים, ובעיקר – עשינו חיים בחוץ, בחיק הטבע. פעם אחת, כאשר הערב החל לרדת על עמק חובבי ציון שבפאתי השכונה, שיחקנו משחק בשם "איילה": את תפקיד האיילה מילא המדריך שלנו, נער מבוגר רק במעט מאתנו, שנעמד זקוף על סלע גבוה וסרק את השטח מסביב בשעה שעלינו, ה"ציידים", הוטל לנסות ולהתגנב עד אליו מבלי שיבחין בנו. אני זוכר את עצמי שוכב ללא נוע בשיחים שבין כמה סלעים אפורים, בקושי מעז לזוז או לנשום במשך מה שנדמה כנצח, קוצים של סירה קוצנית דוקרים את בשרי, ריח חד של זעתר משכר את נחיריי וחרקים בלתי מזוהים מרצדים על מצחי וזוחלים במעלה ובמורד גופי ספוג הזיעה. באור הדועך עקבתי אחרי הכוכבים הנדלקים זה אחר זה בשמי הערב הענקיים שהלכו ועטפו את הצללית העמומה של ה"איילה" עד שכבר לא יכולתי לראות דבר בחשכה שמסביב. לבסוף אספתי די אומץ כדי לזחול החוצה מתוך המסתור ובזהירות לגרור את עצמי במעלה המדרון על מרפקי, רק כדי לגלות שהמשחק נגמר מזמן ושכולם כבר הסתלקו להם הביתה. באופן תמוה, אף שהייתי לבדי בעמק החשוך, עשיתי את דרכי חזרה אל עבר האורות הרחוקים, שם ידעתי שארוחת הערב מחכה לי, כשבלבי תחושה שלווה של סיפוק. שרדתי את הטבע הפראי; כרתתי ברית של חניכה עם הנוף, קשרתי את גורלי עם השלשלת הארוכה של החלוצים אשר, כמוני, הקריבו את נוחיותם האישית כדי להתחבר עם הארץ, מאברהם אבינו ועד ללוחמי יחידה 101 הנועזים של אריאל שרון. הרגשתי שאני שייך.

עבור ילד מהגר עם צורך דחוף להקשר, הנוף אכן הפך למדיום משמעותי של השתייכות. מכל הנופים המגוונים והמפוארים שהיו לארץ להציע, הרגשתי הכי מחובר להרים ולעמקים המתונים שבסביבות ירושלים, עם מדרונותיהם המדורגים באינספור טראסות מעשה ידי אדם שנבנו במשך דורות כדי לשמור את שכבת האדמה הפורייה מפני הסחף. האופן שבו סימני העיבוד הללו השתלבו בנוף הטבעי נגע ללבי, כאילו גורלה המשותף והמתמשך של החברה האנושית כולה מגולם בגיאוגרפיה עצמה. בטיולים ובפיקניקים תמיד היה מרגש להיתקל באחת החורבות הפזורות כאן ושם בנוף, בתי אבן נטושים עם צמחיית פרא הגדלה מתוך הקירות והגגות המתפוררים. למבנים הללו קראנו "חירבה" – חורבה בערבית – אך למרות השיוך התרבותי המסוים שבשמם, עבורנו הם היו מעבר להיסטוריה, תזכורות לעידן עתיק שבו בני אדם היו חלק מהמחזור ההרמוני של הטבע. ה"חירבה" העניקה לנוף את קדמוניותו, קיפלה את הזמן ההיסטורי האנושי ואת הזמן הגיאולוגי הטבעי לכדי נוכחות מיתולוגית משולבת שאותה יש לדעת, הן במובן הארוטי והן במובן האינטלקטואלי הנתונים במושג הטעון אידיאולוגית של גיאוגרפיה כידיעת הארץ.

מה, אם כן, רוצה הנוף? תשובתי הראשונה, הטנטטיבית, תהיה: להיות נאהב. הנוף רוצה לפתות אותנו, לחבקנו, למשוך אותנו פנימה לתוך החיק של השתייכות ללא סייג. הנוף רוצה להיות נאהב באופן מוחלט ומלא: הוא רוצה להיכבש בתשוקה, כמו מאהב, וגם ברגש, כמו הורה מנחם ומקבל. הוא מבטיח פורקן מתוק ואינטימיות תומכת, ובתמורה מבקש רק שכל מחשבה ביקורתית תגורש מראשם של מאהביו. ג'ון מי?ר (Muir), המייסד של פארק יוסמיטי שהשקיע מאמצים רבים למדר את האינדיאנים משבט אוואניצ'י (Ahwahneechee) מתוך "גן הנוף המלאכותי" שלו, תיאר את רגלי ההרים המתרוממים מעל הפארק כ"נטועים ביערות אורן וכרי איזמרגד עליזים [...] כאילו שלתוך הארמונות ההרריים הללו אסף הטבע ללא לאות את מיטב אוצרותיו כדי למשוך לשם את מאהביו להתייחדות קרובה ובוטחת עמו" (11).  התייחדות קרובה ובוטחת זו עם הטבע, באמצעות ההבניה של נוף "מולדת" מדומיין, היא הלב של כל זהות לאומית באשר היא, וכמוה גם היכולת המיוחדת של הנוף להפוך את עצם המניעים האידיאולוגיים שבבסיסו ל"טבעיים" ולשקופים (12). לפיכך הנוף אינו רוצה סתם להיות נאהב; הוא רוצה להיות נאהב באופן עיוור.

ההתפכחות מקסמה של אהבה עיוורת יכולה להיות כואבת מאוד. עבורי היא התרחשה כשלושים שנה לאחר ברית הילדות שלי עם הנוף, ובאותם הרים בדיוק שמסביב לירושלים. בשנת 1993, בשעה שתהליך השלום שהחל באוסלו הבטיח הכרה הדדית בין מדינת ישראל והתנועה לשחרור פלסטין, הרגשתי שעליי להתבונן מחדש בנוף ילדותי. כאילו קטרקטים אידיאולוגיים הוסרו מעיניי, הייתי מוכן ומזומן לראות את כל אשר מנעה ממני האהבה העיוורת: ההרים מכוסי הטראסות עדיין היו יפים, אך עתה הם נראו לי פחות כנופיהם הקדמונים של אבותיי התנ"כיים המדומיינים ויותר כמטעיהם החקלאיים הנטושים של כפריים פלסטינים אשר מאז 1948 נידונים לחיים תלושים במחנות פליטים רחוקים; ומבני ה"חירבה" הפזורים בינות לעצי הפרי נראו לי עתה פחות כאותן חורבות "מֵמֶנְטוֹ מוֹרִי" רומנטיות שהיו כה אינטגרליות לתרבות הנוף האירופאית, ויותר כקליפותיהם הריקות והמצמררות של בתים פלסטיניים שהתרוקנו מיושביהם (13).  המושג של "משטרי ראייה" (14),  שהיה כה נפוץ בשיח האינטלקטואלי של שנות ה-80 סביב "המבט", נקרע באחת מתוך התחום הלא מזיק של התיאוריה והפך עבורי לממשות פוליטית מוחשית בשטח. בכל אשר הפניתי את עיניי שוב לא יכולתי לראות נופים תמימים, רק "משטרי ראייה" השואפים להבנות את המבט ולשלוט בתודעה. יערות עצי האורן, שנתרמו בהתלהבות על ידי דורות של ילדים יהודים בגולה – ביניהם ההיסטוריון סיימון שאמה (Schama), כפי שהוא מעיד במבוא לספרו המונומנטלי (15) Landscape and Memory  – ושנטעו על ידי הקרן הקיימת לישראל כדי "להפריח את השממה", נראו עתה יותר כתשוקה אירוצנטרית לקולוניזציה חזותית של הלבנט, כניסיון להסתיר את האתרים שהתרוקנו מיושביהם  (16) ולמנוע מפלסטינים את השימוש בקרקע (17). השיגעון הלאומי לארכיאולוגיה, שתקף בשנים הראשונות את מדינת ישראל שעה שישראלים תרו אחר כל שריד מוחשי שיבסס את זכותם ההיסטורית על הארץ, נראה עתה כבעל סדר יום סמוי של מחיקה, של השמדת סימני התרבות החומרית הפלסטינית שעל פני השטח לטובת גילוי השכבה היהודית העתיקה שמתחתם; והפרקטיקה של ציור מפה עברית ומתן שמות עבריים לכל אתרי הארץ, חלק מהבנייה מחדש של זהות יהודית "ילידית" ותחיית השפה העברית, נתפסה עתה כמהלך מפוקפק מוסרית של טיהור אתני סימבולי (18).

כאמן, ההכרה שפקחה את עיניי יותר מכול הייתה שהאמנות, ובייחוד הציור המופשט, היא עצמה "משטר ראייה", ואולי אפילו המשטר היעיל מכולם. תנועת האמנות הדומיננטית שפרצה יחד עם מדינת ישראל הייתה "אופקים חדשים" (שתיהן נוסדו ב-1948), קבוצה מעורבת של אמנים אשר מה שאיחד אותם היה התשוקה להיות חלק ממה שהם ראו כצורת האמנות המתקדמת ביותר של התקופה: ההפשטה (19). תחת הנהגתו הכריזמטית של יוסף זריצקי, צייר שקיבל את הכשרתו בקייב והיגר לפלשתינה ב-1923, הם פיתחו סגנון רך של הפשטה שמקורותיו בסזאן ובהשפעות ציור האנפורמל (Informel) הצרפתי. סגנון זה, שזכה לכינוי "הפשטה לירית", הפך במהרה לסגנון הקאנוני של האמנות הישראלית ולסמל של המודרניות החדשה של ישראל.
הבסיס של הקבוצה היה בתל אביב, אך בשנות ה-70 החל זריצקי המבוגר למצוא מפלט מחום הקיץ המחניק של שפלת החוף באקלים הקריר יותר של צובה, קיבוץ בהרי ירושלים. בכובע קש על ראשו ותיבת צבעים מתחת לזרועו, הוא נהג לצאת יום יום כדי לצייר אטיודים בצבעי מים של הנוף סביב צובה, קומפוזיציות מופשטות למחצה שבמהרה קנו לעצמן מעמד מיתולוגי כפסגת תרומתו של זריצקי למודרניזם הישראלי.

רצה המקרה וב-1993 הייתה צובה אחד הנופים שבהם התבוננתי מחדש בעין ביקורתית, שכן הקיבוץ נבנה על אדמות כפר פלסטיני שננטש ב-1948 ושממנו אף נטל את שמו. בתי הכפר ההרוסים ומטעיו המדורגים יוצרים אובייקט נופי יוצא דופן המתבלט במרחב ושולט בנוף אל הקיבוץ וממנו. כאשר נזכרתי בציורי "צובה" של זריצקי חזרתי להתבונן בהם ונדהמתי לגלות שעם כל הפאתוס של היציאה אל הטבע והציור באוויר הפתוח (plein air), הוא "לא ראה" את הכפר הפלסטיני הנטוש; ההרמוניות המעודנות של ההפשטה הצורנית והערכים הציוריים הפכו את הכפר לבלתי נראה. כך נתקלתי בלי משים בחוליה החסרה של תולדות האמנות הישראלית, באותו הסבר שזמן רב מדי לא היה בנמצא לתופעת ההתקבלות הכמעט כללית של "ההפשטה הלירית" כסגנון החזותי הישראלי המובהק. ההפשטה – אפילו יותר מהייעור, מהארכיאולוגיה, מהקרטוגרפיה ומהנומנקלטורה – הייתה "משטר הראייה" הישראלי האולטימטיבי, "אמנות ההסוואה" (20) שאפשרה לישראלים להיות גם ציוניים וגם מודרניים, להיות עיוורים למציאות המאתגרת מוסרית של הגירוש הפלסטיני (כמו גם לנושאים חברתיים אחרים שהיו מאתגרים לא פחות בשנות ה-50, כמו ההגירה ההמונית של שרידי שואה ופליטים יהודיים מארצות ערב) ובה בעת להישאר חברים נאורים בקהילת הקִדמה המודרניסטית האוניברסלית. בדפים הלבנים הבתוליים של צבעי המים המודרניסטים היפים של זריצקי מהדהד החלום הציוני בדבר ארץ ריקה, לוח חלק שעליו ניתן להתחיל מחדש את ההיסטוריה.

בסטודיו פתחתי במחזור מורחב של ציורים "תלויי-ראייה" (sight-specific), שהפכו את המבט התרבותי לנושאם והדהדו באופן ביקורתי את ההפשטה האידיאליסטית של זריצקי. בחרתי את אחד התצלומים של אתר הכפר הנטוש צובה, שאותו צילמתי מבעד לעדשה טלסקופית, והתחלתי לצייר בשמן על בד סדרה של ציורים יומיים על פי התצלום. בכל פעם שציור הנוף הפוטו-ריאליסטי הושלם, הצמדתי אל הצבע הרטוב דף עיתון והסרתי אותו במשיכה, מקלף מעל התמונה את פניה וכך מחולל בה "הפשטה". חזרתי על סדר פעולות זה שוב ושוב, וכשלבסוף סיימתי היו בידי עשרות "חורבות" של ציורי נוף ולצדם מספר זהה של "שרידים" של ציורים מוטבעים על העמודים הבנאליים של עיתון יומי. הרגשתי שמחזור זה של תמונות נוף אבודות איכשהו נוגע בנושא המורכב של שליטה ובעלות שהנה כה מהותית למבט הנופי, ושאולי תהליך ה"הפשטה" המכאנית וההרסנית שלי הצליח להציב סימן שאלה מעל הדחף המודרניסטי לסגת מפני המציאות באמצעות האסתטיקה של הפשטה. אולם עדיין חשתי שהאתר מבקש ממני יותר. בסטודיו היה לי אוסף של ענפים ושורשים שהבאתי מהאתר, והדבר הבא שעשיתי היה לצייר ציורי "הטעיית העין" (trompe l’oeil) שלהם, תוך כדי כך שאני "חוקר" אותם תחת המבט הקליני חסר הרחמים של אורות הסטודיו. עתה העבודה הייתה שלמה באופן הבלתי מושלם שנדמה שהיא דרשה, סוגרת מעגל וחוזרת שוב ופותחת אותו חלילה בין חוסר הנגישות של המבט מרחוק לבין הדקירה בעין של הפרט המטונימי.

כדי להדגיש את הסמנטיקה ההיסטורית, התרבותית והפוליטית המסוכסכת הטמונה באתר נוף יחיד זה, בחרתי ככותרת לעבודה את האיות הפונטי הניטרלי של שם האתר: tso?ob??. העבודה כולה, שכללה בסוף התהליך 38 ציורי נוף, 38 הטבעות על נייר עיתון ו-13 ציורים של דגימות צמחייה מהאתר, הוצגה בשנת 1995 בגלריית הקיבוץ בתל אביב (21). כעבור כשנה, ב-1996, הוזמנתי להרצות עליה בבתי ספר לאמנות ובאוניברסיטאות בבוסטון ובסביבותיה. אחת הפרופסורים, שבפני תלמידיה הרציתי, הייתה חוקרת תולדות האמנות קרוליין ג'ונס, אשר סיפרה, בלא ידיעתי, לוו. ג'י. טי. מיטשל על עבודתי. מיטשל כתב לבקש ממני פרטים נוספים, וכך החל דיאלוג הממשיך עד היום. ספרו Landscape and Power, ובמיוחד המאמר "נוף אימפריאלי" שפתח אותו, סיפק לי את התמיכה התיאורטית שחסרה לי כה נואשות כמה שנים קודם לכן, כאשר גיששתי באפלה אחר מוצא מתוך הכתם העיוור של הנוף. הנוף – וביקורת הנוף – הפכו לקרקע המשותפת שלנו.

