על תערוכתה של איריס קובליו "שפת אם" בגלריה נחשון. אוצרת: יעל קיני
חביבות עלי תערוכות שנוברות בזכרון ודולות משם דבר מה. מקום של אוטוביוגרפיות כביכול. למה כביכול? מכיוון שהצופה יכול "להיכנס" לתוך היצירות אם הוא חפץ בחוויה. בתערוכתה "שפת אם" חושפת איריס קובליו ברגישות זיכרונות ורמזי אגדות, בעזרת הבזקי צבע ותלת מימד השוחים בים אקוורלי אפרורי עד אפור כהה. הפס הנוצר מצרוף כל התמונות זו אל זו, עובר לאורך הקירות כמו מעגל מרובע שמתחיל בתמונת ילדה משחקת ומסתיים בתמונת ערום נשי ומתריס. הקו נדמה לסרט. ההחלטה האוצרותית של יעל קיני טובה בעיני, שכן היא מאפשרת התבוננות מרוחקת ומגוננת מפני כאבה ורגישותה של קובליו, תוך התקרבות היוצרת את חווית התלישות, הכאב, והאהבה הרבה המושקעת בפרגמנטים של בני משפחה וזיכרונות ילדות.
קובליו משתמשת בכמה שפות בו זמנית. הראשונה היא שפת האקוורל הציורית, הכוללת מים, צבע ומשיכות מכחול. האקוורל רגיש ו"נפשי", ומתאר את שפת הנפש החשופה והשברירית. הייתי יכולה להשוותו לפורצלן, מפני ששני החומרים דורשים מיומנות ושליטה בחומר קפריזי ועדין למגע, בניסיון לבטא את נימיו הדקים. נוכחותן של דמויות או אובייקטים משמעותיים שמקבלים תוקף צבעוני, תלת מימדי או רישומי, נוגדת את חוקי האקוורל הקלאסיים. בכך משרת הדף בכללותו את כוונת המיקוד של האמנית. לצד האקוורל משתמשת קובליו גם בטכניקה של ציור תלת-ממדי וברישום. נוגעות ללב הדמויות הצצות מן הרקע האקוורלי כמו הבזקי זיכרון. השכחה מיוצגת בשפת האבסטרקט האקוורלי על גווניו האפורים העשירים, הזיכרונות באמצעות הציור התלת מימדי צבעוני וברישום שחור של תנועות היד. כך על דפי הנייר. הקיר עצמו זוכה לביקורה של רקדנית בקו אחד, ספק הדפס ספק רישום ומילים כתובות וציוריות. עד כאן שפות אמנות חזותית.

פרט מעבודה של איריס קובליו

(המשך…)

בלו סמיון פיינרו – פרט מתוך מיצב (כל התצלומים: מתוך התערוכה "עשן ואפר", גלריה דנון, דצמבר 2008).

"[...]
חָלָב שַׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבׂקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים
הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֵת הַמָּוֵת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
הוּא קוֹרֵא הַאפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנוֹר וְאַחַר תַּעלוּ כֶּעָשָׁן בָּאוִיר
וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לׂא צָפוּף
[...]"
פאול צלאן, מתוך "פוגת-מוות" (תרגום: שמעון זנדבנק)

שִחֵק המזל לג'אן פיינרו, אביו של האמן בלו סימיון פיינרו. האב היה אמור להצטרף לאנית המעפילים "סטרומה" אלא שלא היה לו די כסף להצטרף להפלגה שהפכה למסע-מוות. הוא גורש למחנה-כפיה בטרנסניסטריה בהיותו סטודנט באקדמיה לאמנות בבוקרשט. במשך כשלוש שנים צעד עם יהודים אחרים ממחנה למחנה, חי בתנאי עוני וסבל, סלל כבישים, נשא אבנים בעבודת פרך ובתנאי מחיה ירודים ביותר. גבר על הקור, החולי והרעב שהפילו חללים רבים ושרד. מזון, אם היה, היה במשורה, למד הבן מסיפוריו של האב ואת הקמח, ללחם שֶאָפו, הפיקו משערות-קש של מטאטא. חווית הפחד היתה מתמידה. מעולם לא ידעת את סיומו של יום. מתוך רכבות שחלפו על פני קבוצות העובדים היו נורות לעברם יריות ופוגעות בהם. והורגות. ג'אן נצל בנס. נפצע רק ברגלו. הוא נשאר ברומניה, דבק בדרך הקומוניסטית, באשליה שהיהודים יזכו לשוויון-זכויות תחת משטר זה. ברוח זו לא המשיך אחרי המלחמה בלימודי אמנות אלא בחר באדריכלות– זהו זמן בניה, סבר. בשנת 1973, כשהיה בלו כבן 13 שנה, עלתה המשפחה לארץ. (המשך…)

