תרגום מאנגלית: עלמה מיקולינסקי

אנטגוניזם ואסתטיקת יחסים: חלק ראשון
אנטגוניזם ואסתטיקת יחסים: מראי מקום

אנטגוניזם

רוזלין דויטשה טענה שהספירה הציבורית נשארת דמוקרטית רק אם ההדרות הטבעיות-לכאורה שלה נלקחות בחשבון ונפתחות לדיון: "לכן קונפליקט, חלוקה וחוסר יציבות לא הורסים את הספירה הציבורית הדמוקרטית, הם מהווים תנאים לקיומה". דויטשה מתייחסת לספרם של ארנסטו לאקלו (Laclau) ושאנטל מוף (Mouffe) הגמוניה ואסטרטגיות סוציאליסטיות: לקראת פוליטיקה רדיקלית דמוקרטית, משנת 1985. ספרם של לאקלו ומוף הוא מהראשונים שביקשו לבחון מחדש תיאוריה פוליטית שמאלנית מנקודת המבט הפוסט-סטרוקטורליסטית, מתוך ניסיון לעקוב אחר מה שהכותבים תופשים כדרך ללא מוצא במחשבה המרקסיסטית של שנות ה-70. הטקסט שלהם הוא קריאה מחדש של מרקס דרך התיאוריה ההגמונית של גרמשי (Gramsci) והתובנות של לאקאן (Lacan) לגבי הסובייקט כמפוצל ונטול מרכז. כמה מהרעיונות של לאקלו ומוף מאפשרים לנו לנתח באופן ביקורתי יותר את הטענות של בוריו לגבי הפוליטיות של אסתטיקת היחסים.

הרעיון הראשון הוא מושג האנטגוניזם. לאקלו ומוף טוענים שחברה דמוקרטית מתפקדת היא לא כזו שבה האנטגוניזם נעלם, אלא כזו שבה גבולות פוליטיים נכתבים מחדש באופן מתמיד ומובאים לידי דיון. במילים אחרות, חברה דמוקרטית היא חברה שבה יחסים בקונפליקט נשמרים, ולא נמחקים. ללא אנטגוניזם, כל מה שנותר הוא הסדר השולט, המדחיק באופן מוחלט כל דיון או ויכוח – אותם כוחות המפריעים למעשה לדמוקרטיה. חשוב לומר שהעיקרון האנטגוניסטי אינו נתפש על ידי לאקלו ומוף כקבלה פסימית של מצב פוליטי ללא פיתרון: אנטגוניזם הוא לא "הסילוק של האוטופיה מהמרחב הפוליטי". להבדיל, הכותבים מאמינים שללא אוטופיה אין כל אפשרות למדומיין רדיקלי. המשימה היא לאזן את המתח בין המדומיין האידיאלי לבין ניהול פרגמאטי של אפשרות חברתית מבלי ליפול בפח הטוטליטארי. (המשך…)

כשהאמנות יוצאת מחללה הסגור לחלל הציבורי, נוצרים לא פעם קונפליקטים עם הסביבה. זו הזדמנות מעניינת וחשובה עבור שיח האמנות, לאתגר עצמו ולהתמודד עם תפיסות ומבטים חוץ אמנותיים. כזה היה פסטיבל האמנות הבינתחומי "מוסררה מיקס 9: עבודה זרה", שאורגן על ידי ביה"ס לצילום, מדיה, אנימציה ומוסיקה חדשה, והגלריה החברתית במוסררה. ההפנינג התקיים בחללים שונים ובעיקר ברחובות היפים של שכונת מוסררה בירושלים, וכלל אמנות רב תחומית ואירועי רחוב: וידיאו, צילום, מיצגים, אנימציה, site specific, גרפיטי, עבודות סאונד והופעות מוסיקה. רבים מהעוברים והשבים באזור היו חרדים שאינם מורגלים בשפה אמנותית עכשווית. הצפייה באמנות לצידם של לובשי חליפות שחורות גורמת לצופה לשאול על הברור והמקובל – "כאחד האומר נחזור על הראשונות".
כאמור, הצגת אמנות במרחב הציבורי מעלה לא פעם קונפליקטים. כך, שלוש עבודות שיצר מתן ישראלי והיו אמורות להשתתף בפסטיבל הושחתו ערב פתיחתו על-ידי אלמונים – ככל הנראה חרדים – שריססו גם את הכתובת "לא לעבודה זרה בשכונתנו". גם במהלך הפסטיבל קראו עוברי אורח חרדים תגר על עבודות שונות (בעקר כאלה שמזכירות רעיונות או איקונוגרפיה נוצרית). (המשך…)