אולם האם הנוף יכול להוות קרקע משותפת לא רק לשיחה בין אמן לתיאורטיקן אלא גם לדיאלוג הטעון והמאיים תדיר להתפוצץ שבין פלסטינים לישראלים? על פניה, התשובה המתבקשת היא לאו רבתי. התשוקה של הנוף להיות נאהב באופן עיוור מייצרת בקרב מאהביו אמונה עיוורת שהיא התשתית של כל התורות הפנאטיות, הלאומניות והדתיות. אותה גבעה בירושלים המייצגת בעיני האחד את מקום המקדש היהודי, נושאת בעיני האחר את טביעת רגלו המקודשת של מוחמד בעלייתו הפלאית השמימה.
במאמרו "נוף קדוש", שנכתב בשנת 1998 לכנס באוניברסיטת ביר זית, מיטשל מציג את מושג עבודת האלילים כמסגרת להבנת מעמדו של הנוף בישראל-פלסטין, תוך כדי כך שהוא ממקד את תשומת לבו, כמו את ביקורתו, בקריאה האפוקליפטית של הנוף הנהוגה בידי מתנחלים יהודים פונדמנטליסטים בשטחים הכבושים. "הנוף הופך לאובייקט מאגי", הוא כותב, "לאליל הדורש קורבנות אדם, למקום שבו אלימות סימבולית, דמיונית וממשית קורסות אל תוך מרחב חברתי עכשווי". כישראלי, לא מצאתי כל חדש ברעיון זה; אני זוכר את עצמי משתתף עוד בתחילת שנות ה-70 בהפגנות נגד הכיבוש ונגד ההתנחלות, הפגנות שבהן סיסמאותינו הגדירו את רעיון קדושתה של הארץ כעבודת אלילים ובהן גינינו את התיאולוגיה הפוליטית של גוש אמונים כמנוגדת באופן קוטבי לערכים היהודיים – ואפילו הציוניים – האמיתיים. דומה שהעניין הוא פחות בסוגיית מעמדו של הנוף כאליל ויותר בסוגייה כיצד ניתן, במילותיו של מיטשל, "להעמיד למבחן את עבודת האלילים הזו, לפרק את קסמה".

בספר What Do Pictures Want?, מיטשל מניח בצד את הטון הכמו מטיף של "נוף קדוש" ושולח מבט ביקורתי ממושך אל עבר שלוש גישות מסורתיות ביחס לדימויים – עבודת אלילים, פטישיזם וטוטמיזם. בהשראת "שקיעת האלילים" של ניטשה, הוא מפרש את המשימה "להעמיד למבחן את האלילים" לא "כחלום לנפץ את האליל, אלא כחלום לנפץ את שתיקתו, לגרום לו לדבר ולהדהד, להפוך את האליל החלול לתיבת תהודה עבור המחשבה האנושית" (22).  מיטשל מכנה זאת "עבודת אלילים ביקורתית", והיא מובילה אותו לבדיקה מחודשת של הרעיון הזנוח של הטוטם ולמחשבה שבטוטם טמונה מסגרת ביקורתית רלוונטית ל"תודעה הכפולה" שלנו ביחס לדימויים, יותר מאשר באיקונוקלזם הביקורתי הקונבנציונלי. "המושג טוטמיזם", הוא מצטט מלוי-שטראוס, "מגדיר יחסים בעלי מעמד אידיאולוגי בין שתי סדרות, האחת טבעית והשנייה תרבותית". האין זו גם הגדרה של הנוף? הטוטם, כמו הנוף, הנו מכשיר אידיאולוגי שבאמצעותו תרבויות מעניקות לעצמן מעמד של טבע, נוטעות את עצמן באדמה. אך הוא גם מדיום קהילתי הנוגע לאנשים עצמם, מרחב סימבולי אינטראקטיבי שבו בני שבט וקרובי משפחה קושרים עצמם זה לזה בגורל משותף. "טוטמיזם כמסגרת ביקורתית", מסכם מיטשל, "פונה אל ערכם של דימויים [...] כמשחק בין חברים וקרובי משפחה, לא כהיררכיה שבמסגרתה יש להעריץ או להשמיץ את הדימוי, לעבוד אותו או לנתץ אותו. הטוטמיזם מאפשר לדימוי לפתח מערכת יחסים חברתית, דיאלוגית ודיאלקטית עם המתבונן" (23).

ככל שהדבר מצער, הטוטם הבולט ביותר כיום בנוף של ישראל-פלסטין הוא חומת הבטון בגובה שמונה מטרים שהוקמה בידי ישראל כ"מחסום ביטחון" כנגד התקפות טרור פלסטיניות (24).  איזו "עבודת אלילים ביקורתית" ניתן לנקוט ביחס לחילול ברוטלי זה של הנוף, השקעה מעוררת חלחלה זו של ביליוני דולרים בהצבת אליל ל"ביטחון" עיוור ודוגמטי? באופן מפתיע קיבלה החומה, בשנים הקצרות מאז בנייתה, נוכחות "אאורטית" מהסוג המזוהה עם מקומות קדושים, והפכה לאתר עלייה לרגל עבור זרם בלתי פוסק של תיירים ומבקרים. סיימון פולקנר, חוקר התרבות החזותית הבריטי, ציין לאחרונה כיצד בביקורו הבלתי נמנע לחומה עם מצלמתו בידו הוא הבין כי הנוכחות ה"פוטוגנית" של החומה, יחד עם מעמדה התקשורתי ה"איקוני", חברו להפוך אותה למושא צילום שאין לעמוד בפניו (25). למעשה, הריטואל עצמו של ביקור בחומה וצילום שלה מחזק יותר ויותר את ההילה שלה, עד כדי כינונה של העלייה לרגל לחומה כדמות מראה מצמררת של המסורת היהודית עתיקת היומין לבקר בכותל המערבי כדי לקונן על חורבן בית המקדש ולבקש מאלוהים עתיד טוב יותר. באופן פרדוקסלי, קטע החומה המפלח בגסות את שכונת אבו-דיס הפלסטינית הפך למעין מקום קדוש, "אתר חלימה" עבור אלה המבקשים לדמיין מציאות פוליטית וגיאוגרפית אחרת בישראל-פלסטין. "אמנים ללא חומות", קבוצה משותפת של אמנים ישראלים ופלסטינים שחברו יחדיו ב-2004 כדי למחות נגד החומה ונגד מדיניות ההפרדה וההדרה שלה, כמו גם אמנים רבים אחרים מרחבי העולם, הופכים בעבודתם את החומה לטוטם משותף של ייאוש ותקווה.

ההדגמה היפה ביותר כיצד הנוף יכול להיות מרחב משותף של ייאוש ותקווה היא מפרי עטו של ראג'ה שהאדה (Shehadeh), עורך דין וסופר פלסטיני, שבספרו האחרון Palestinian Walks ממפה את תשוקתו לנוף הפלסטיני, שאותו הוא מתאר כהולך ונעלם במהירות תחת גלגלי מכונת ההתנחלות הישראלית ותנופת הפיתוח הפלסטינית. הספר בנוי כסדרה של מסעותיו הרגליים – סרחאת בערבית, ההשתקפות של אותם טיולי ילדות שלי – בהרי פלסטין, לעתים לבדו, לעתים בחברתם המבורכת של חבריו וזיכרונותיו, לעתים תוך עימות לא נעים עם שלטונות הכיבוש הישראליים. במסע האחרון שבספר, אחרי הליכה ממושכת במסלול פתלתל שיעקוף את ההתנחלויות ומחסומי הצבא הישראליים, שהאדה מוצא את עצמו בוואדי תלול וירוק שדרכו זורם נחל קטן. כשהוא מגיע אל המים הוא קופא במקומו, חש בנוכחות זרה בוואדי "שלו"; הוא מבחין שם במתנחל ישראלי, כלי נשקו שעון לצדו, המפטם נרגילה כדי לעשן בה מעט חשיש. הם מחליפים ביניהם כמה מילים מתוחות הטעונות במלוא הטרגדיה של האי-הבנה ההדדית שבין ישראלים לפלסטינים, וכאשר שהאדה מסתובב כדי לעזוב, המתנחל מזמינו להישאר ולעשן אתו. הוא מקבל את ההזמנה:

כל המתח של התקופה, החשש מפני המעבר בשטח C, החשש מפני היתקלות בחיילים או במתנחלים, החשש שיירו בי או שאלך לאיבוד – כל אלה הלכו והתנדפו. עם כל שאיפת נרגילה הלכתי ושקעתי חזרה אל תוך עצמי, אל תוך תמונת הארץ לפני שהפכה כה מיוסרת ומעוותת, אל כל גבעה, אל כל ערוץ וסלע, אלינו, תושביה [...] הייתי מודע לחלוטין לטרגדיה האורבת לשנינו, הערבי הפלסטיני והיהודי הישראלי. אבל לעת עתה יכולנו הוא ואני לשבת יחדיו בהפוגה, לדחות את פסק הדין ולעשן ביחד, מאוחדים זמנית על ידי אהבתנו ההדדית לארץ. יריות נשמעו מרחוק, ורעד עבר בשנינו. "שלכם או שלנו?", שאלתי. אך כיצד יכולנו להבחין? הסכמנו להתעלם מהן בינתיים, ולזמן-מה הצליל היחיד שיכולנו לשמוע היה הגרגור המנחם של הנרגילה והפכפוך הרך של המים היקרים המטפטפים בינות לסלעים (26).

כאשר מיטשל כותב בהקדמה למהדורה השנייה של Landscape and Power ש"הנוף מפעיל כוח מעודן על בני אדם ומוציא מהם טווח רחב של רגשות ומשמעויות שיקשה לאפיינם ולהגדירם" וש"דומה שעמימות רגשית זו היא מאפיין מכריע בכל הנוגע לכוחו של הנוף", הוא מבטא את התקווה שמה שהנוף רוצה הוא יותר מאשר את הכוח הבלתי מתפשר לדרוש מצופיו קורבנות אדם. הוא מבטא את התקווה שהנוף "רוצה" (27) לא רק במובן שהוא "תובע" דבר-מה אלא גם במובן ש"חסר לו" דבר-מה, שהנוף אכן צריך למלא את ההיעדר שבבסיסו בחלומותיהם ובזיכרונותיהם של צופיו, להיות חלל מכיל של ריבוי "טוטמי", מרחב משותף שבו יוכלו אחים, אחיות, בני דודים ואפילו תיירים ביקורתיים לצאת לסוח יחדיו, זה לצד זה, ולשוחח על הנוף (28).  אני רוצה (וגם צריך) לחלוק אתו תקווה זו.

ספרו של וו.ג'י.טי מיטשל "נוף קדוש" רואה אור בסדרת תרבות חזותית של הוצאת שנקר-רסלינג, בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות. הספר מאגד לראשונה שלושה מאמרים: "נוף אימפריאלי" (1996), "נוף קדוש: ישראל, פלסטין והישימון האמריקאי (2000), ו"השערים של קריסטו וחומת גילה" (2006).
עורך: לארי אברמסון
תרגום: רונה כהן

הערות:

1: פורסם במקור באנגלית. ראוLarry Abramson, “What Does Landscape Want? A Walk in W.J.T. Mitchell’s Holy Landscape”, Culture, Theory and Critique, vol. 50, nos. 2-3, 2009
ראו W.J.T. Mitchell (ed.), Landscape and Power (2nd edition), Chicago: University of Chicago Press, 2002, p. vii
מתוך הרצאתו של מיטשל בכנס "נופי מריבה", הכנס הבינלאומי החמישי של פורום שנקר לתרבות וחברה, בית הספר הגבוה שנקר, רמת גן, מרץ 2008, תחת הכותרת:W.J.T. Mitchell, "An American Drifter in Israel-Palestine: Reflections on a Contested Landscape"
ראו בספר זה וו. ג'י. טי. מיטשל, "נוף אימפריאלי".
ראו W.J.T. Mitchell (ed.), Landscape and Power (1st edition), Chicago: University of Chicago Press, 1994, pp. 1-2
ראו Eyal Weizman, Hollow Land, London and New York: Verso, 2007, p. 15

W.J.T. Mitchell, What Do Pictures Want? The Life and Loves of Images, Chicago: University of Chicago Press, 2005. מבחינה טרמינולוגית, מיטשל מבחין בין המושג "image", המתייחס לדימוי המופיע בכל אמצעי שהוא, ובין המושג "picture", המתייחס לדימוי המופיע כתמונה חזותית, בין כתמונה התלויה על קיר ובין כמושג מופשט המופיע בתודעה כ"תמונת עולם". במאמר זה, כאשר אני משתמש במילה העברית "דימוי", כוונתי תמיד לדימוי בהופעתו החזותית.
8: שם, עמ' 7.
9: ראו W.J.T. Mitchell (ed.), Landscape and Power (1st edition), p. 1
10:ראו בספר זה וו. ג'י. טי. מיטשל, "נוף קדוש: ישראל, פלסטין והישימון האמריקאי".
11: מצוטט בתוך Simon Schama, Landscape and Memory, New York: Vintage Books, pp. 8-9. כנהוג בפואטיקה הרומנטית, המקור האנגלי מעניק לטבע צורה לשונית נקבית, מה שמחזק את היחסים הארוטיים בינה לבין מאהבה, חוקר הטבע הגברי.
12: תפקידו המכונן של הנוף בהבניה של מיתולוגיות לאומיות והפיכתן ל"טבעיות" נדון בהרחבה בשנים האחרונות. ראו במיוחד D. Cosgrove and S. Daniels (eds), The Iconography of Landscape: Essays on The Symbolic Representation, Design and Use of Past Environments, Cambridge: Cambridge University Press, 1988; A. R. H. Barker and G. Biger (eds), Ideology and Landscape in Historical Perspective: Essays on the Meanings of Some Places in the Past, Cambridge: Cambridge University Press, 1992; W.J.T. Mitchell (ed.), Landscape and Power, Chicago: University of Chicago Press, 1994
13: החוקר הפלסטיני ואליד ח'אלידי משתמש במושג "depopulation" כדי לתאר את השילוב של גירוש בכוח, בריחה מבוהלת ונסיגה אסטרטגית שתוצאתה הייתה המספר המשוער של כ-750,000 פליטים פלסטיניים שנותרו בשנת 1949 מחוץ לקווי הפסקת האש שבין ישראל ובין שכנותיה הערביות. ראו Walid Khalidi (ed.), All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948, Washington, D.C.: Institute for Palestinian Studies, 1992
14: ראו Martin Jay, ‘Scopic Regimes of Modernity’, in Hal Foster (ed.), Vision and Visuality, Seattle: DIA Art Foundation, Bay Press, 1988, pp. 3-23
15: ראו Simon Schama, Landscape and Memory, p. 5
16: בסיפורו של א"ב יהושע "מול היערות" (1962) ערבי אילם שורף יער של הקרן הקיימת לישראל כדי לחשוף תחתיו את שרידיו של כפר פלסטיני נטוש.
17: ראו תיאור של "מדבריות אורנים" בתוך Eyal Weizman, Hollow Land, p. 120
18: ההיסטוריון מרון בנבנישתי, בנו של הגיאוגרף בן דור המייסדים דוד בנבנישתי (מנהל בית הספר שלי בילדותי), היה הראשון לתאר את המאמץ המרוכז של קרטוגרפים, ארכיאולוגים והיסטוריונים ישראלים לקראת "מפה עברית". ראו מרון בנבנישתי, "המפה העברית", תיאוריה וביקורת 11, עמ' 11-29; Meron Benvenisti, Sacred Landscape: The Buried History of the Holy Land since 1948, Berkeley: University of California Press, 2000
19: ראו גילה בלס, אופקים חדשים, תל אביב, פפירוס, 1980.
20: ראו לארי אברמסון, "אמנות ההסוואה", סטודיו 94, עמ' 16-17.
21: אוצרת: טלי תמיר. ראו טלי תמיר, "צובה: הפשטה ועיוורון", לארי אברמסון: tso?ob?? (קטלוג תערוכה), תל אביב, הקיבוץ גלריה לאמנות, 1995.
22: ראו W.J.T. Mitchell, What Do Pictures Want? The Life and Loves of Images, pp. 26-27
23: שם, עמ' 106.
24: להיסטוריה של החומה ולדיון במעמדה כמכשיר של כיבוש ודיכוי ראו Eyal Weizman, Hollow Land, p. 161-182
25: Simon Faulkner, ‘Picturing the West Bank Wall’, unpublished paper, Art, Visual Culture, and the Israeli Occupation, International Conference, Manchester Metropolitan University, May 2008
26: ראו Raja Shehadeh, Palestinian Walks: Forays into a Vanishing Landscape, New York: Scribner, 2008. כשקראתי את ספרו של שהאדה, נזכרתי בהפוגה דומה שהתרחשה בשנת 1997, כאשר אמנים ישראלים ופלסטינים חברו יחדיו להקים קבוצת דיאלוג שכונתה "הסמינר הנייד". את הקבוצה הובילו הפלסטינים סלימן מנצור וז'אק פרסקיאן והישראלים גנית אנקורי ואנוכי, ובין פעולותיה המגוונות היו מסעות משותפים בנוף הישראלי-פלסטיני אשר חצו קווי הפרדה פוליטיים כדי לשתף איש את רעהו במחשבות ובזיכרונות שעוררו האתרים הגיאוגרפיים והתרבותיים שלאורך הדרך. הקבוצה פורקה בשנת 2000 יחד עם תהליך השלום שבו היא כה קיוותה לקחת חלק.
27: המילה "want" משמשת בשפה האנגלית בשני מובנים עיקריים: האחד הוא "רצון", והאחר – "מחסור" או "צורך". לפיכך את השאלה “What does landscape want?” (על משקל השאלה של מיטשל “What do pictures want?”) אפשר להבין הן כ"מה רוצה הנוף?" והן כ"מה חסר לנוף?".
28: האנתרופולוג והמשורר זלי גורביץ' טבע את המונח "לידי?ת" כדי לאפיין צורת שיח מיוחדת זו, שבה היציאה לסוח זה ליד זה טווה את "הגבול הדק" של השיחה. ראו זלי גורביץ', "על הגבול – חסימות, מעברים, טיולים", על המקום, תל אביב, עם עובד, 2007.