בכניסה לתערוכתו של בועז ארד "ווזווז", שהוצגה בשנת 2007  במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, קיבלו את פני הצופה ארבעה ציורים של צלב קרס, ועל רצפת החדר הוצג שטיח בדמותו של היטלר המזדקן. התערוכה מהווה דוגמא טובה לשיח השואה הפרובוקטיבי הרווה באמנות הישראלית מאז אמצע שנות התשעים, הכולל דימויים נאציים המככבים בקביעות ובריש-גלי.
דימויים נאצים אמנם הופיעו באמנות המקומית בעבר, אבל פריצתם וקבלתם כנושא לגיטימי ובעל נוכחות היא תופעה חדשה יחסית. דוד וקשטיין, בתערוכתו פיצוץ (מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2003), הציג קריקטורות אנטישמיות שבהן מופיעה דמותו של היטלר. בעקבות פניות נזעמות של מבקרים בתערוכה, רבים מהם ניצולי שואה, הוחלט להסיר מהתערוכה כמה ציורים שבהם מופיע צלב קרס.
שנים ספורות מאוחר יותר, התופעה של אמנים ישראלים המטפלים בשואה באופן פרובוקטיווי הפכה שגורה. כך האמנית דינה שנהב הציגה  בביתן הלנה רובינשטיין דמויות קצינים נאצים העשויים  מחרוזים, יואב בן דוד הציג ציורים  בהן מופיעה "אליס בארץ הפלאות" מלווה בשני חיילי אס. אס. דב אור נר רשם סצנות מיניות בכיכובו של היטלר, ואליהם ניתן להוסיף כמובן גם את רועי רוזן, זויה צ'רקסקי ותמי בן תור.
ההמולה שחלה סביב תערוכתו של וקשטיין בעבר, מול השקט ושוויון הנפש  בו התקבלה  תערוכתו של ארד מאוחר יותר, מעלה תהיות בדבר השינוי המהיר ביחסה של החברה לנושא הנדון. (המשך…)

הסופר ג'יימס גרהאם באלארד, שחיבר בין היתר את הספרים "קראש" ו"אימפריית השמש", מת היום בגיל 78 לאחר מחלה ממושכת. לפני שנה וחצי פרסמנו במארב מוסף מיוחד בעריכת אורי דרומר שהוקדש ליצירתו של באלארד והשפעותיה, וכלל מאמרים על יצירתו, עבודות שנוצרו בהשראתו ותרגומים ראשונים לעברית לשלושה סיפורים שחיבר. אנו מפרסמים פה שוב את דבר העורך שהופיע לראשונה כאן.

"ספר מעמיק ומטריד", כתב ויליאם בורוז על "תערוכת הזוועות" של ג'יימס גרהם באלארד. "חקירה מדויקת של מנתח הבוחן את השורשים הלא-סקסואליים של הסקס… הקו בין הנופים הפנימיים והחיצונים נשבר… אנשים עשויים מדימויים… ספר זה הוא חומר נפץ".
הטקסט הזה היה המפגש הראשון שלי עם שמו של באלארד. את "תערוכת הזוועות" עצמו רכשתי רק שנים מאוחר יותר, אך המלים נשארו חרוטות בזכרוני. זה היה לפני למעלה מעשרים שנה, ואני הייתי בתחילת דרכי בלהקת דורלקס סדלקס. היתה זו תקופה של גילוי ועיצוב תודעה, ועל עטיפות התקליטים של הלהקות שאהבתי הוזכרו שמות יוצרים ששימשו להם השראה. השילוב בין השמות לבין הדימויים, המוזיקה ומלות השירים שילהב את הדמיון, ואחד השמות האלה היה, שוב, שמו של ג'יימס גרהם באלארד. אלה היו שנות השמונים. בישראל החלה אז מלחמת לבנון, וכן עלייתו של הימין הקיצוני ובראשו הרב מאיר כהנא. אז התחוללו גם פרשת קו 300, משפט דמיאניוק, האינתיפאדה. היה לי ברור שמה שמספרים בעיתונים בטלוויזיה מפוברק. רציתי לדעת מה הולך מאחורי הקלעים. בספרות של באלארד ושל עמיתיו מצאתי את הרמזים. (המשך…)

אלכס קרמר - שמאן. חיתוך עץ, 25/29 ס"מ

יש כאלה, שנתחלפה צורתם ואז לעולם ינצרוה.
אפס זכו אחרים להמיר את צלמם מדי פעם:
אלה דרכיך, פרוטוס, שוכן-ים, החובק את הארץ!
פעם יראוך כעלם ופעם ככפיר שוחר-טרף,
פעם תזעם כחזיר ופעם יד-איש לא תיגע בך:
פתן אתה! ולפתע – כשור תנגח בקרניך!