כמעט כל מי שמחשיב את עצמו אדם פוליטי, אפשר להניח, ירגיש קצת מוזר אם יצטרך לייצג את ישראל בביתן הישראלי בוונציה – נציג של פטרון מתנכר, שלרוב האמנים בישראל יהיה קשה מאוד להזדהות עם דעותיו ומעשיו. ויותר מזה, נציג של פטרון שאין לו עניין בנציגות הזו. להיפך.

ודורית לויטה, האוצרת של הביתן הישראלי בוונציה, היא אמנם אשה חכמה שאוהבת לעשות את עצמה קצת טמבלית ("אני לא תיאורטיקנית", היא אומרת. "אני פשוט עובדת בשדה, בעבודת הכפיים. אני לא יותר מזה. וזה מה שמציל אותי"), אבל בהחלט מחשיבה את עצמה אדם פוליטי. היא חושבת, לדוגמה, שהתערוכה הכי חשובה שמוצגת עכשיו בישראל היא "אלימות מכוננת, 1947-1950" שאצרה אריאלה אזולאי בגלריה זוכרות.

בין המודעוּת הפוליטית של לויטה לבין הניכור ההדדי ההולך וגובר בין האמנים הישראלים לממשלה הישראלית, קצת מוזר למצוא אותה דווקא בביתן הישראלי בונציה, מתייצבת כשליחתו של משרד התרבות הישראלי ומציגה, דווקא היא ודווקא שם, את רפי לביא: אמן אנטי-פוליטי, שבז לאינטלקטואליות, שהתגאה שלא קרא ספרים, חביב הממסד, מודרניסט סתום ומיושן.

אבל הבחירה ברפי לביא, חשוב להדגיש, לא היתה שלה. ועדה מקצועית שמונתה למטרה זו  על ידי המדור לאמנות פלסטית במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות שליד משרד המדע התרבות והספורט, בחרה להציג את רפי לביא – ופנתה ללויטה שתבצע.

השנה 2009, ורפי לביא מוצג בונציה. זה מה שקהילת האמנות הישראלית רוצה להגיד?

"זאת הדרך היחידה שנשארה לנו, הדרך של להיזכר במשהו כתהליך תרפוטי. זה המקום שאנחנו נמצאים בו. אנחנו נזכרים ברפי לביא כדי לעשות איזושהי נשימה במקום שהוא מורעל כבר. האוויר של רפי לביא לצורך העניין הוא אוויר לא מורעל".

אני עושה תערוכה לרפי לביא, נקודה. לא אני ולא רפי לביא מייצגים את מדינת ישראל, מה פתאום! גרשוני מייצג משהו מחוץ לגרשוני? מה פתאום! המחשבה שאנו מסוגלים לייצג משהו שקשור למדינה הוא מחשבה מגונה

(המשך…)