עשר השנים השמנות

3 בינו', 2010 | מאת מערכת מארב | קטגוריה: כללי, שוטף

עשר השנים השמנות / יונתן אמיר

העשור האחרון החדיר לעולם האמנות המקומי מושגים כהון ותנאי שוק. די להיזכר באירועים הנוצצים שהתקיימו בשנים האחרונות – הביאנלה לאמנות ארט tlv, יריד האמנות צבע טרי, פריחת הגלריות המסחריות, מכירות של אמנות ישראלית בארץ ובחו"ל בהיקפים ובמחירים חסרי תקדים, צמיחתם של יועצי אמנות למיניהם, שכבת אספנים חדשה ועוד – כדי להבין שההון הפרטי ותנאי השוק תופסים כיום מקום מרכזי ומשפיע. ברצונם יכתירו אמנים-נסיכים. ברצונם – יקברו אותם.
הדברים הללו ברורים ומוכרים. מה שאינו ידוע באותה מידה הוא שבד בבד עם התחזקות ההון הפרטי בישראל נחלש מעמדם של מוסדות אמנות ציבוריים והתמיכה בהם הצטמצמה. במצב כזה נאלצים רבים מן המוזיאונים לחזר אחרי תורמים, להציג אוספים פרטיים ותערוכות רייטינג, לערוך חתונות באולמות התצוגה ולפרסם עצמם בדרכים מביכות. אולם אלו המחירים הקטנים, בעוד קורבנותיהם הגדולים של המוזיאונים – המחקר, המקוריות והחדשנות – כמעט ואינם מוזכרים. כמילים אחרות (וכאן מגיע חשבון נפש קטן של מי שאחראי על סיקור תחום האמנות), בשנים האחרונות עסקנו רבות באירועי ההון באמנות בישראל, אך מרוב ריכוז בנציגיהם הבולטים נעלמו לנו המוזיאונים כמעט בלי שהרגשנו. תערוכות מחקריות, מקיפות וחדשניות כתערוכות האמנות המושגית שאצר יונה פישר במוזיאון ישראל בשנות ה-70, "דלות החומר" שהוצגה במוזיאון ת"א בשנות השמונים ו"מסלולי נדודים" מתחילת שנות התשעים נראות כיום כאילו צמחו בעולם אחר, וקשה להאמין שהיו יכולות להתקיים בעידן הנוכחי. כמוהן גם אמנים בינלאומיים בני זמננו, שבשנים קודמות הציגו תערוכות מקיפות במוזיאונים בישראל, ונעלמו. היעלמות המוזיאונים היא רק תופעה אחת מבין שלל תופעות, תערוכות, אמנים וזרמים שהתפתחו בארץ ובעולם בעשור האחרון. אל הבולטים שבהם התייחסנו, אולם רבים אחרים נותרו ללא כל התייחסות. עם תום העשור והשנה ולכבוד העשור החדש, ביקשנו מכתבי מארב לבחור אמן, תערוכה או תופעה תרבותית שהתקיימה בעשור האחרון ולא זכתה לתשומת לב הולמת, ולספר עליהם בקצרה.

אמנות פלסטינית / רונן אידלמן

במבט הישראלי על האמנות הפלסטינית במאה הקודמת ניתן היה להבחין בכמה מגמות מובילות: זרם אמנות המהפכה שכלל ציור ופיסול מודרניסטי עם מוטיבים לאומיים – המפתח, הפליט, עץ הזית, הנוף, וכיו"ב – שנוצרו בעיקר על ידי גברים דוגמת סולימן מנסור, טייסיר ברכאת ונביל ענאני, שרתמו את יצירתם למאבק, ותחילת הכרה באמנים פלסטינים שנולדו בישראל ויוצרים חיים ועובדים בישראל. גילוי האמנות הפלסטינית לווה פעמים רבות בפטרונות, כאשר כל יצירה פלסטינית הוצגה כגילוי חדש ומרעיש לאו דווקא בגלל חשיבותה האמנותית, אלא כאילו רק היום התגלה שהפלסטינים יודעים לצייר, לפסל או לנגן.
במקביל, אמנים פלסטינים כמו מונה חטאום, חליל ראבח ואמילי ג'סיר (מעניין לציין שבשנות התשעים מונה חטאום נחשבה YBA אמנית בריטית צעירה), שגדלו והתחנכו במערב, שילבו אמירות פוליטיות ותרבות פלסטינית במיצבים ועבודות וידיאו, התפרסמו בעולם ובהמשך גם בישראל. מה שהיה חסר פה זו אמנות עכשווית שנוצרת ומוצגת בפלסטין עצמה.
בעשור האחרון השתנתה המגמה. אמנות עכשווית פורחת בשטחים, גם כשהיא כמעט ולא מקבלת תשומת לב משדה האמנות הישראלית. אמנים צעירים שגדלו בשטחים לצד אמני זרם המהפכה הותיקים, יוצרים עבודות וידיאו, מיצבים ופרויקטים קונספטואליים המתכתבים עם זרמים של אמנות עכשווית. הם נשארים נאמנים למאבק בכיבוש אך משלבים גם ביקורת פנימית על החברה הפלסטינית, למשל במחאה נגד חיי היום יום של כיבוש כפול ומכופל – כיבוש ישראלי, כיבוש של הרשות/חמאס ושל החברה הפלסטינית המסורתית. במקביל, אמנים פלסטינים רבים שגדלו, התחנכו והצליחו במערב, חזרו לעבוד וליצור בשטחים וגם התחברו לסצנה המקומית.
מוזיאון עדיין לא הוקם, אבל אקדמיה פלסטינית לאמנות מודרנית פועלת ברמאללה משנת 2007. האקדמיה, הזוכה לתמיכת משרד החוץ הנורבגי והאקדמיה לאמנות של אוסלו ומתמקדת בשותפות בינלאומית, מנוהלת ע"י חאלד חורני – אמן שגם יוצר ומציג עבודות נפלאות. באקדמיה מרצים אמנים ותיאורטיקנים מובילים בעולם שבאים להתארח להעביר סדנאות לסטודנטים. ראי לציין גם את מרכז אל-מאמל בניהולו של ג'ק פריסקן, הפועל בירושלים משנת 1998 ומציג אמנים פלסטינים מהפזורה, מקיים סדנאות לקהילות הפלסטיניות השונות, ואוצר את את ה-Jerusalem Show, תערוכה בינלאומית עם כ30 אמנים פלסטינים ובינלאומיים שמציגים ברחבי העיר העתיקה בירושלים, ומתקיימת זו השנה השנייה.

המאה של מזרח אסיה / אילת זוהר

המאה ה-21 היא המאה של מזרח-אסיה. כך אומרים כולם: כלכלנים, פוליטיקאים, חוקרים בתחומים שונים. וכידוע, גם האמנים לא מכזיבים. בשנות התשעים למדנו להכיר את האמנים היפאנים והעשייה הפרובוקטיבית שלהם – יאסומאסה מורימורה והדמויות הגרוטסקיות שלו שהיפנו חיציהן אל עבר תולדות האמנות המערבית והפנטיאון של הוליווד, וטאקאשי מוראקאמי עם תאוריית ה"סופרפלאט" שהידקה את העניין ביפן, עיצוב, חמודיות ושטיחות כשפה ציורית (הקשורה לדו-מימדיות של עולם המנגה והאנימה) וכמחווה אידאולוגית (של תרבות המונים וצריכה פוסט-קפיטליסטית). ממשיכיהם של שני אמנים אלו מככבים בסצנה העולמית, אבל הסיפור האמיתי שייך לסין כמובן. אם בשנות התשעים היו בבייג'ינג שלוש גלריות ציבוריות ועוד שתיים פרטיות, שעל הכניסה אליהן נאבקו אלפי אמנים, הרי שבעשור האחרון סצנת האמנות בבייג'נג פורצת כל גבול: מאות גלריות מסחריות ברובע 798 (שהיה מפעל למוצרי חשמל שננטש והוסב לאתר אמנות ותצוגה), ועד לאזור צָאוֹצַ'נְגדִי, האזור האלטרנאטיבי שהוקם על ידי אַי וֵויוֵוי וקבוצת יוצרים אבאנגרדיים כאלטרנטיבה להתמסחרות המואצת של אזור 798. בנוסף, קרבתה היחסית של שנגחאי להונג קונג, ושיתוף כלכלי הדוק בין שתי הערים במשך מספר עשורים, וזינוקה של שנגחאי כאחת הערים העשירות בתבל, הביא להפיכתה של שנגחאי למרכז שואב לאמנים סינים. הסינים התארגנו מהר מאד על פורמט של בינאלות וכיום פועלות בסין 6-7 ביאנלות נחשבות ומוערכות כמו הביאנלה המפורסמת של שנגחאי עוסקת בצדדים שונים של אמנות עכשווית, גוּאַנְגז'וֹאוֹ (בירת מחוז גוּאַנְגדוּנְג, הקרובה מאד להונג קונג) שהוקדשה בשנה שעברה לשאלות של פוסט-קולוניאליזם והרלוונטיות של שיח זה כיום, והביאנלה של צֶ'נְגדוּ (סְצ'וּאַן) המטפחת את הדיון והשיח סביב קיומו של ציור דיו בן-ימינו (שפת הציור הסינית המסורתית). מרבית הגלריות המובילות באירופה ובארה"ב דואגות כיום להחזקת סניף פעיל בבייג'ינג או בשנגחאי ונוכחותם של אמנים סיניים בסצנה הבינלאומית עולה ופורחת.

מה שהביא את המודעות למה שקורה בסין למרכז התמונה הוא שילוב של מספר גורמים: בראש ובראשונה, עלייתה הכלכלית של סין כולל הרפורמה ופתיחת הכלכלה לשותפות והשפעה מחו"ל. האקדמיות הסינית שהיו ברובן שמרניות עד אימה עד לתחילת המאה ה-21, ייצרו אמנים בעלי מיומניות טכניות אדירות (על פי הקו האקדימיסטי הסובייטי), ובשילוב עם מחשבה עדכנית וחדשנית שהובאה לסין בשני העשורים האחרונים בידי אמנים שחזרו מארה"ב ואירופה, נוצר גל אדיר של אמנים סקרנים המונעים על ידי שילוב של יכולת טכנית גבוהה ומחשבה פוליטית בקורתית. הגל הראשון נקרא "פופ פוליטי" והדימויים המוכרים של מאו וככר טיינאנמן כיכבו באיקונוגרפיה של יוצרים לא מעטים. לא מעט אמנים חדרו גם לסצנת הצילום, המיצב והמיצג, וב-3-4 השנים האחרונות הדיון בסין הוסב יותר ויותר לעיסוק באורבנזציה והמתחים שבין חיי כפר וחיי עיר, בארץ שעוברת תהליך שינוי של אורבניזציה ותיעוש אדיר בכמות ובהשפעה על נופה ותרבותה. השנים הבאות, ככל הנראה, ייצבו את מקומם של אמנים מסין ומיפאן כגורמים כעלי השפעה מעוגנת היטב, וביחסי גומלין בין סצנת האמנות במערב וזו של מזרח-אסיה כשני אגפים בלתי נפרדים של התהליכים הגלובליים

2009 / בועז לוין

ההיזכרות למען משימת הסיכום דורשת יכולת אקרובטית לא מבוטלת. המבט הכפול – לאחור: תוך כדי סקירת אירועי השנה כפי שנרשמו בזיכרוני, ולפנים: על המשקעים שהאירועים הללו הותירו אחריהם – מסחרר ומלווה בלבטים והיסוסים רבים מהרגיל. בנוסף ישנו הפילטר, הקריטריון, על פיו עלי לבחור אילו אירועים לא קיבלו תשומת לב ראויה. אני נדרש להביע עמדה או לתקן דבר מה, וכל זאת בקצרה. או במילים אחרות, מה אני זוכר מהשנה האחרונה ומה הייתי רוצה שאתם תזכרו?
אז בקצרה וללא הצדקות רבות הנה שלוש נקודות ציון, כל אחת ראויה מסיבה שונה.
תערוכה/אמן:
אריאל שלזינגר בדביר. אפילו ניסיון ההיזכרות בתערוכה שימח אותי. לא אנסה לתמצת אותה, היא פשוט עבדה. התחרטתי שלא הספקתי לכתוב עליה.
דורון ליבנה באגריפס 12. תערוכה שחמקה מתחת לרדאר. בעולם אמנות מתוקן תערוכת יחיד של דורון ליבנה, בה מוצגת סדרת רישומים עליהם עבד במשך העשור האחרון, הייתה תופשת מקום מרכזי. בזמן שבני דורו שוקדים על רטרוספקטיבות מוזיאליות דורון ממשיך ליצור בצניעות האופיינית לו. סדרת רישומים זו יכולה הייתה להתפרש על פני חלל כפול ומכופל מהחדרונים הירושלמים בהם הוצגה, אך נראה שדבקותו האידאולוגית של דורון בריבונותו, מהותית לגוף העבודה שלו כמחנך ואמן. אני יכול רק לקוות שבעתיד יצירתו תזכה להתייחסות המעמיקה הראויה לה.

אירוע: פתיחת מעמותה.
החלל/רזדנסי של לאה ודייגו, סלמנקה, נראה מבטיח. עוד קשה לאמוד את ההשפעה שיהיה לחלל על התרבות הירושלמית (והיעדרה), אך תערוכת הפתיחה ויום העיון היו מעניינים ובעיקר שונים ונחוצים. ההכרחיות שבפתיחת מוסד בעל עמדה מוצהרת ומחויבות ביקורתית קיבלה בעצמה משנה תוקף בדיון המוצלח בו השתתפו צ'ארלס אש, סלמנקה, נינה מונטמאן, גלית אילת ודנה טגר-הלר.

המבקר האלמוני / עמרי גרינברג

סביר להניח שזו סתם אשליה שלי שפעם היו מבקרים טובים, שפעם למושג/מוסד "ביקורת" היה סטאטוס כלשהו. אולי אני בכלל מחפש במקומות הלא נכונים – מעט המגזינים, העיתונים והאתרים שמלכתחילה מכוונים "גבוה" דווקא שומרים על סטנדרטים ראויים יחסית, למרות הכל. בכל אופן, הגיבור שלי הוא המבקר של המאה ה-21, זה שכל הידע ההיסטורי, כל התוצרים התרבותיים וכל המידע הכי עדכני נמצא בין קצות אצבעותיו, זה שאיבד את מיקומו כשומר סף תרבותי ובמקום לסיים את עבודת האבל על אובדן זה, הוא מבזה את זכרו ומבטל את עתידו. פריצת כל הגבולות הטכנולוגיים והתפיסתיים לגבי מהו טקסט אמורה הייתה לדרבן את המבקרים, את מוסדות הביקורת. במקום זאת, אנו המבקרים הפכנו ברובנו המוחץ והמכריע לדחלילים אימפוטנטיים – את ייחודיות הקול והסמכות וההד בשיח שאבדו אנו מנסים להחליף ב"פואטיות" או ב"ביקורתיות", שתיהן לרוב מבוססות על הצטיינות בשיעורי הבעה או ספרות (בהתאמה) בתיכון.
מי אמר ששומרי סף זה דבר רע? אני בוודאי מתגעגע אליהם, השאלה היא האם שומרי הסף של שומרי הסף מסוגלים לעמוד בקצב של המתרחש משני צידיו של הסף עצמו.