אובידיוס, מטמורפוזות, ספר שמיני
תרגם לעברית: שלמה דיקמן, מוסד ביאליק: ירושלים, 1965

פני אדם הופכים לנוף, זרמי נהר הופכים לידיים, עץ שהוא גוף, גוף שהוא כלב-זאב דוהר, חתול-נמר שהוא צורה מתפשטת. ההשתנות היא החיים, העצירה היא מוות. 
מטמורפוזה תמידית היא הליבה של חיתוכי-העץ שיצר אלכס קרמר בסדנת ההדפס במהלך השנה האחרונה. חיתוכי-העץ יוצרים רשמים החוברים אחד לשני בקצב מדוד, כמעט בלי משים; משפטים חזותיים שביסודם סערה אך הווייתם היא של נשימות מתונות, פסיעות מהורהרות. הם נוצרו בהמשך לסדרות של הדפסי-רשת המתארים נופים דמיוניים ומציאותיים ולספר-אמן המשלב הדפסים ושירים מפרי עטו שנוצרו בהשראת גיא בן-הינום שבירושלים. זו הפעם הראשונה שקרמר יוצר בחיתוך-עץ, וההחלטה לעבוד בטכניקה זו הייתה כמעט אקראית: כשסיים את העבודה בדפוס-רשת, הציע לו אריק קילמניק, מנהל הסדנה, להמשיך ולהתנסות בחיתוך-עץ – "מתאים לך", אמר, וקרמר התלהב ומיד ניגש לעבודה. ההדפסים הראשונים – של דמויות בחלל – היו בבחינת בדיקה של המדיום: הבנת קווי הזרימה של העץ, התחקות אחר האחיזה של היד בחומר, פענוח הקשר בין המצע להדפס. קרמר החל לאסוף עוד ועוד חתיכות עץ, שהפכו מיד לעצים, לחתולים, לפרצופים. הוא עבד על חיתוכי-העץ משבוע לשבוע, ואלה התגבשו אט-אט למכלול של כשישים הדפסים.
כיצד קרה שעד עכשיו לא יצרת בחיתוך-עץ, למרות שהטכניקה מתחברת לעבודות שלך באקספרסיביות ובכוח שהיא מאפשרת? 
מן הסתם בגלל שטכניקה זו דורשת תכנון מינימלי. על פי רוב אני מצייר ישירות על הבד, הנייר או לוח התחריט ומעבד את הדימוי במהלך העבודה. חיתוך-העץ אינו מאפשר זאת: לא ניתן לחזור אחורה, כמו בדפוס-רשת או בתחריט, או להעלות שכבה חדשה על ישנה. בחיתוכי-העץ אני חייב לכן להכין רישום מקדים על נייר או על משטח העץ עצמו.  (המשך…)

השנה תארח הביאנלה בונציה לראשונה ביתן פלסטיני. בג’רדיני, כידוע, כבר מזמן אין מקום לביתנים נוספים, עירית ונציה מתעקשת לא לאשר בניית ביתנים חדשים, ומדינות רבות נאלצות למצוא תחליפי ביתנים ברחבי העיר. בדרך כלל זה פתרון בכלל לא רע: פאלאצו מקסים ומתקלף פה, כנסיה ישנה (ותמיד מקסימה) שם. הביתן הפלסטיני ימוקם במנזר מהמאה ה- 15 בכיכר סן קוסמו (S. Cosmo) באי גו’דקה, מעברה השני של התעלה הגדולה.

את הביתן אוצרת סאלבה מיקדאדי (Salwa Mikdadi), אוצרת אמריקאית-פלסטינית, אשר פועלת מזה שנים לקידום אמנות ערבית. היא למדה בבירות, אחר כך נסעה להמשך לימודים בארה”ב ומתגוררת בברקלי. כיום היא בירושלים, שם היא יועצת מטעם מחלקת הפיתוח של האו”ם לגלריה אל-חואש (Al-Hoash), בה היא רואה צעד ראשון לקראת הקמתו של מוזיאון לאמנות פלסטינית.