בשיחה שערכתי עם מאיר אפלפלד לרגל פתיחת תערוכת ציורי נוף וטבע דומם לפני כמה שנים, אמר הצייר שיום אחד עוד יגיע לדיוקן. מנימת דיבורו נדמה היה שהוא מתייחס ל"הגעה" לציור הדיוקן כאל מסע מפרך. לאחר צפייה בציורי עירום שצייר אפלפלד ומוצגים עתה בתערוכה הקבוצתית "עירומות" שאצרה קציעה עלון בבית האמנים בירושלים, נדמה לי שאני מבין ממה חשש. האפלה הבוקעת מציורים אלה והתהומות אליהם הם צוללים, רומזים כי אפלפלד  ידע על לב המאפליה שאליו יגיע כשיתחיל לצייר דיוקנאות. ז'יל דלז ופליקס גואטרי, המצוטטים בהקשר מעט שונה גם במאמר המלווה את התערוכה, כתבו בספרם "מהי פילוסופיה?" כי "הצייר עובר דרך קטסטרופה, או דרך דליקה, ומותיר על פני הבד את עקבותיו של אותו מעבר, כמו קפיצה המובילה אותו מן הכאוס אל הקומפוזיציה". מעבר דרך דליקה, מן הקטסטרופה אל הקומפוזיציה. זו בדיוק התחושה שיוצרים ציוריו של אפלפלד.

מאיר אפלפלד - ק שוכבת על המיטה

(המשך…)

סדרת התצלומים שמציגה גליה גור זאב בתערוכתה "אחרי הכל" בסדנאות האמנים, נעשתה בדירת הוריה, לאחר פטירת אביה. גור זאב צילמה את תכולת הבית תוך כדי פינויו. התערוכה כוללת תצלומי תפנים השמים דגש על השתנותו של חלל מגורים והחשיפה הכרוכה בתהליך התרוקנותו, לצד תצלומי פריטי לבוש וחפצים המעלים שאלות נוקבות אודות נזילותו של המושג ייצוג, משמעותם או חוסר משמעותם של חפצים. בהשאלה רחבה הרבה יותר, מייצרים התצלומים ייצוג ויזואלי לאבדן.
גליה גור- זאב נולדה בתל-אביב ולמדה במחלקה לצילום בבצלאל. ממקימי ומנהלי גלריה לימבוס מקום לצילום. בעבר הציגה במוזיאון ישראל, במוזיאון תל-אביב, בגלריית הקיבוץ ובסדנאות האמנים, ובשנת 2002 זכתה בפרס ליאון קונסטנטינר לצילום של מוזיאון תל-אביב. בשנת 2008 זכתה בפרס עידוד היצירה של משרד המדע התרבות והספורט, ובימים אלו מציגה גם בתערוכת הזוכים במשכן לאמנות בעין חרוד.

תצלום של גליה גור זאב. כל העבודות: מתוך התערוכה "אחרי הכל" בסדנאות האמנים, ת"א

מרב שין בן-אלון: ספרי לי על שם התערוכה.
גליה גור זאב: 'אחרי הכל' הוא שמה של תערוכה המתארת את תהליך הריקון של בית הורי. השם 'אחרי הכל' אינו סופי למרות שהוא מדבר על סוף. (המשך…)