הדתיים הדחויים / דוד שפרבר

נושאים יהודיים מודרים לעתים קרובות משיח האמנות ההגמוני הישראלי, והיהדות, על גווניה ומופעיה השונים, מופיעה בשיח זה כמעט אך רק תחת מסגרת בקרה קפדנית וטהרנית המתאימה ומכפיפה את תכניה לשיח המקובל. תכנים אחרים, שאינם כפופים לשיח זה, מודחקים לרוב אל עבר השוליים.
לאחרונה הדגים ההיסטוריון אמנון רז-קרקוצקין את הנתק שבין יהדות לאמנות בבואו לבחון את הביקורת שקיבלה תערוכתו של ז'וזף דדון במוזיאון פתח-תקווה ב-2007 (אוצרת: דרורית גור אריה). לטענת רז-קרקוצקין, הביקורת שהוטחה בתערוכה מדגימה "חרדה עמוקה המובילה להתלהמות". לטענתו החרדה נובעת, בין השאר, מהאיום שמטיל הערעור על ההבחנות המקובלות בין דתיות לחילוניות, בין יהדות למזרחיות ובין אמנות לדת.
בחינת היצירה הדתית העכשווית המתחדשת מגלה עולם מורכב. ההבדל בינה לבין השיח החילוני הקנוני אינו מתאפיין באבחנות הדיכוטומיות המקובלות שבין חופש והתרסה לאישור ואישוש המסורת או בין יצירה "עם הכיפה" לכזו הנעשית בעקבות הסרתה. ההבדל המהותי בין העולמות הללו קשור לנקודת המבט השונה בשאלת הדיאלוג ההיסטורי עם החילוניות.
הדיאלוג הזה נע על שני צירים – של דמיון מחד, ושוני מאידך. היצירה הדתית העכשווית היא בראש ובראשונה שדה חתרני תוסס, וזאת בדומה לטיפול המחלל הנפוץ של האמנות הישראלית הקנונית בתימות יהודיות. מאידך, בעוד השיח החילוני ההגמוני מתמקד בשאלת תוקפה של המסורת ומייצר מתוך כך פעמים רבות אמנות התרסה, הענף הדתי המתחדש מסיט את הדיון ומסב את תשומת הלב לשאלות הנוגעות בעיצובה של המסורת מעבר לשאלת תוקפה.
האמנות המתחדשת מבית המדרש של הציבור הדתי מייצרת עולם דימויים הבוחנים את הדת והיהדות לעניפיה והסתעפויותיה בעין ביקורתית, אך מתוך אהבה וזיקה עמוקה. "אהבה שאינה מקלקלת את השורה" יכולה לאתגר את השיח ההגמוני שאימץ תפיסות מודרניסטיות שבהם האמנות נתפסת כשדה ש"דבר אין לו עם הדת".

שליחות שטרם הושלמה או הפי אנד? סיום פרק בגלריה "אנטיאה" – ירושלים, אוקטובר 2009 / נעמי טנהאוזר

גלריה "אנטיאה" הוקמה בשנת 1994 על ידי קבוצת אמניות בתוך המרכז הפמיניסטי "קול האישה", מתוך אידיאולוגיה של העלאת תכנים פמיניסטיים ורב תרבותיים לשיח האמנותי הישראלי. כיום, כאשר מכללות רבות חורטות על דגלן את שילוב המילים, "אמנות וחברה" וגלריות שיתופיות צומחות כפטריות לאחר הגשם ניתן לשכוח את תפקידה החלוצי.
בימים אלו עומדת על הפרק שאלת חיוניותה של גלריה מסוגה של "אנטיאה". מעורבותו הרבה של שוק ההון בשדה האמנות שומטת למעשה את השטיח מתחת לתפקידה של האמנות כמצע לדיון אידיאולוגי. לצד זה גוברת תחושת החירום סביב תכנים חברתיים בלתי פתורים. בנוסף לאלו נשאלת השאלה האם מספרן הגדול של אמניות בשדה האמנות העכשווי מהווה הוכחה לכך שגלריות פמיניסטיות ופעילות סוציו-אמנותית פמיניסטית השיגו כבר את מטרותיהן. לחילופין, האם גלריה מסוג זה היא הדרך המתאימה כיום לדיון בתכנים הללו או שהפמיניזם צריך לגייס לעצמו אסטרטגיות מתוחכמות יותר?
ריטה מנדס-פלור ואנוכי, שהובלנו את פעילות הגלריה ברוב שנותיה, פורשות עתה לאחר 15 שנות פעילות ו-56 תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. הנושאים שעלו לדיון בתערוכות שאצרנו במקום עסקו בתכנים כגון דימוי גוף נשי, ההבנייה התרבותית של היופי, חניכה פמיניסטית, אלימות נגד נשים ופוליטיקה של הייצוג. בשנה האחרונה סיכמה "אנטיאה" שלב פעילות זה בסדרת התערוכות "אמנית חונכת אמנית", אשר בדקה את מערכת התמיכה וההעצמה בין אמניות ותיקות לבין אמניות בתחילת דרכן. אין ספק כי ישנם נושאים רבים שעוד זקוקים לליבון ודיון, אך האם תמצאנה מתוך האמניות הצעירות ממשיכות לשליחות זו או שגלריה "אנטיאה" תישאר תופעה חד פעמית, חלק מההיסטוריה?

חברות / רועי צ'יקי ארד

התופעה התרבותית המרכזית של סוף העשור היא חזרת החברות בגדול, עקב הצלחת הרשתות החברתיות. הרבה רואים בהן סמל לניכור, דבר שקשור גם לשנאת ההווה שלוקים בה רבים, אבל אני רואה בפייסבוק ובשאר ההמצאות כלי להקלת החברות ולקידום יחסי המין – שני דברים חשובים (סקס, מלבד היתרונות הידועים, הוא דרך מעולה למצוא ידידים). בזכות הארים האלה, יותר קל לדבר עם חברים רחוקים, ולהיזכר בחברים ישנים. גם יותר קל לקבוע ללכת לים, מאשר פעם כשהיה צריך להתקשר. זו המצאה שהופכת את רוב ההמצאות של המין האנושי, כמו האייפוד למשל, שמרחיק אותך מאנשים. או מיקרוגל ודיסק שסוגרים אותך בבית. כולם רואים במחשב דבר חדש, אבל אלמנטים רבים שבו מחזירין אותנו לבסיס התמים.
אני חושב שהחברות היא אחד הדברים החשובים ביותר, והיא מנצחת כל דבר. מה יותר טוב מחבר טוב? ישראלים, גרמנים ולבנונים יחד, זה מתחת לזה, זה מעל לזה, ירוקים כולם.

Public Space With A Roof / Endless Installation / נועה רועי

כשעדי הולנדר ותמונה צ'בשווילי הקימו את Public Space With A Roof בשנת 2003 באמסטרדם, הולנד, הן קיוו ליצור מקום שבו ניתן יהיה לדון בשאלות שקשורות לשיתוף הפעולה בין אמנות לציבור הצופים. הן גם רצו ליצור מרחב עבודה ותצוגה לאמנים מתחילים. בחלל הגלריה הקטן של PSWAR שהיה גם סטודיו וגם חלל תצוגה, בסקווט-לשעבר OT301 במרכז העיר (מבנה ענק, שהכיל בנוסף עוד הרבה חדרי עבודה ויצירה, מסעדה טבעונית, ואולמות הקרנה), הוצגו לאורך השנים תערוכות אורח רבות אבל השם והמוניטין של הקבוצה התחזק משנה לשנה בזכות ה- "PSWAR Projects" ששילבו מיצבים עם הרצאות ודיונים והעלו שאלות על טיבה של המחשבה האמנותית ואפשרויות של הצגתה בצורה שיתופית ופורה. החל מ-2006 הצטרפה ל-PSWAR גם וסנה מדזוסקי (סרביה 1976).

מה שנשמע לגמרי מופשט וארטילאי קיבל צורה במיצבים והתרגם למילים בהרצאות אמן. כך לדוגמא אחד הפרוייקטים האחרונים של PSWAR, שהוצג ב-2009 מחוץ לגלריה שנסגרה בינתיים. הפרוייקט Endless Instalation: A Ghost Story for Adults יצר נקודת מפגש פיקטיבית בין שלושה הוגים ויוצרים שלא נפגשו מעולם: ההיסטוריון אבי וורבורג (1866-1929), הארכיטקט פרידריך קיסלר (1890-1965) ומבקר האמנות מאיר אגסי (1947-1998). כל אחד מהשלושה עבד בצורה לא קונוונציונלית עם הדיסציפלינה אליה הוא היה שייך וחשב מחדש את גבולות המדיום שלו – בין אם מדובר בכתיבה, אוצרות או עיצוב חלל. PSWAR ביקשו להעיר את רוחות העבר ולנהל אתן דיאלוג עכשווי.

המיצב התפרס על פני ארבעה חללים חופפים. שלושת החללים הראשונים היו מלאים בצילומי זירוקס שקופים למחצה, תלויים על מבני עץ, שהכילו את המחשבות,הרעיונות, וההשראות של שלושת ההוגים כמו גם של שלושת היוצרות. עמוסים במידע ויזואלי ואודיטורי, אבל ללא תחושת מחנק או עומס, החללים הללו יצרו תחושה של הליכה בתוך חלום של מישהו אחר. החלל הרביעי, המרתק ביותר, הכיל מבנה שתפקד בו זמנית כספרייה וחדר הרצאות. כדי להשתתף בהרצאה או דיון, היה צריך לטפס אל תוך המבנה, בעצם להכנס אל תוך המיצג, והמיקום נתן להרצאות עצמן נופח אחר, שיתופי ומעורב. כמכלול, Endless Installation היתה חוייה מרתקת, מבחינה אסתטית ואינטלקטואלית, שענתה על הצורך לחשוב ביחד על המשמעות הגלומה בהשראה, ביצירה, באוצרות במחשבה על אמנות. PSWAR נמצאות כעת בפאריז ומציגות גם בוינה, וקהל המעריצים הלא קטן, אבל די מקומי שלהן מחכה בקוצר רוח לפרוייקט הבא. מידע נוסף ניתן למצוא באתר: www.pswar.org

אני לא מפגין, אני רק מדבר דרך מגפון" / אודי אדלמן

העשור האחרון ובמיוחד השנה האחרונה סימנו פריחה של אמנים/אקטיביסטים המשתמשים באמנות המתיחה והתעלול כטקטיקה של פלישה למרחב הציבורי. נודעים מבין אלו, בצורות שונות, ה-Yes Men וסאשה ברון כהן עם הדמויות בוראט וברונו – בשנת 2009 יצא סרטם השני של ה-Yes Men, כמו גם הסרט 'ברונו' של ברון כהן, המביך בנמיכותו. לצד אלו זה היה גם עשור בו הופיע הכומר בילי (Reverend Billy) והופיעו גם התארגנויות שונות של פלאש מוב (Flash mob). טקטיקה דומה של פעולה אפשר לאתר כבר אצל אבי הופמן ואנדי קאופמן בשנות השישים והשבעים באמריקה אבל את המקורות הרעיוניים של התנועה המפוזרת הזו אפשר לזהות עוד קודם אצל הדאדא והסיטואציוניזם.

לתוך רשת סבוכה זו של אירועים וטקטיקות תעלול אפשר לשזור גם את "הכל בסדר" (everything is OK) של דני וצ'רלי. "הכל בסדר" או "משטרת האהבה" מסתובבים בשנה האחרונה ברחובות לונדון, במרכזי הקניות ואתרי הבילוי, עם מגפון ומצלמת וידאו. הצמד אשר פועל דרך מניפולציות ומשחק על צורות של הפגנה במרחב הציבורי מציע אתגר של ממש לכוחות שמירה ושיטור באמצעות ערבוב ובלבול בין תכנים וצורה. מה שנראה כמו הפגנה משמיע דווקא קולות של השלטון. כנגד מי שמנופף בשלט עליו כתוב "Everything is OK" קשה יותר לטעון להפרת הסדר הציבורי – קשה אבל לא בלתי אפשרי כפי שמראים הסרטים שוב ושוב. בדיבור שוטף שנע בין קריקטורה של הממסד או הסכמת יתר לבין ויכוח עם נציגי החוק הם מבקשים להזכיר לקהל העוברים והשבים שמאחורי הסדר יש בעלי אינטרסים והגיון כלכלי. שלטון הפחד מתגלה פעם אחר פעם כאשר השומרים המקומיים משתמשים בביטוים כמו טרור וסכנה לשלום הציבור כשלמעשה אין הצדקה אחרת לפעולתם. האירוע הופך מעניין עוד יותר כשמופיעים נציגי החוק או נציגי התאגיד – "הכל בסדר" תמיד מנסים להסיט את הזיהוי שלהם כמפרי סדר ולשנות את סוג האינטראקציה המתרחשת בינם לבין נציגי הסדר. במקום מאבק בין מי שמפר את הסדר למי שמנסה להסדירו מחדש, הם מבקשים ליצור יחס אינטימי ואנושי, כמעט נאיבי, בינם לבין השומר המקומי. במקום להיעצר או להתפנות מהמקום הוא מבקשים לחלק חיבוקים לשומרים ולגלות לרגע את בני האדם שמתחת למדים.
לקט עבודות של "הכל בסדר", ערוץ הוידאו של צ'רלי מ"הכל בסדר".

להפוך את הקראפט לאמנות / מירי פליישר

בשבילי המשפט "להפוך את הקראפט לאמנות" מאגד בתוכו הן את הצורך (שלי) לעסוק ולהתייחס לקראפט באהבה ובכבוד, והן את הצורך להעלותו לרמת אמנות לא רק בשליטה הטכנית ובביצוע אלא גם במקום התרבותי בו אני שואפת לראות את הקראפט. כמו אותו אומן של פעם, אנונימי לחלוטין, העובד על פיסת תבליט עץ ידנית בשביל הקיסר בעיר האסורה בסין, מתמרד לו לפתע ואומר, רגע, יש לי את המיומנות, ומעכשיו אומר את מה ש ל י יש לומר, לא עוד בשרות הקיסר, או גם לצורך הפמיניזם שבי, שלא פס מן העולם כדברי איזבל איינדה אותם אצרף בהמשך, להעלות את האנונימי, המשרת, המדוכא לבמה.
לאחרונה ראיתי את תערוכתה של טליה טוקטלי "נאום החפץ" בגלריה של האוניברסיטה הפתוחה. טליה מציגה יצירות יחידניות שלה, סיכום עשור שכזה, המתייחס לאובייקטים שהיו בבית הוריה. כביכול נאום החפץ אבל נאום החפץ בשרות האמנית, בתערוכה מעודנת ושברירית, כרגיל אצל טליה.
אגב, למרות הפמיניזם שעל פני השטח, יש גם משהו מתחתיו. אבי למד נגרות כשהיה נער בעליית הנוער. בגלל איטיותו הרבה לא ששו להעסיק אותו במקצוע והוא הפך לשוטר. הסאדיזם המודחק והלא מודחק שלו מצאו ביטוי לא רע בשבתות במגרשי הכדורגל בקרית אליעזר בחיפה. הוא אהב את העץ ואני זוכרת את סירת המפרש והקורקינט שבנה לי, רק בשבילי, וגם סוס נדנדה ועגלה עם גלגלים ולול. הקבוצה האחרונה של הרהיטים לגידול ילדים נבנתה עבור בתו הראשונה אחותי ואני ירשתי אותם מבלי דעת. זוכרת איזו תחושה חמימה של מגע, בעצם אוהב, מאז.
שנים רבות רצה לשכנע אותי להיות בעלת מלאכה ממושמעת. פקידה שמתייצבת בזמן לעבודה, קרמיקאית שמייצרת מוצרי צריכה, ואני סירבתי למשמעת הייקית התובענית שלו, אף שבחרתי בתחום שלא היה רחוק כל כך. בחלק מעיסוקיו הרבים עבד גם בבית החרושת "קדר" בחיפה. הוא שימש ככמחליק פינות חדות בחדר התבניות – עיסוק מרתק כשלעצמו מבחינה רעיונית.
אז על הרקע שלו ועל הרקע של אמי השותקת והסרגנית (סריגה אצלינו במשפחה היא סוג של תנוחת גוף שבה את מכונסת בתוך עצמך,סורגת בשביל אחרים ושותקת ושותקת), ועל רקע הפמיניזם הזועם שפיתחתי כנגדו, בעדה, בעדי והשדה יודעת מה, אני עוסקת בחומר ונותנת לעצמי ביטוי באמצעות הקראפט.



יַעֶפֶת"*

29 בדצמ', 2009 | מאת יהודית מצקל | קטגוריה: כללי, שוטף

עדי ברנדה הוא אמן השואל שאלות ומאתגר אותנו בכל פעם מחדש. בכל תערוכה, בכל יצירה חדשה שלו, הוא מערער את היחס שלנו למדיום הצילום. הצילום עבר אמנם תהפוכות ומהפכות קרדינליות, והאחרונה שבהן בסוף שנות השמונים; הוא נחבט מכל כיוון אפשרי והכריזו שוב ושוב על מותו, אך הוא עודנו כאן, חי ובועט.

עוד לא הוכרע הויכוח בסוגיית הטכנולוגיה העדיפה – זו האנלוגית או זו הדיגיטלית; עוד לא תם עידן הגטאות בצילום. לעיתים נדמית הדיסציפלינה כנסוגה אל תוך עצמה, ולעתים כפורצת סייגים וגבולות. ביצירותיו של עדי ברנדה נפתח הדיון הזה לכיוונים חדשים, שונים מאלה שהכרנו עד כה. אין בהן נרטיב ברור ולא עולה מהן ביקורת על זמן או על מקום מסוים. תחת זאת, מציע ברנדה, באמצעות יצירתו הצילומית, דיון פנים-מדיומלי.

במאמרו הידוע מראשית שנות ה-80, "לקראת פילוסופיה של צילום", חזה הפילוסוף והתיאורטיקן וילֶם פלוּסר (Flusser) את מותו של הצילום האנלוגי. פלוסר מנה כמה גורמים, או "שחקנים" כלשונו, שלוקחים חלק בפעולת הצילום: המצלמה, הצלם ומשטח הצילום. פלוסר התייחס לכוחן העולה והמתגבר של התפתחויות טכנולוגיות חדשות בצילום, המצביעות על מותה הצפוי של הטכניקה האנלוגית ועל עליית העידן הדיגיטלי בו. חלפו כמעט שלושה עשורים מאז התנבא פלוסר על השינויים הללו, שהם כיום מציאות, וניתן לומר שהמודעות לאובדן 'האמת הצילומית' – מודעות שפלוסר עמד על חשיבותה – היא כיום נחלת הכלל.

עדי ברנדה - תצלום מתוך התערוכה

עדי ברנדה - תצלום מתוך התערוכה

(המשך…)



ציור הבריאה

29 בדצמ', 2009 | מאת יונתן אמיר | קטגוריה: כללי, שוטף

"ציור זה מבט אבוד שאני מנסה למצוא בחזרה". ארם גרשוני *
"חזרה וזכירה הן אותה התנועה, אלא שהן הולכות לכיוונים מנוגדים, כי מה שזוכרים היה, וחוזרים עליו לאחור, ואילו בחזרה אמיתית נזכרים קדימה". סרן קירקגור **

שיח האמנות בישראל חסר מושגים וצורות התייחסות מתאימות לדיון בציור המכונה ריאליסטי או קלאסי. לא פעם, עוד לפני שנכנסים להגדרת הקטגוריות הללו ומידת הרלוונטיות שלהן לציירים השונים, נעצר הדיון בשאלת הטכניקה ומתחלק בין אלו שמתפעלים לאלו שסולדים ממנה, בין "וואו, זה נראה כמו תצלום", לבין "פחחח, טכנאות זו לא אמנות". התבוננות דומה היא גם זו שמכנסת ציירים כמאיר אפלפלד, אביגדור אריכא וארם גרשוני (או אלי שמיר, אלדר פרבר וכמעט כל צייר אחר שמצייר מהתבוננות), תחת גג אחד. זאת למרות שהריאליזם של גרשוני ופרבר שונה בתכלית מזה של אריכא, השונה מזה של שמיר, ואילו אפלפלד כלל אינו צייר ריאליסט. עוד מזכירים אמנים, אוצרים, מבקרים ומרצים באקדמיות לאמנות המתייחסים לציור הזה, בספק מחמאה וספק התנערות, כי מדובר בציור ה"מתכתב עם המסורת", טענה נכונה, כמובן (נכונה לכל צורת אמנות, בעצם), אך גם כללית וחסרת משמעות כל עוד היא נאמרת כלאחר יד וללא דיון רציני.

דוגמא לעיסוק השטחי וחסר האחריות בנושא ניתן היה לראות בטיפול התקשורתי שהוענק לתערוכה של ארם גרשוני במוזיאון ת"א. במוסף הארץ זכה האמן לכתבת שער רוויה במחמאות ריקות וכותרות מתחכמות המתארות אותו כ"אולי האמן החשוב בדורו". בווינט פורסם טקסט מביך של מבקר אמנות בשם דניאל עוז, המתאר התרחשויות דמיוניות הנערכות לכאורה בסטודיות של גרשוני, מוריו ותלמידיו, ומכנה את הציורים לסירוגין במושגים היפר-ריאליזם ופוטו-ריאליזם מבלי להבין שלא הראשון ובוודאי שלא השני רלוונטיים לעבודות. אולם מה נלין על התקשורת כשאפילו האוצר עצמו, מנהל מוזיאון ת"א פרופ' מוטי עומר, מפרסם בקטלוג התערוכה מאמר שחציו גיבובי ציטוטים על ציטוטים, כמעט רבע ממנו מוקדש לתיאור רכילותי ולא רלוונטי של הוריו של האמן ועבודתם, ויתרתו אינה יותר ממילוי עמודים בקטעי קישור בין ציטוט אחד למשנהו, המאופיינים בניים דרופינג אינפלציוני.

ארם גרשוני - דיוקן עצמי בעיניים עצומות. שמן על לוח עץ, 2009

ארם גרשוני - דיוקן עצמי בעיניים עצומות. שמן על לוח עץ, 2009

מבין הציירים שהוזכרו קודם, ארם גרשוני הוא הקרוב ביותר להגדרת הריאליזם הקלאסי במובן זה שהוא מבקש לשחזר את מראה המציאות בתמונת מציאות. כשמדובר בציור ריאליסטי עשוי כהלכה, קשה להסביר מה עובד ולא עובד בו. הלא בכל התמונות המוצגות בתערוכה ניכרות יכולות התבוננות, רישום וציור גבוהות מאד, וכל הציורים שומרים על מידה גבוהה של ריאליזם. מאחר וגרשוני הוא אמן מקצועי מאד, לא יקרה שיתפס עם בעיה של רישום לא פרופורציונאלי או תאורה לא הגיונית, כשם שפסנתרן גדול לא יקליט אלבום עם קליד מזייף וכשם ששחמטאי גדול לא יפספס את העובדה שהיריב עומד לאכול לו את המלכה. אך עוד לפני שאכנס לדיון בתערוכה של ארם גרשוני חשוב לי להבהיר שני דברים בנוגע לטכניקה ולמסורתיות.
ראשית, טכניקה אינה רק עניין טכני, וההתפעלות ממנה אינה נובעת בהכרח מן הוירטואוזיות כשלעצמה. ביצוע מיוחד של ספורטאי אינו מרשים אותנו רק בשל מהירות ריצתו או הגלגול היפה שביצע בדרכו מן המקפצה אל המים. יש פה גם עניין של רוח, של מסירות והשקעה, של ניסיון רב שנרכש בשנים של זיעה ומזוקק לביצוע בן שניות ספורות, ושל מתיחת גבולות היכולת האנושית. בדומה לקפיצה הווירטואוזית, גם בציור עשוי טוב מבחינה טכנית, או למשל ביצירה מוזיקלית קשה המבוצעת כהלכה, יש הרבה יותר מן הרישום המדוייק, הרגישות לתאורה ולחומר או נגינת התווים המהירה והחלקה. ברור שטכניקה אינה תנאי הכרחי וגם לא תנאי מספיק לאמנות, ולעיתים היא אכן נותרת טכנית גרידא, ללא רוח וללא חיים, אך שלילה מוחלטת של הטכניקה, כמו גם התפעלות גורפת וחסרת הבחנה ממנה, נראות לי כשתי אפשרויות גרועות באותה המידה.
באשר למסורת – גם כאן שלילה גורפת היא צדה השני והגרוע לא פחות של קבלה ללא הבחנה, אולם עוד קודם לכן חשוב לברר מהי בכלל המסורתיות הזו, שמתוארת לא פעם כשמרנות, מה היא מוסרת ומה היא משמרת. אין וויכוח על העובדה שארם גרשוני עובד בשיטות עבודה שהחלו להתפתח במאה ה-16, ובכך הוא ממשיך רצף ציירים שכל אחד מהם מוסיף נדבך לגוף הידע והיצירה שקיבל (או לקח) בירושה. אולם העובדה שציור כלשהו נוצר בשיטת עבודה עתיקה אינה אומרת לנו דבר וחצי דבר על מקומו של הציור ועל הרלוונטיות או אי הרלוונטיות שלו בהווה. מרטין היידגר, אחד מחשובי הפילוסופים של המאה ה-20, ניסח פילוסופיה רדיקלית ורבת השפעה תוך חזרה אל הנחות היסוד של הפילוסופיה היוונית המוקדמת; הפסנתרן גלן גולד הציג גישה מהפכנית לנגינה, ומהפכנותו לא נפגמה בשל העובדהֿ שניגן יצירות בנות שלוש מאות שנה; פייר מנאר, גיבורו של בורחס, כתב מחדש את הספר דון-קיחוטה מבלי לאבד דבר מעצמאותו ומקוריותו, ובכלל, לא פעם נדמה כי ההאשמות בשמרנות נעשות ע"י מהפכני האתמול, שבאופן פרדוקסלי אינם מבינים מדוע תלמידיהם וממשיכיהם מסרבים לקבל את עיקרי מהפכתם ומחפשים לעצמם דרכים חדשות.

ארם גרשוני - כרובית. שמן על לוח עץ, 2006

ארם גרשוני - כרובית. שמן על לוח עץ, 2006

בתערוכה במוזיאון ת"א מציג גרשוני מציג ציורי טבע דומם, דיוקנאות ונופים. זו תערוכתו תערוכה יפה ומאכזבת. יפה בזכות ציורי הטבע הדומם והדיוקנאות, ומאכזבת בגלל ציורי הנוף החלשים. ציורי טבע הדומם הנפלאים, שדומים להם הוצגו בעבר בגלריה אלון שגב, מעוררים התפעמות המבהירה היטב מהו אותו מבט אבוד שגרשוני מבקש לשחזר כשהוא אומר בראיון כי "ציור זה מבט אבוד שאני מנסה למצוא בחזרה", ומדוע קסם לו המבט הזה עד כדי כך שהקדיש מאמצים רבים כל-כך לחזור אליו. יש בציורים אלו, ובמידה פחותה גם בכמה מן הדיוקנאות, לכידה של רגע מהמם ביופיו. לא יפה כי הוא "נראה כמו תצלום", לא כי הוא "מתכתב עם מסורת הציור המערבי", לא כי הוא "משמר (או בועט) במנגנוני חרושת התרבות הבורגנית, ומתעלם (או עוסק) בסוגיות חברתיות ופוליטיות בוערות", וגם לא יפה מפני שהוא מייפה או מיופה. הרגע שלוכד ארם גרשוני יפה כי הוא מפעים ומרגש, יפה כי הוא מעיד על יכולת התבוננות, הפרדה בין עיקר לטפל ויצירת קומפוזיציות מינימליסטיות ומדוייקות, ויפה מפני שכל ציור כזה מצליח ליצור עולם שלם בעל חוקיות פנימית ולהקרינו החוצה. במילים אחרות – הציור הזה פשוט יפה, וזה אינו הישג קל לביצוע, קל וחומר במקום שאינו מסוגל להכיל את היפה מבלי להעבירו קודם במכבש של רציונאליזציה פוליטית והסבר מילולי, או לחילופין לפטור אותו כמד-הי-ם.
הישג היופי שתואר בפסקה הקודמת נעדר מציורי הנוף, ונדמה שלא סתם הוא נעדר מהם. בהולנד של המאה ה-17 – אחת ממקורות ההשראה העיקריים של גרשוני – צייר שהתמחה בציורי פרחים וטבע דומם וביקש לצייר דיוקנאות או נופים, נאלץ להתחיל את הקריירה כמעט מההתחלה. יתכן שעל גרשוני לאמץ את הכלל הזה גם בעבודתו, או לפחות למנוע מאוצרים רעבתניים לשלוף מן הסטודיו שלו עבודות חלשות הפוגעות במכלול יצירתו. גם בציורי הנוף תר גרשוני אחר המבט האבוד, אך הנוף, בניגוד לכרובית, הנקטרינות או פני האדם, משתנה במהירות  במשך שעות הציור ואינו ניתן לשחזור. אפשר להפוך את התהליך הזה לנושא הציור – עדות לאי האפשרות לשחזר מראה ותמונת מציאות, אולם גרשוני אינו מבקש לצייר ציור המעיד על הכישלון של עצמו ומשרטט את מגבלותיו של המדיום בהתמודדות עם שינויי הזמן והמרחב, אלא לשחזר, כדבריו, מבט שהלך לאיבוד. אי היכולת לעשות זאת, הופכת את ציורי הנוף המוצגים בתערוכה למיופייפים במקום יפים, בנאליים במקום מפעימים. ההבדל בין השניים מזכיר את ההבדל בין זיכרון לחזרה המוצג בציטוט המופיע בתחילת המאמר. החזרה שמבקש גרשוני אינה "שובו של המת" – מושג שגור בדיון בצילום – וגם לא החייאה אלא בריאה מחדש. שיבת המת והחייאתו הם תהליכים הקשורים בזיכרון. בריאה מחדש, לעומת זאת, צועדת קדימה תוך שהיא מוציאה את האוויר מן ההאשמות בשמרנות, קיפאון ואי-רלוונטיות המושמעות בד"כ בהתייחסות לציורים אלו.

הפילוסופיה, המדע והאמנות המערבית עוסקות כבר מימי יוון העתיקה וביתר שאת מהמאה ה-17 ואילך ביחס בין ראייה ואמת ובין ראייה וידע, ומכאן גם ביחס בין עצמים ודימויים. טענתי קודם שציוריו של גרשוני פשוט יפים, אולם יפה לעולם אינו באמת פשוט. היפה של גרשוני אומר לנו משהו על צורת אמנות המייצרת עולם פילוסופי מעגלי, בו הדברים עצמם שואבים את כוחם מן הפוטנציאל שלהם להפוך לתמונות, ובמילים אחרות: לחזור. חזרה מוחלטת אינה אפשרית, כמובן, אך התקרבות מירבית אליה כן, כפי שניתן לראות בציורי הטבע הדומם ובכמה מן הדיוקנאות. הנופים, לעומת זאת, הם עדות לזיכרון ואולי אפילו זיכרון מדומה, ומכיוון שעבודותיו של גרשוני אינן מבקשות לעסוק בזיכרון, ציורים אלו נכשלים.

* ארם גרשוני בשיחה עם דרור בורשטיין, מתוך קטלוג התערוכה "נוכחויות". בית האמנים, ת"א 2006
** סרן קירקגור – חזרה. בתוך: העת הזאת, הוצאת מאגנס 2008. תרגום מדנית: מרים איתן



דברים שהצטברו

27 בדצמ', 2009 | מאת יונתן אמיר | קטגוריה: המלצות ואירועים, כללי

"הירגזי וההומלס", תערוכתן של נועה תבורי ורותם תמיר בגלריה בקיבוץ נחשון, חותמת את פעילות הגלריה לאחר 15 שנות עבודה. נסיבות הסגירה משמחות אמנם (מנהלת המקום יעל קיני מונתה לאחרונה לאוצרת של גלריה הקיבוץ בת"א), אולם מצער להיפרד מגלריה שהיוותה קול מקורי, שאפתני ולא-שגרתי, איכותי מבלי להיות מסחרי ופריפריאלי במובן המעניין והמפרה של המושג.
עבודות הפיסול והמיצב שמציגות תבורי ותמיר נוצרו בנפרד, אך הצבתן בחלל הופכת אותן למיצב שלם שחיים בצדו האחד ומוות בשני. אין זו הפעם הראשונה שתערוכות מכילות ודיפוזיות כאלו מוצגות בגלריה, שביקשה מלכתחילה לבחון מבפנים ומבחוץ את מקומה במרחב האמנות ובחברה הקיבוצית והכללית (ראו, למשל, ביקורת שפרסמתי לפני שנתיים על התערוכה "מרחב מוגן").
תבורי מציגה שורת אובייקטים שנוצרו משאריות: עגלת סופרמרקט, גזרי ניילונים, גבס, ברזל ומלט. ערמת אפר שחור, רוטטת בפינת החדר לצלילי מטרונום מונוטוניים. תמיר חקרה את האיזור ובנתה שורת מבני קינון עבור ציפורי הסביבה. המבנים השקופים תלויים בתוך הגלריה, כאשר חורים בגדלים שונים שנקדחו בקיר מאפשרים לציפורים להיכנס ולצאת כאוות נפשן. בין הקינים לשאריות ניצב בלון-שמש צהוב וגדול שפרפר מחובר לו.