מבוכה קלה מתעוררת לנוכח שמות היצירות בתערוכת היחיד של יעקב דורצ'ין "קפלים בברזל ומחוות של קווים", המוצגת במוזיאון תל-אביב לאמנות. "מלאך קרוע", "אישה בחלון", "עמוד ציפורים" – מי משתמש בשמות כאלו, פואטיים עד פתטיים, מתקתקים וחפים מכל אירוניה, במאה ה-21? אולם ככל שמתארכת השהייה בחלל התערוכה וההתבוננות בעבודות, מתבהרת העובדה שפואטיות זו, וליתר דיוק נוכחותה בעבודות ולא רק בשמותיהן, היא גם מה שמבדיל בין פסלי הברזל החלוד הרגישים והיפים של דורצ'ין לפיסול המינימליסטי והבינלאומי מחד, ולמסורת פסלי האנדרטאות הישראלית והרוויה בפאתוס מאידך. דורצ'ין תואר בעבר כממשיכם של יחיאל שמי ויגאל תומרקין בפיסול הישראלי, אך אם הלך בעקבותיהם בתקופה מסוימת, הרי שכבר מזמן לקח וברח.
דורצ'ין הוא נציג של דור הולך ונעלם באמנות המקומית. חרש ברזל, קיבוצניק, איש אדמה. מה לאמנות העירונית מאד שנוצרת פה בעשורים האחרונים, המלוטשת ולוטשת עיניים לבירות העולם, ולפגרי הברזל ההופכים בידיו לשיר חזותי ותלת-ממדי, כבד משקל אך קל תנועה? מה לבארות הברזל הכבדות, הקרושות והלאות, שאחת מהן מקדמת את פני הבאים למוזיאון מכיוון רחוב אבן-גבירול, ולתזזיתיות המרצדת? מה לברזל החלוד, לרתכת ולפטיש הכבד, ולמראה המתועש, הנקי והנוצץ?
שאלות אלו, ספק משתוממות וספק מוכיחות, מתפוגגות במהלך הביקור בתערוכה, המדגימה יפה כיצד על משקל הפתגם הרוסי הידוע, אין דבר כזה חומר מיושן – יש רק ידיים לא מספיק טובות. פסלי הקיר של דורצ'ין תלויים כתמונות תלת-ממדיות. קשה להמחיש במילים את היופי המהוסס שטמון ביציאת הברזל מן הקיר הלבן תוך התכנסות פנימית אל תוך עצמו. צריך לראות זאת בעיניים כדי להבין. החלודה הופכת פה מתהליך גסיסתו של חומר למופע תחייתו המחודשת, כשהברזל הופך פריך ונוגה, ברזל ב"קנה מידה אנושי", כדברי אדם ברוך, האוצר בקרבו את זיכרון ימיו כמכונה, ומתיך זיכרונות אלו לשירה מאוחרת.

יעקב דורצ'ין – קפלים בברזל ומחוות של קווים. מוזיאון תל-אביב. אוצר: מוטי עומר

יעקב דורצ'ין - מלאך בחלון, 1996

(המשך…)

יום העצמאות שלנו הוא אמנם יום חג, אך לא פחות מכך יום של חשבון נפש לאומי. הקונפליקט הישראלי פלסטיני מלווה את כינון הבית היהודי-לאומי מאז יומו הראשון. בהתאם לכך, במרכז דיוננו כאן יעמדו היחסים המורכבים בין היהדות לאסלאם, כפי שהם משתקפים באמנות שנוצרת באזורנו.
בחרתי לעסוק כאן בעבודות של כמה אמניות דתיות שמשקפות זהות עצמית ברורה וחוט שדרה תרבותי שאינם סותרים מבט מורכב ורב-ממדי ופתיחות כלפי ה"אחר". האמניות שאציג כאן עוסקות במתחים שבין הדת היהודית לדת המוסלמית. מחד גיסא עבודותיהן מחדדות את הדיכוטומיה ביניהן, אך מאידך גיסא הן מחזקות את המצע המשותף שלהן. המאמר מבקש להציג ענף של האמנות הישראלית שבוחן מתוך מבט הומני ומעמיק את הקשרים בין היהדות לאסלאם בכלל, ואת יחסי הדת והתרבות בין יהודים לערבים במרחב המקומי בפרט. האמניות שנציג כאן מישירות מבט אל המורכבות והמתחים, וברוב המקרים מתמודדות עימם ללא התנצחויות. (המשך…)

היום יחגג יום ירושלים. בין משתתפי הטקסים השונים שיערכו לרגל האירוע לא תמצאו אמנים או אנשי אמנות. גם הגלריות ומוסדות האמנות, ביניהם מקומות ירושלמים מובהקים כבית האמנים, בית טיכו וסדנת ההדפס, כמו פוסחים על החג הלאומי שמביא עימו הרבה מאד פקקי תנועה ממלכתיים ומעט מאד רוח. ככלל, אמנות שנוצרת בירושלים נוטה לצעוד לצד תושבי העיר ולא יחד עם מוסדותיה וטקסיה. אולי בגלל זה נדמה ששדה האמנות שלה פורח ודועך שלא ע"פ לוח הזמנים הלאומי. כך, התעוררותו האחרונה החלה דווקא בשנת 2002 – שנת אינתיפאדה – כשבין פיגוע לפיגוע ערכו לאה מאואס ודיאגו רוטמן, חברי קבוצת האמנות סלה-מנקה, את ערבי "הערת שוליים" במקומות שונים בעיר.