לכאורה ברור מה הוא המוות ומהם החיים במיצב זה, אולם מטאפורת השאריות כחורבות אל מול פוטנציאל הצמיחה שבקינים מקבלת בתערוכה זו משמעות הפוכה. תבורי, האוספת שאריות, יוצרת מבנים חדשים וקישוטיים וכמו יולדת את החומרים והאובייקטים מחדש. בתיבות הפלסטיק השקוף, לעומת זאת, אף ציפור אינה מקננת בינתיים. הן נותרות נקיות כאילו הוצגו בחלון הראווה של חנות, ונדמה כי רק אם תיסגר הגלריה וקירותיה ינטשו, יגלו אותה הציפורים ויהפכוה לבית. הצמיחה, אם כן, כרוכה בנבילה, ואילו החורבה בתערוכה זו משמשת כמרחב מחייה. באמצעות חומרים פשוטים והצבה בסיסית ומינימליסטית, מנסחת תערוכת הנעילה של גלריה נחשון אמירה פיוטית ואירונית בדבר היחס בין טבע, תרבות ואמנות.

נועה תבורי ורותם תמיר - מראה כללי מתוך התערוכה

נועה תבורי ורותם תמיר - מראה כללי מתוך התערוכה

בלי דלות החומר

אוסף האמנות הישראלית של עמי וגבי בראון כולל למעלה מ-3000 עבודות אמנות ישראלית, שנוצרו החל משנות ה-20 וכלה בזמננו. בתערוכה שמוצגת בימים אלה במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד מוצגים רק עשרה אחוזים מן האוסף, ובכל זאת מדובר בתערוכה גדושה ועמוסה המספרת גרסה אחת, אישית ופרטית ובו בזמן לאומית וכללית, לסיפורה של האמנות הישראלית. זו תערוכה יפה ומרתקת, הכוללת עבודות משובחות המעידות על אנינות ואהבה רבה לתחום, לצד ביקורתיות ועמדה אישית ברורה.
מן התערוכה ניכרת העדפה ברורה לציור על פני מדיות אחרות (מקומו של הפיסול בתערוכה קטן מאד ומצומצם לעבודות בממדים קטנים, צילום מיוצג רק בזוג עבודות של מיכל רובנר, ווידיאו ומיצבים כלל אינם מופיעים), ולמרות שמרבית האמנים המציגים בה משתייכים לזרמים המרכזיים באמנות הישראלית, מראובן רובין ואנה טיכו, עבור דרך אביבה אורי, משה קופפרמן ויגאל תומרקין וכלה בגבי קלזמר והילה לולו לין, היא מציגה אותם באור מעט שונה. שנות השבעים לדוגמא, שנחשבות לשנות מפתח בהתפתחות האמנותית בישראל, אינן מיוצגות כלל בתערוכה, ואילו אמני שנות השבעים (רפי לביא, יאיר גרבוז, מיכל נאמן ואחרים), מיוצגים כמעט אך ורק בעבודות מוקדמות או מאוחרות יותר.

לצד האמנים המוכרים מוצגים בתערוכה מקבצי עבודות יפים ונדירים של אמנים פחות מוכרים כאיקא בראון (אחיו של עמי בראון), והצייר יחיאל קריזה, שעבודותיו הביאו לארץ את השפעות המופשט האמריקאי שלא היו מקובלות כאן בתקופה שאמנים ישראלים הושפעו בעיקר מן הנעשה בפאריז. לאחר מות קריזה רכשו בני הזוג בראון את מרבית ירושתו של האמן, והצגתו בתערוכה לצד אמנים מרכזיים בני תקופתו עושה עימו צדק.
בשנים האחרונות הפך המשכן לאמנות בעין חרוד למוזיאון היחיד בארץ שהזוג בראון מוכל לשתף עימו פעולה. מאחר ותערוכה זו מציגה רק חלק קטן מן האוסף, יש לקוות שהיא תוביל לתערוכות נוספות.

גבי קלזמר - ציור מאוסף בראון המוצג בתערוכה

גבי קלזמר - ציור מאוסף בראון המוצג בתערוכה

לוחמי הגטאות בוגי-ווגי

קלישאה ידועה אומרת שהצייר משה קופפרמן (1926-2003), צייר כל חייו את אותו הציור. טענה זו מתייחסת לתהליך העבודה שמזוהה עם קופפרמן, ונראה כאילו הוא ממשיך מבלי לעצור מבד ציור אחד למשנהו כאשר בכל ציור חוזר הצייר על פעולות מוכרות. תערוכת עבודות שיצר קופפרמן בשנות ה-70 והוצגו בחודש האחרון בגלריה גבעון בת"א, חשפה את תהליך התגבשותו של הצייר בשנות יצירתו המוקדמות (הוא החל ליצור רק בשנות ה-60), ומראה כי בניגוד לקלישאה ניתן לזהות ביצירתו תהליך התפתחותי ברור. התפתחות השפה הציורית בעבודות אלו, שממשיכה תהליך שהוצג בתערוכה קודמת שכללה עבודות משנות ה-60, חושפת באופן כרונולוגי את התבגרותו של צייר נזירי וחמור סבר, אחד הציירים המיוחדים והטובים ביותר שצמחו כאן.
התערוכה נפתחת בשני ציורים משנת 1970. אלו ציורים מפתיעים בשל האינטנסיביות הצבעונית והקומפוזיציה הקופצנית והעליזה משהו שמאפיינת אותם. ציורו הידוע של פייט מונדריאן "ברודווי בוגי-ווגי", שמהווה גם הוא חריגה קופצנית מן הסגנון הנוקשה והחמור של הצייר, הוא הדוגמא הראשונה שעולה על הדעת. כאמור, אלו ציורים חריגים בגוף העבודות הגדול, כפי שניתן לראות ביתר העבודות המופיעות בתערוכה. בכל אחד מן הציורים הנוספים מופיעים מוטיבים קופפרמניים מוכרים, החל בצבע הסגול-אפרפר המזוהה עם עבודותיו, עבור דרך סימנים גיאומטריים שונים החוזרים בציורים רבים וכלה בפעולות הציור האקספרסיביות והשיטתיות, שהופכות כל בד ציור למשטח רב שכבתי בעל משקעים ארכיאולוגיים המבצבצים ונחשפים מבעד לשכבות הצבע החדשות.
קופפרמן, שהיה חבר קיבוץ ולא נאלץ למכור עבודות למחייתו, הותיר אחריו גוף עבודות גדול מאד. מאז מותו נערכת הצגה מחודשת של עבודותיו, החוזרת והופכת בהן, חוקרת אותן ומגלה בהן צדדים לא מוכרים. כך ראוי להתייחס לאמנים גדולים, וחבל שקופפרמן הוא יוצא מן הכלל מבחינה זו.

קופפרמן - ציור, 1970 (מתוך התערוכה)

קופפרמן - ציור, 1970 (מתוך התערוכה)

אקטיביזם דיגיטלי (הודעה לעיתונות)

זוג האמנים הווינאי הקונטרוברסלי UBERMORGEN.COM (ליז בלקס והנס ברנהרד), מוביל בשיח האוונגרד באמנות הטכנו האירופאית העכשווית. מעגל היצירה של UBERMORGEN.COM מקיף אמנות קונספטואלית, אמנות-תוכנה, ציור-פיקסלים, מיצבי מחשב, net.art, פיסול ואקטיביזם דיגיטלי. המחשב והרשת מנוצלים בעבודתם להכלאה מרובדת של תצורות אמנות מרובות. אמת ובדייה מתמזגים ביצירתם לכדי קונספט מורחב של חומרי עבודה, שכוללים גם התייחסות לזכויות בינלאומיות, דמוקרטיה ותקשורת גלובלית.
ליז, הנס ושתי בנותיהם הוזמנו לשהות  במרכז לאמנות ומדיה "מעמותה" על שם דניאלה פסל, בהנהלת קבוצת Sala-Manca כחלק מן התוכנית של "אמנים ברסידינסי" של המרכז לצורך המשך המחקר ופיתוח של הפרויקט.
UBERMORGEN, אחד הקולקטיבים המובילים במדיה החדשה בעולם, יציגו את עבודתם במפגש שיתקיים במעמותה. ביום רביעי, 6.1.10, בשעה שמונה בערב. החלק הראשון של המפגש יתמקד בעבודת המרכזיות של הזוג מאז 1999: The Election Trilology, [V]ote-Auction, GWEI, the Generator Tetralogy. החלק השני יעסוק בפרויקט שהם מפתחים בשנתיים האחרונות : Superenhanced, העוסק בעינויים, כליאת ילדים, והתוכנה לתחקור  – Superenhanced Generator. הם ידברו על המחקר שלהם, על הגישה האמנותית שלהם, על הטכנולוגיה באמנות ועל המיצגים ואספקטים אישיים של הפרויקט הזה.

המפגש יתקיים בשפה אנגלית.
דמי כניסה: 10 ₪
אוטובוס: 17, 17א., עד רח' המעיין ומשם עולים לרגל לאמצע העלייה לכנסיית הביקור.

והזמנה להרצאה:

סטודיו (לצילום) ללא קירות: צילום וזכויות אדם

הרצאתה של אריאלה אזולאי במסגרת התערוכה "צילומים חטופים" בגלריה זוכרות (אבן גבירול 61, ת"א)

לאחר ההרצאה יתקיים דיון פתוח בהשתתפות האוצרת חגית קיסר.

יום שלישי, 29.12.09 , 20:30



פרופ' דודו מזח מונה לראש המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל

23 בדצמ', 2009 | מאת ???? ?????? | קטגוריה: כללי
דודו מזח, חבר סגל בכיר בבצלאל, בוגר בבצלאל בהצטיינות במחלקה לאמנות ב-1981 ובשנים האחרונות כיהן מזח, כראש היחידה לווידאו וניו מדיה. מזח עיצב עשרות רבות של פרויקטים לטלוויזיה לכל הערוצים וכן שימש כמנהל אמנותי, וידיאו ועיצוב תפאורה לתיאטרון ומופעים. (המשך…)


בחזרה להווה

21 בדצמ', 2009 | מאת יונתן אמיר | קטגוריה: אמנות, כללי, שוטף

עוד בנושא:
1: ברנד והילה בכר השפיעו על צלמים רבים ברחבי העולם. בתיק עבודות בהשתתפות איל און, גלעד אופיר, אורית ישי ודפנה שלום, מציגים הצלמים והצלמות דיאלוגים מגוונים עם עבודתם של צמד הצלמים הגרמנים.
2: דפנה שלום כותבת על היפוך יחסי הכח בתצלומים הסדרתיים של תייסיר בטניג, המתעד מגדלי שמירה בשטחים.

בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, הבחין אמן צעיר מדיסלדורף בשם ברנד בכר, כי התעשייה הכבדה במערב אירופה עוברת שינוי גדול, ובנייני תעשייה ישנים נסגרים ונהרסים מבלי שאיש ידאג לתעד או לשמר אותם. ברנד, שהיה צייר בתחילת דרכו, החל לרשום את המבנים, אך הוא הוטרד ממה שכינה "זווית סובייקטיבית שרישום אינו יכול להימנע ממנה". בהילה בכר (אז וובסר), שהייתה כבר צלמת מקצועית, מצא שותפה מתאימה לפרויקט התיעוד. השניים החלו לסייר ולצלם, תחילה במערב גרמניה ובהמשך גם במקומות נוספים במערב אירופה ובארצות הברית, ובמשך למעלה משלושים שנה (1959 עד אמצע שנות התשעים), יצרו ארכיון עצום של תצלומי מבני תעשייה כאסמים, ממגורות, מגדלי מים, מיכלי גז ומפעלי תעשיה כבדה. השניים הרבו להציג את עבודותיהם וזכו להכרה נרחבת. תלמידיהם, צלמים כאנדריאס גורסקי, תומאס שטרוט, קנדידה הופר ואחרים, הפכו עם השנים לאמנים מפורסמים בזכות עצמם, והשפעתם על היצירה והדיון בצילום ובאמנות ניכרת ברחבי העולם.

עבודותיהם של בני הזוג בכר יכולות לשמש מצע לדיונים רבים, החל בשרטוט רצף ההתפתחות ההיסטורי של מדיום הצילום, עבור דרך התייחסות למקומן של העבודות במסורת התיעוד התעשייתי והיחס לטכנולוגיה, המשך דרך דיון תיאורטי בארכיב וארכיבאות, וכלה במסגרת התרבותית וההיסטורית בגרמניה במחצית השנייה של המאה ה-20. הציר הראשי בו אעסוק פה הוא שאלת התיעוד הסדרתי. אבקש לבדוק מה מתעד פרויקט הצילום של ברנד והילה בכר, כיצד ומדוע הוא עושה זאת, ומהן השלכות עבודתם של השניים על הדיון ביצירה תיעודית-צילומית ובאפשרותו של מדיום הצילום לייצג היסטוריה.

ברנד והילה בכר – מיכל פלדה, 1960. תצלום ש/ל, הדפסת כסף

ברנד והילה בכר – מיכל פלדה, 1960. כל התצלומים: תצלום ש/ל, הדפסת כסף

הדיון בצילום נחלק לרוב לשתי גישות. האחת עוסקת בטיבו הפילוסופי-טכנולוגי של המדיום, ומתמקדת בצורת הייצוג שמחוללת המצלמה. הגישה השנייה מתמקדת בדימויים שמופיעים בתצלום, ומותירה מאחור את הדיון במהותו של המדיום. במאמר הנוכחי אבקש להראות כיצד בעבודתם של ברנד והילה בכר מהותו הטכנית-פילוסופית של הצילום שלובה בדימויים שיצרו, וכי על מנת להבין את כוחה הגדול של עבודתם יש לבחון אותה כמכלול. טכנולוגיה אינה מדיום שקוף. יש לה השפעה מכרעת על האופן בו אנו חווים את העולם באמצעותה. על כן, גם אם מבין האמנויות השונות צילום הוא המדיום הטכני והאמנותי בעל התשוקה והיכולת המימטית הגדולה ביותר, הוא עדיין מתפקד גם כדימוי יחידאי, והדבר המצולם והתצלום לעולם אינם אותו הדבר. יחד עם זאת, גם אם מבחינה פילוסופית התצלום אינו שקוף והוא חושף את עצמו – את ישותו ותכונותיה הייחודיות, לא ניתן להתעלם מן המסגרת התרבותית שבתוכה הוא פועל, מסגרת שעבורה מהווה התצלום מסמן – דימוי אינדקסיקאלי המשמש כמייצג של אובייקט חוץ-צילומי ונפרד.
הפילוסוף ולטר בנימין מציב בכתיבתו חולייה מקשרת בין הדיון הפילוסופי-אוטונומי למסגרת התרבותית וההיסטורית. "הטבע המדבר אל המצלמה שונה מזה המדבר אל העין", הוא כותב בתארו מושג שכינה "לא-מודע אופטי". מושג זה נוגע ליכולותיה הטכניות המצלמה, המשוכללות יותר (או לכל הפחות שונות) מעיני אדם, ולכן מסוגלות "לאתר" בתוך המציאות רגעים שנעלמו מן העין ו"להקפיאם", כמו גם ליצור באמצעים טכניים מראות שאלמלא המצלמה לא היו קיימים. אין מדובר רק בפעולה אפיסטמולוגית, אלא בפעולה בעלת משמעות אתית. באמצעות איתור ויצירה מסיטה המצלמה את עיניו של הצופה. היא מגלה בפניו צדדים שלא הבחין בהם קודם וגורמת לו להתעכב ולהתבונן במראות על פניהם חלף אינספור פעמים, אך מעולם לא ראה אותם.

ברנד והילה בכר – תחביר וסגנון

כבר בתחילת עבודתם המשותפת, גיבשו ברנד והילה בכר שורת כללים ובחירות אסתטיות נוקשות, והקדישו את זמנם ליצירת סדרות גדולות ועוקבות של תצלומי מבנים. כפועל יוצא מן העבודה הסדרתית והתיעודית, מזוהה יצירתם על ידי חוקרים ומבקרים רבים כעבודה טיפולוגית – גוף תצלומים המבקש לאתר או לכונן מבנה אחיד החוזר על עצמו בקבוצת דימויים גדולה. בדומה לאמנים רבים, גם שני הצלמים נרתעו מפרשנויות עצמיות ומפורשות לעבודתם. ביומני עבודה הם התייחסו להיבטים טכניים מפורטים, החל בתאריכים, עבור דרך מזג אוויר המתחלף וכלה בסוגי העדשות וניירות הצילום ומשקלו של הציוד, אך מיעטו לפרש את עבודתם או להתייחס לתוכנה.

הדבר הראשון שניתן לומר על הסגנון האמנותי של ברנד והילה בכר הוא שאיפתם ליצור תיאור נקי ככל האפשר – סגנון נטול סגנוניות. חרף העובדה שעבודותיהם צולמו במקומות שונים ובמשך למעלה מארבעים שנה, כל התצלומים מאופיינים במראה חזותי זהה. למעשה מדובר בא-סגנון, שכן מטרתם המרכזית הייתה ליצור תצלומים נטולי אפקטים אמנותיים – photography of precision, כדבריהם, המנוגד לסגנון ה"צילום הסובייקטיבי" שרווח בתקופה שהחלו לעבוד יחד, ותואר כסגנון צילום אישי וסנטימנטלי.
כל התצלומים שצילמו בני הזוג צולמו בהתאם לכמה חוקים בסיסיים ונוקשים: התצלומים ריקים מאדם ומתארים מבני תעשייה מודרניסטיים מוקדמים. הם מצולמים בשחור-לבן ובזוויות ישרות, באופן שנמנע מיצירת הגדשות והדגשות של פריטים באמצעות פרספקטיבות חדות ואקספרסיביות. ההימנעות מאפקטים אקספרסיביים ניכרת גם בתאורה ובגווני התצלומים. רובם צולמו באביב או בסתיו, זאת על מנת לקבל שמיים אפורים וחלקים ככל האפשר, בלי עננות מטשטשת ובלי קרני שמש היוצרות קונטרסטים חדים, וכן בהיעדר גרעיניות מן התצלומים, שהודפסו מתשלילים גדולים וסיפקו דימוי חד ופרטני מאד. בהתייחסות לבחירה לצלם אך ורק בשחור-לבן, הסבירו השניים שכך זוכים כל פרטי התמונה לנראות זהה ומלאה, ואינם נדחקים ממרכז תשומת הלב לטובת צבעם הכחול של השמיים, הדשא הירוק וכדומה. ה"משמעת הצילומית" שאפיינה את העבודה נשמרה בהקפדה במהלך שנות היצירה, עד כדי כך שלאחר שלושים שנות צילום יכלו השניים לאגד ולהציג קבוצות תצלומים מבלי שהצופה יבחין כי לא פעם אלפי קילומטרים ועשרות שנים מפרידות ביניהם.

ברנד והילה בכר – מגדלי מים, 1980. תצלום ש/ל, הדפסת כסף

ברנד והילה בכר – מגדלי מים, 1980

ברנד והילה בכר לא מיינו את הדימויים ע"פ מיקומם של המבנים, שנת הקמתם ופעילותם, אלא ע"פ סוגים וצורות שקובצו תחת המכנה המשותף "צורות תעשייתיות". בחברם דימויים בודדים למשפחות, יצרו השניים פסיפס של מבנים בעלי תכונות פונקציונאליות דומות, הניחנים לא פעם במראה שונה. סדרתיות מייצרת דומות ובו בזמן מאירה את השונות. כך, דימויים החוזרים על עצמם בווריאציות שונות מציגים את המכנה המשותף ביניהם, ובו בזמן חושפים ניואנסים והבדלים עדינים היוצרים הפרדה בין כל אחד ואחד. על כן, הצמדת תצלומי המבנים זה לזה חשפה את קווי הדמיון ביניהם, אך לא פחות מכך את ההבדלים ואת המגוון הצורני שאפיין אותם.

התחביר הצילומי שיצרו ברנד והילה בכר התבסס על גישה שיטתית הנראית בדיעבד כדגם חזותי של התיאוריה הסטרוקטורליסטית, שמבוססת על מחקר סינכרוני ומוותרת על מסגרת היסטורית ספציפית וייחודית לטובת התחקות אחר מבנים כלליים משותפים. ע"פ גישת מחקר זו חקר האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס מיתוסים שבטיים בצפון אמריקה, ומצא מכנה בסיסי משותף להם ולתרבותיות אחרות ושונות בתכלית (ומכאן הסיק כי מכנה זה משותף לכל בני המין האנושי), הבלשן נועם חומסקי זיהה יסודות המשותפים ללשונות רבות ושונות, והסוציולוג/היסטוריון/פילוסוף מישל פוקו איתר דפוסים זהים של התנהגות חברתית בקרב שכבות וקבוצות שונות. לוי-שטראוס, חומסקי, פוקו ואחרים היו כולם אנשי אקדמיה העוסקים במחקר אקדמי. ברנד והילה בכר אינם חוקרים אקדמיים. מהו, אם כן, נושא המחקר שלהם – מהן שיטותיו, מטרותיו ומסקנותיו?

לצורך מענה על השאלה יש להגדיר קודם את שיטת המחקר הסטרוקטורליסטי. הסטרוקטורליזם, טוען ג'ון סטורוק, "מתייחד בכך שהוא חוקר את מושאיו במפורש כמכלולים ואת החלקים המרכיבים את המכלולים הללו כחלקים, דהיינו לעולם לא לגמרי מתוך עצמם אלא במונחי התרומה שלהם למכלול שהם חלקיו. הסטרוקטורליזם הוא אפוא מעצם הגדרתו צורת מחשבה הוליסטית…". ההבחנה שעורך סטורוק בין מכלול וחלקים באה לידי ביטוי במושאי הצילום של ברנד והילה בכר, המייצגים את תקופת המודרניזם המוקדם המזוהה עם תיעוש חלקי, מזוהם, גס ומעושן, מאופיין בשילוב בין קונסטרוקציות ברזל, בטון, אבן ועץ, ומייצג שלב ביניים באדריכלות (לא פעם משולבות במבנים החדשים קשתות ומוטיבים מסורתיים אחרים). התצלומים לא סודרו באופן דיאכרוני – קרי: ע"פ מסגרת היסטורית ייחודית, מיקום, תרבות מקומית, שנת הקמה והתפקיד שמילא כל בניין בחיי החברה ששירת – אלא בסדר סינכרוני המבוסס על סוגי המבנים (מגדלי מים, מיכלי גז וכדומה), ומוותר על אפיוניהם הספציפיים לטובת הדגשת מכלול חזותי בעל תכונות וזיקות משותפות (השניים לא נהגו להציג תצלומים בודדים). המבנה הסינכרוני והרוחבי מתקשר לאופייה המתעתע של הסדרתיות של גוף העבודות. במבט ראשון, ניתן לחשוב כי מדובר בפרויקט של מיפוי. הסדרתיות שבו מציגה, לכאורה, סדר. אולם סדר זה הוא סדר חלקי ולכן הוא גם סדר מטעה. הבכרים מעולם לא ביקשו למפות את המבנים כהיסטוריונים של אדריכלות או חוקרי ערים. עיסוק אקדמי היה זר להם ולעבודתם, כפי ששבו והדגישו בראיונות שונים. טענותיהם, כמו גם גוף העבודות, מציגים את שיטתיות העבודה הנוגעת לעקרונות האסתטיים של התצלומים, אך אינה מבקשת למפות את הדימויים המופיעים בהם ולמקמם במסגרת היסטורית. הסטרוקטורה הנוצרת כאן מבוססת על קרבה חזותית ופונקציונאלית. זו סטרוקטורה דינאמית וגמישה הנוגעת להווה יותר מאשר לעבר. יחד עם זאת, עצם העובדה שמדובר בסטרוקטורה, טוען את העבודות בפוטנציאל להטעיה, ומבחינה זו ניתן לומר שהן מכוננות נראטיב לא פחות מאשר מייצגות אותו.

ברנד והילה בכר - Pitheads, 1974. תצלום ש/ל, הדפסת כסף

ברנד והילה בכר - Pitheads, 1974

צילום, מעצם היותו טכניקת שעתוק, יוצר בכל תצלום תהליך של דה-טריטוריאליזציה – ערעור תחושת הטריטוריה, ההיכרות והיחסים המקובלים בין האובייקט וייצוגו, פעולה שבאה לידי ביטוי בהעתקת דימוי מסוים, הפקעתו מהקשרו המקורי והסטתו להקשר חדש. במקרה של ברנד והילה בכר יש לפעולת הדה-טריטוריאליזציה משמעות מיוחדת הנובעת מן העובדה שעל פניו נדמה כי סגנון הצילום שלהם, המבקש להיות אובייקטיבי ככל שרק ניתן, עושה כל שביכולתו על מנת להימנע מפעולה זו, בעוד התחביר יוצר אותה. אולם למעשה, סגנון הצילום של ברנד והילה בכר הוא סגנון מתעתע, וכפי שהסדרתיות שלהם מציגה סדר מטעה, גם האובייקטיביות התיעודית המיוחסת לו מבוססת על תחושה מטעה. סגנון הצילום היבש ובעל השאיפות האובייקטיביות של ברנד והילה בכר, משתמש במבנים מקובלים המזוהים עם שפה מדעית, קונקרטית ובירוקרטית, ובו בזמן מערער את תקפותם ואמיתותם של מושגים אלה. הוא מציג את השפה הקטלוגית והמדעית כשהיא מרוקנת מסדר ומדע, ולכן חרף מראהו הרציני עד אימה, זהו גם צילום אירוני.

בראיון שנערך בשנת 2005 אמרה הילה בכר כי הבניינים שבחרו לצלם "תוכננו ללא כל שיקול של מה שמכונה יופי, ומשרתים את השימושיות שלהם בלבד. מה שאומר שכשהם מאבדים את השימושיות אין להם יותר זכות קיום, אז הורסים אותם". דבריה של בכר מתקשרים לשאלת הזיכרון שבעבודות ומטרתן ההיסטורית-תיעודית. בטקסט המפורסם "התזות על ההיסטוריה", כתב ולטר בנימין כי תפקידו של ההיסטוריון "להבריש את ההיסטוריה כנגד כיון הפרווה". בהצהרה זו מתכוון בנימין לחשיבות המוסרית המיוחדת שהוא מייחס לנבירה בעבר ו"הצפת" ההווה בהריסותיו. ניתן לומר כי הצפה זו מתרחשת בכל תצלום ובכל תיעוד ועדות מן העבר הנוכחים בהווה, אולם בעצם היותו ארכיון, ומעצם העובדה שהוא מכיר בתכונותיו המיוחדות ובמגבלותיו, מתייחד פרויקט הצילום של ברנד והילה בכר בכך שהוא מציב את שאלת ההצפה במרכז הבמה – חושף את התפיסה המוצפנת שמובנית בה ומשרטט את גבולותיה.

לאבחנתו הידועה של רולאן בארת כי צילום הוא המדיום היחיד שמאפשר לנו להצביע על דבר מה ולומר "זה היה", נוספת פה משמעות מובלעת: "זה אינו", ומכאן כי זה (התצלום) הוא עקבותיו היחידים של זה (הדבר המצולם). התצלום משמר את זכרו של הדבר המצולם ובאותה נשימה מצביע על היעדרו. לא היעדר פילוסופי אלא ממשי – היעדרם של מבנים נעלמים. ברנד והילה בכר אינם מבקשים רק להצביע על הצורות האדריכליות הנמצאות שם בחוץ, בשולי הדרך. בהצבעתם על צורות שנעלמות מן העולם באמצעות תצלום "אובייקטיבי" ו"מדעי", הם מצביעים גם על הריק שנותר מאחורי הצלמים ברגע שסיימו את עבודתם, על כל הסיבות שבעטיין תצלום הוא מסמן של מה שהיה, על חורבות ההיסטוריה ועל ייצוגן. הפילוסוף מרטין היידגר תיאר את ציור הנעלים של ון-גוך כחושף דבר מה בשל היותו חדור ב"זיע בבוא הלידה וברעד מאימת המיתה". בדומה לו, כך גם תצלומים אלה, שכל הווייתם הבקיעה אומרת עזובה, כליון והכרה בהיותם בני-חלוף. כניסתם לארכיון הדימויים, כמוה כקבורה סופית ולידה מחודשת בו-בזמן.

ברנד והילה בכר - מפעל פלדה

ברנד והילה בכר - מפעל פלדה

ביקשתי להציג את פרויקט התיעוד הגדול של הצלמים ברנד והילה בכר ולבחון שאלות הנוגעות לעבודתם האישית בפרט ולצילום תיעודי וסדרתי בכלל. יתכן שעל פניו נדמה כי ההתייחסויות למבנים כלליים ולתצלומים בודדים מחייבות שתי גישות ניתוח הפוכות הסותרות זו את זו, אולם למעשה ניתן לראות בגישות אלה עקרונות דיאלקטיים ומשלימים. עבודותיהם של ברנד והילה בכר נעות בין החלק הבודד למכלול, בין דימוי יחידאי לדימוי אינדקסיקאלי ובין הריסה לבנייה. משמעותן מתהווה בסינתזה הנוצרת תוך מאבק בין שתי התפיסות: בין הסגנון האירוני והייחודי ובין התחביר המאחד והכוללני. הדיאלקטיקה כשילוב בין מרכיבים סותרים עומדת בבסיסה של פרשנות זו. למעשה, ניתן לראות בעבודתם של ברנד והילה בכר גשר שמקורו בשבר. עבודתם מודעת למשבר הייצוג ולקרע המוסרי והתרבותי שחל מחצית השנייה של המאה ה-20, ולכן היא מתנערת מיומרות מודרניסטיות ואוטופיות הבאות לידי ביטוי בתשוקת הקטלוג, המיון והסידור. בו בזמן היא מבקשת לכונן אינדקס חדש, מאחה, מינורי יותר מקודמיו, המודע לקשיים ומבקש להתעלות עליהם.

שאלתי קודם מהו נושא המחקר של ברנד והילה בכר, מהן שיטותיו ומטרותיו ומה מסקנותיו. נושא המחקר הישיר הוא, כאמור, צורות מבני תעשיה שנבנו בתקופת המודרניזם המוקדם. עבודת המחקר והמסירות לפיתוחו נבעו, בין השאר, מתודעה היסטורית ומודעות להרס. למחקר כזה יש מטרות אך אין לו מסקנות, שכן פעילותו מוקדשת לאיסוף נתונים ולא לניתוח. אולם כפי שביקשתי להראות בדיון במסגרת התרבותית של התצלומים, למחקרם של ברנד והילה בכר יש גם מסקנה מובלעת הנובעת משיטת המחקר שבחרו.
שיטת המחקר היא צילום המבקש להיות אובייקטיבי ככל האפשר ולהעביר את המסר החזותי בצורה האותנטית ביותר. סגנון צילום זה יוצר משמעות אירונית, כאשר מראית העין המדעית כמו לועגת לעצמה וליומרותיה בשבשה את מכשירי המדידה המקובלים של עצמה, בהציגה אמת חלקית בלבד וחשוב מכל – בעובדה שפעולת התיעוד מצביעה על קיצו של המתועד. מסיבה זו, ומאחר וצילום לעולם אינו אובייקטיבי והשימוש בו כרוך בכינון והפעלה של מנגנונים תרבותיים שונים, ניתן לומר כי נושא המחקר של ברנד והילה בכר אינו רק המבנים התעשייתיים, אלא גם הצילום עצמו ושאלת יכולתו לייצג את ההיסטוריה.
בראיון שנערך לרגל קבלת פרס אראסמוס על תרומה ייחודית לתרבות אירופה, אמר ברנד בכר כי "חשבנו שאירופה תהיה ענייה יותר באופן משמעותי אם נאבד את הבניינים המקודשים של תקופות קודמות. עדיין ניתן לחוות את התקופה הגותית, שלא לדבר על התקופה הרומנטית, אבל דבר לא נשאר מן העידן התעשייתי. חשבנו שהתצלומים שלנו יתנו לצופה הזדמנות לחזור אחורה לזמן שנעלם לנצח". הדברים זוכים כך למשמעות כפולה: ה"צורות בנות זמננו", שמהוות "תוצר של מבנים טכנולוגיים", כפי שתיארה אותם הילה בכר, אינן רק הבניינים המצולמים, אלא גם התצלומים עצמם. כשם שמחשבת ימי הביניים מגולמת בכנסיות גותיות, מחשבת העידן התעשייתי מגולמת בבנייני תעשייה. בו בזמן, היא מגולמת גם באמצעי המחקר, התיעוד והחשיפה של עידן זה – העת המודרנית. מבחינה זו ניתן לומר שתעשיית המודרנה יוצרת מעגל שבמסגרתו היא מתעדת את עצמה לדעת באמצעות חומריה ותוצריה היא.