(המשך…)

החלקים החסרים בציורים של נגה אנגלר, המוצגים בתערוכה "חמש אמניות" בביתן הלנה רובינשטיין, הם המקומות בהם מתחילה קריאת הציור. בפראפרזה על רולן בארת', שאמר שהקריאה מתחילה במקום בו אנו מרימים את העיניים מהשורות הכתובות, נבנה המרחב (זה של הזיכרון וזה הקונקרטי) בנקודות ההיעלמות.
בטקסט שכתבה האוצרת נמסר שבציוריה מתחקה אנגלר אחר נוף הבריחה של אביה באזורי הפרטיזנים באירופה. נראה כי בריאתם מחדש של נופים אלו בציור, נעשית תוך התייחסות לא רק לנקודות העיוורות של הזיכרון מיד שנייה, אלא מציגה את נקודות העיוורון הקיימות בכל מפגש עם נוף ועם מרחב. הקו של אנגלר יודע, או אולי נכון יותר לומר שהקו לומד לדעת, את הנוף על הפרטים בו. לומד לדעת, כיוון שהיד הרושמת, המניחה צבע על המשטח, עוקבת אחר ההתהוות של המרחב בתודעה. המרחב נבנה, הן במלאכת הציור והן בתובנה של הצופה, כשהמבט נע מכאן לשם, מתמקד פעם במקום זה ופעם באחר. ובעוד המבט מתמקד במקום אחד (הנה פירות היער או צמרות עצים משורטטים במדויק) הוא חומק במקום אחר Land e scape, בדיוק כמו שכתבה אנגלר בכותרת אחד הציורים. עולים בזיכרוני ציורים של מתיאס וייסשר (Matthias Weischer), שהוצגו בקיץ 2008 בתערוכה "Contemporary Germany. To paint is to narrate." במוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית (MART) ברוברטו שבצפון איטליה. אמנם ציוריו של וייסשר מתארים בעיקר תפנימים, אך גם הצייר הגרמני הצעיר, בן גילה של אנגלר, עוסק במרחב (הקונקרטי והציורי כאחד) המתהווה דרך שכבות של דימויים נעלמים, חסרים או מחוקים. ההחסרה והשכבתיות בציוריו מספרות על המצב החי, בו מתקיימים בכפיפה אחת התגבשות והתפוררות. נראה שגם אנגלר מציעה בציורה את המצב החי, המתהווה.

נגה אנגלר - Way Under, 2007. שמן על בד.

(המשך…)

ישנם מספר טעמים להצגת תערוכה של קבוצת 'המשותף קיבוץ' עתה. בשנה זו מציינת התנועה הקיבוצית מאה שנה לייסודה של דגניה, אם הקבוצות והקיבוצים. בהקשר חגיגי זה מוצג בגלריית הקיבוץ בתל-אביב וברבות מהגלריות בקיבוצים אשכול התערוכות 'מדרש קיבוץ', המוקדש למקומו של הקיבוץ בשיח החברה, התרבות והאמנות בישראל; בשנה החולפת, במסגרת אירועי שישים שנות המדינה, הוצגו בששת המוזיאונים הגדולים בארץ תערוכות שביקשו לסכם מגמות ואירועים שהטביעו את חותמם על אמנות ישראל. מקומה של קבוצת 'המשותף קיבוץ' נפקד מתערוכות אלה; בשנה החולפת מלאו שלושים שנה להיווסדה של קבוצת 'המשותף קיבוץ'. תערוכה זו מבקשת להתבונן בגילויי היצירה של קבוצה זו מפרספקטיבה של זמן – להרהר בחשיבותה ההיסטורית וברלוונטיות שלה להווה. בצומת הדרכים והזמנים בה היא מוצגת מצטלבים זיכרון קיבוצי ולאומי, חשבון נפש פרטי וציבורי, אמנות וחיים.

דב הלר, 1983

(המשך…)