התיאורטיקן טיירי דה-דוב פותח את מאמרו על עבודתם של ברנד והילה בכר בפתגם סיני עתיק: "כאשר אדם חכם מצביע על הירח, רק טיפש יסתכל על האצבע המורה". במאמרו טוען דה-דוב, תחת מספר הסתייגויות, כי העניין המרכזי בעבודות אינו נעוץ בתהליך הצילום ובתצלומים עצמם, אלא במה שמופיע בהם – מה שמתועד באמצעותם. אם הצלמים הם החכם והירח הוא הנושא המתועד, טיפשי, טוען דה-דוב, להתמקד יתר על המידה במצלמה ובתצלומים עצמם. התשובה לפתגם היא גם המסקנה העולה ממאמר זה, ואומרת כי במקרה של בני הזוג בכר, האצבע המורה היא גם הירח – וליתר דיוק היא אצבע וירח בעת ובעונה אחת.

ברנד בכר והמצלמה בפעולה

ברנד בכר והמצלמה בפעולה

עוד בנושא:

1: ברנד והילה בכר השפיעו על צלמים רבים ברחבי העולם. בתיק עבודות בהשתתפות איל און, גלעד אופיר, אורית ישי ודפנה שלום, מציגים הצלמים והצלמות דיאלוגים מגוונים עם עבודתם של צמד הצלמים הגרמנים.
2: דפנה שלום כותבת על היפוך יחסי הכח בתצלומים הסדרתיים של תייסיר בטניג, המתעד מגדלי שמירה בשטחים.



בין לאדן, רקדנית הבטן והאוסף האתנוגרפי של מוזיאון ישראל

13 בדצמ', 2009 | מאת אילת זהר | קטגוריה: כללי

קישור לחלקו הראשון של המאמר >>>

14

13

15

14

[14] ההנחה המערבית כי לגברת אסייאנית חייבת להיות מטריה איננה חדשה כמובן: ראו למשל את הדימוי 'גברת עם מטריה' – דוגמת שינוואזרי שצויירה בידי הצייר ההולנדי קורנליוס פּרוֹנְק בשנת 1735. העיצוב נלקח על ידי סוחרים הולנדים לסין ושם צויר על כלי חרסינה בידי ציירים בסדנאות של ג'ינג דה ז'ן. הפרוצדורה המורכבת הזו של שימוש בדוגמא שעוצבה בידי אמן הולנדי והתקנתה כמודל ליצור בסין נעשתה מכיוון שבעיני הצרכנים ההולנדיים הדוגמאות הסיניות המקוריות שהובאו להולנד לא היו 'סיניות' דיין על פי טעמם הארופאי. ולבסוף, [15] שישה גברים אמריקאים בדראג (התמסכות), מציגים מיש-מש חינני היברידי יפאני-סיני-ויקטוריאני, עם כל פרטי הלבוש והאביזרים המצופים ברקע – כולל רקמות משי, מגילות התלויות ברקע, שמיכת טלאים עשוייה בקרוֹשֶה בקידמת התמונה, ומטריות כמובן…. הדראג, גברים לבושים בלבוש נשי, הוא מעין לגיטימציה להגזמה, למיותרות ולהבנייה החורגת מגבולות השאיפה ליצור דימוי 'אמיתי' או 'אמין'. המוטיב הפארודי כאן חושף תשתית אחרת של היחס לאסיה כפי שהוא בא לידי בטוי במערב באותה תקופה: פמיניזציה של המזרח – אסיה היא דמוי המקושר לנשיות, דקורטיביות, פאסיביות, או קפאון – כמעין 'טבע דומם' הסטורי, או בקיצור: "תהיי יפה ותשתקי".
*
והנה הצטלבות מפתיעה במקצת: לקראת התערוכה העולמית של שיקאגו ב-1893, הוזמנה יפאן להשתתף בתצוגה [16]. המשלחת היפאנית החליטה להציג באותו ארוע העתק מדוייק של ההוֹ-אוֹדֶן (אולם הפניקס) המהווה את החלק המרכזי במקדש ביודואין שבאוג'י, קומפלקס מגורים ותפילה אשר נבנה בעבור פוג'יוָוארָה נוֹ מִיצִ'ינאגָה בשנת 998 לספירה, ונחשב לאחת משכיות החמדה הארכיטקטוניות החשובות ביותר של יפאן. הרפליקה של המקדש העתיק והמפורסם נבנתה בתוך בריכת לוטוסים, ושיקפה מאמץ אמיתי להתיק ולמקם מחדש את הנוף והארכיטקטורה של יפאן המסורתית אל היריד הסואן בשיקגו. במרחק לא גדול מן הביתן היפאני היה אזור שנקרא 'התאטרון המצרי' או 'האלג'יראי', [17] ושם, הציג סול בלום (אחד המפיקים המפורסמים של אותה תקופה), הפקה שנקראה 'הרקדנים האלג'יראיים ממרוקו'. [18] באותה הצגה,הופיעה אישה צעירה שכונתה 'מצרים הקטנה', או בשמה האמיתי פארידה מזר ספיירופולוס והיא ריקדה במה שהיה ידוע אז כ'ריקוד שרירים' (Muscle dance) ריקוד שכיום אנחנו מכנים אותו 'ריקוד בטן'. ספיירופולוס, אשר נולדה ב-1871, הופיעה גם תחת השם הבימתי 'פאטימה', לא היתה כלל מרוקאית או אלג'יראית, אלא סורית ממוצא יווני. שחקנים 'ילידים' אחרים שהשתתפו באותו מופע, הובאו למעשה לשיקאגו מפריז. הגיאוגרפיה של ריקודי בטן אם כן, איננה יכולה להיות מוגבלת ל'מזרח' (כערבים) או ל'מערב' (של הגולים הפריזאים). בספרה זכרונות אסורים, קולות מגלוּת, אלה שוחט מתארת מספר פיתולים בדרך ההתבוננות של החברה האמריקאית בדימויי ערום שהגיעו מהאוריינט והלבנט: [19] סרט הקליידוסקופ הארוטי פאטימה, ריקוד הקוצ'י קוצ'י הופץ בארה"ב ב-1897, ובו נראו תנועותיה המרמזות של ספיירופולוס כרקדנית הראשית. למרות הרצון לצרוך את הדימויים האוריינטאליסטים כ'אותנטיים', סרטה של פאטימה היה נועז מדי בשביל הסטנדרטים הויקטוריאניים של התקופה, ולכן חלקים מגופה של הרקדנית כוסו על ידי רישום של גדר לבנה שהסתירה את חלקי גופה החשו. במקביל לציור ה"גדר הלבנה" על גופה של ספירופולוס בקולנוע, הריקוד ה"אותנטי" שלה (זה שלא צולם), נצרך ישירות על ידי הקהל שביקר במופע של ה'תיאטרון המצרי' בתערוכות הענק כמו זו של שיקאגו. הריקוד ה"אותנטי" הפך להיות למעין פורמט של פורנוגרפיה מותרת, והתערוכות הענקיות האלו הפכו להיות למפגש הראשון של הקהל אשר לו גאוגרפיה ואקזוטיקה שמשו כלגיטימציה לפורנוגרפיה. שוחט מצביעה על העובדה שהכינוי 'ריקודי בטן' בעצמו מפרק את הגוף, ומכוון את מודעות הצופה לחלק גוף מסויים, בטן במקרה האמור (שמו של הריקוד בערבית הוא רקס א שארקי = ריקוד מזרחי), וכי הרקדנים ה'אותנטיים' מן המזרח,לא הופיעו בתיאטראות ובאולמות הקונצרטים כמו מקבילותיהן, הרקדניות האמריקאיות הלבנות – שנתפסו כרקדניות של אמנות גבוהה. במקום זאת, הן נדחקו אל אולמות התצוגה באותם ירידים עממיים במעין מופעי מוזריות (Freak shows),  שתוכננו במיוחד לצריכה עממית-מקומית (5).

16

15

17

16

18

17

19

18

על רקע הדברים האמורים, והבנת מקומם של ריקודי בטן בתרבות המערב, תצלומי 'רקדנית בטן יפאנית' (1998) [20] של מאקי מיאשיטה מעלים מספר שאלות. הסדרה האמורה היא דוגמא קלאסית לתרבות בתיווך: לא הדימויים ולא הרקדנית מצהירים על כוונתם להביא 'אותנטיות' לסצנה. ההפך הוא הנכון: הדגש כאן הוא על העובדה שהרקדנית עצמה היא יפאנית. יותר מכך, גם הצלמת וגם הרקדנית מודעות לכך שזוהי סגנון בידור מנוכס, ואין להן שום עניין עם תרבות ערבית או ערביות, אלא בעצם, זוהי חזרה על אלמנט מיובא מתרבות אמריקאית. הרקדנית היפאנית המחוללת בריקודי בטן יוצרת כאן מומנטום של אקזוטיזם מוכפל או אקזוטיזם מחוקה, ומעצם כך נחשף בתוך הסדרה הזו אותו פער המכונה על ידי דרידה  diff?rance ואשר אותו מציין בהאבהא כפער אשר מאפשר את האקט החתרני של המוכפף, אשר החיקוי שלו מביא לקריסתו של השיח הדומיננטי המשעבד (6). הרקדנית של מיאשיטה החוזרת על הדימוי המוסכם של ריקוד הבטן בוארייציה האמריקאית הנוכחית שלו, מביאה בעצם לידי קריסה כל מחשבה אשר עשוייה היתה להיות לנו לגבי ה'אותנטיות' של הריקוד, ובכך לחשוף את האקט הניכוסי המתקיים בנוכחותו של הריקוד בתרבות היומיום ביפאן, ארה"ב וישראל. כמו תמונותיה של פאטימה 'מצרים הקטנה' והמומנטום של ריקודי הבטן בסוף המאה ה-19, רקדנית הבטן של מיאשיטה צריכה להיקרא ביחס ל'בום' ריקודי הבטן במערב, בעיקר בקליפורניה, שם קבל רקוד-הבטן מעמד לגיטימי של צורת אימון גופני מקובלת לנשים בכל הגילים והגדלים. סונאינה מַאירָה, במאמרה על מעמדו של ריקוד הבטן בארה"ב (7), מבקרת את הצריכה של מוצר תרבותי ערבי מובהק אשר הותק ממקומו ומשמש בצורה חסרת קונטקסט בסטודיות לשעורי התעמלות בסן פרנסיסקו. יחד עם זאת, העובדה כי נשים מערביות רבות בוחרות בריקוד זה כדרך אימון מראה כי נחצו מספר גבולות וסייגים אשר בעבר העמידו את ריקודי הבטן בהקשר הפורנוגרפי. סדרת הרקדנית של מיאשיטה אשר צולמה במגוון לוקיישנים – בעקר במסעדות ומועדוני לילה בניו-יורק (בדיוק כמו לפני מאה שנים הריקוד עדיין מקוטלג באזורים הנמוכים של התרבות, ומנוּע מן הבימה התיאטרלית), מאפשרת מבט אל החיבור בין הרקדנית וקהלה בתמונות בהן הצופים צצים ברקע העבודה. בכל מקרה, אימוץ ריקודי הבטן אל תוך האווירה היפאנית, הוא אקט אוקסידנטאליסטי, ולא אוריינטאליסטי, מכיוון שצריכת סוג ריקוד זה מתוּוֶכת על ידי נוכחותו הנמשכת בתרבות אמריקאית. [21] באחת מקבוצות התצלומים בסדרה, מיאשיטה חושפת את הגברים הנוכחים במקום בזמן הריקוד ואת המנהג הידוע לשמצה של הדבקת שטרות כסף לגופה של הרקדנית, בעיקר באזורים אסטרטגיים מינית. פעולה זו מחפצנת את גופה של הרקדנית, ומראה באופן ישיר את הביקורת שמבוטאת על ידי שוחט ואחרים הטוענים לצריכה של הגוף הנשי בצורה פורנוגרפית גם בהקשר זה – הן בהעמדתו כדימוי אקזוטי, והן מעצם הסיטואציה שבה נערה יפאנית צעירה מחוללת בריקוד ערבי לפני גברים אמריקאיים. יחד עם זאת, מיאשיטה פותחת באומץ את הדיון על ריקודי בטן, והחלקים הניסתרים של עיסוק זה ומראה כיצד הכסף והרווח הכלכלי הוא בעצם מטרתה של הרקדנית, כשהריקוד הוא רק אמצעי יעיל להשגתו. (8) למרות הקונטרוברסיאליות של הסיטואציה, בעצם העובדה שמיאשיטה מראה את חילופי הכסף – ההדבקה על הגוף, וספירת השטרות מאוחר יותר, היא מצביעה בבירור על העובדה שהרווח הכספי הוא חלק בלתי נפרד מן העונג אותו מפיקה הרקדנית בעיסוקה.

20

19

פרוייקט הכלות של קימיקו יושידה הוא מאמץ נמשך אשר כולל כמה מאות צילומים של פורטרט עצמי בתלבושות כלה מתרבויות שונות. ספציפית, קבוצת התמונות המכונה 'כלה פלשתינאית' (2005) [22-24]  צולמה במוזיאון ישראל תוך שימוש בבגדים ואביזרים הלקוחים מן האוסף האתנוגרפי של המוזיאון. יושידה החלה את סדרה הכלות בקבוצה של דימויי כלות יפאניות בלבוש שינטו [25] דימוי אשר בעצמו הינו המצאה לאומנית, מסוף המאה ה 19. בקבוצה הראשונה, אשר צולמה ב-2003, האסתתיקה של דמות לבנה על רקע לבן עם נקודה אדומה יחידה במרכז הרבוע עובדת ביחס לקומפוזיציה קלאסית כמו דגל הלאום, אומבושי על קערת אורז, פני מסכת הנו של אשה צעירה (קוֹאוֹמוֹטֶה), וכו'. ב-2005 הוזמנה יושידה על ידי ניסן פרץ, אוצר הצילום של מוזיאון ישראל לעבוד במקום וליצור סדרת צילום חדשה. במאמרו "כל אשר אינו אני" מספר פרץ על תהליך העבודה של יושידה באוספי מוזיאון ישראל (האוסף האתנוגרפי, אמנות פרימיטיבית ושבטית, והאוסף הארכיאולוגי), הסתובבותה באוסף מתוך "סקרנות ילדותית, מנסה תלבושות כאלו ואחרות תוך אימוץ של אישיויות שונות, היא השתמשה באובייקטים רבים, מתאמת עצמה לצבעם וייחודם באופן פיזי, ובכך יוצרת סדרת פורטרטים עצמיים אניגמטית אשר בתוכה היא נעלמת, הופכת למשענת לאביזרים, במקום להיות בעצמה למרכז התמונה" (תרגום שלי)(9). פרץ מוסיף כי יושידה עזבה את יפאן לאחר חוויה טראומטית וכי תהליך ההתחפשות ואימוץ זהויות שונות הוא חלק מן החוויה או הנסיון לאמץ בית / תרבות חדשה. במהלך תהליך העבודה במוזיאון ישראל נוצרו כ-60 עבודות הנשענות על אובייקטים הלקוחים מהאוסף האפריקאי (קניה, ניגריה, טנזניה ועוד), יפאן, פאפואה-ניו גיני ועוד. בין העבודות, בולטת קבוצה של ייצוגים של כלות ממרכז-אסיה רובן מיוצגות במונוכרום לבן, אבל חלקן גם בשחור אפל. אם טענתי המרכזית סביב עבודתה של מיאשיטה נגעה לאוריינטאליזם מיד-שנייה, אוקסידנטאליזם ופוסט-אוריינטאליזם, הפרוייקט של יושידה מעלה בעיקר שאלות הנוגעות ליחסי כח, תצוגה, אותנטיות, איסוף, תיוג וניכוס. חשובה לדיוני העובדה שעבודתה של יושידה צולמה במחסני מוזיאון ישראל, עם תמיכה מלאה והזמנה של המוזיאון לביצוע הפרוייקט.

21

20

22

21

23

22

24

23

25

24

המשך המאמר >>>