סיפורו של הביתן הפלסטיני החדש מרתק: השילוב של אמנות ופוליטיקה שקוף ונוכח על פני השטח, השחקנים הראשיים מתמרנים בין עולם האמנות לעולם הפוליטי. ממה שנמסר עד כה בהודעות לעיתונות, במנזר בונציה יציגו 7 אמנים פלסטינים, חלקם פעילים ומוכרים, חלקם פחות. הכוונה היא לפתוח במקביל לתערוכה בונציה 6 תערוכות זהות במוסדות תרבות ברחבי הגדה המערבית (גלריה אל-חואש, מרכז אל מ’מאל, שניהם בירושלים המזרחית, המוזיאון לאמנות באוניברסיטת ביר זית ועוד). בתערוכות הנילוות יוצגו העתקים של העבודות המקוריות מונציה, למען האוכלוסיה הפלסטינית תחת כיבוש (כך בהודעה הרשמית של הביתן), למען אלה שאינם יכולים להגיע לונציה אך מעוניינים להשתתף בחגיגה של האמנות הפלסטינית. ללא ספק רעיון מקורי, ממנו נובעת העדפה ברורה של המסר הפוליטי על פני אחד הערכים הבסיסיים של האמנות – המקור. (המשך…)

"הקרנת סרטה של רחל לאה ג'ונס "500 דונם על הירח" במסגרת התערוכה "על המקום" (אוצרת דנה תגר-הלר) שמוצגת כחלק מפסטיבל אקוספרה בעין הוד (12-14 באפריל), נפסלה ברגע האחרון על ידי מארגני הפסטיבל", כך נכתב בהודעה שנשלחה אתמול (שבת) מטעם ארגון "אמנים ללא חומות". "500 דונם על הירח" הוא סרט תיעודי על הכפר הפלסטיני עין חוד, שנכבש ופונה מתושביו במלחמת 1948 והפך לכפר האמנים "עין הוד". הסרט מספר את סיפורם של תושבי הכפר המקוריים, שלאחר גירושם התיישבו על גבעה במרחק קילומטר וחצי משם והקימו את מה שהיה עד לא מזמן "כפר בלתי מוכר" בלי מים, חשמל וכביש גישה. הסרט אמור היה להיות מוקרן במסגרת פסטיבל ש"נועד לעודד מודעות למושג האקולוגי "קיימות", המכוון את האדם לחיים מתוך אחריות לסביבה על מנת לאפשר את קיומם של הדורות הבאים", כדברי הודעה לעיתונות ששלחו מארגני הפסטיבל. עוד מצויין בהודעה כי תערוכת האמנות המוצגת במסגרת הפסטיבל ביקשה "לבדוק את היעדרו היחסי של נושא הקיימות מהשיח האמנותי בישראל". המושג "היעדר יחסי" מקבל משמעות יחסית משהו לאור שיחת הטלפון שקיבלה ג'ונס לפני שבועיים מאחד ממפיקי הפסטיבל, ובה נמסר לה שסרטה נפסל להקרנה בפסטיבל, בין השאר משום ש"אינו יושב בגרון".  

אוצרת התערוכה דנה תגר-הלר משתדלת להיות זהירה ומספרת שההחלטה לפסול את הסרט נעשתה ע"י יזמי הפסטיבל ובניגוד לדעתה ולתפיסתה האוצרותית והחברתית. את הודעת הפסילה קיבלה תגר-הלר כשבוע וחצי לפני פתיחת התערוכה. בתשובה לשאלה אם לא חשבה לבטל את התערוכה בעקבות המעשה היא עונה שבשלב מאוחר כל-כך לא ניתן היה לעשות זאת, אך לו ידעה מראש כי עבודות שתבחר לתערוכה יפסלו מטעמים פוליטיים, לא הייתה אוצרת את התערוכה. 
בתשובה לדברים טוען ניב הורוביץ, מייסד שותף של הפסטיבל ותושב עין-הוד, כי הסיבה לפסילת הסרט אינה פוליטית אלא טכנית. "זו תערוכה שמוצגת בחוץ, בשמש, וזה לא הפורמט המתאים להקרנת סרט תיעודי של 45 דקות. אין לנו שום בעיה לעסוק בנושא ואני גם לא חושב שהסרט עד כדי כך פרובוקטיבי, אבל זו לא דרך רצינית להתעסק בעניין. אנשים מסתובבים פה בין העצים. מי יעצור מול טלוויזיה שמקרינה בחוץ סרט באורך שלושת-רבעי שעה?
זה לא הנימוק שנמסר לאמנית ולאוצרת.
אם מסרו להן משהו אחר זו הייתה טעות.
ידעתם שהתערוכה כוללת וידיאו. מדוע הוחלט לפסול את הסרט רק בימים האחרונים?
צוות ההפקה לא עסק בפרטים הקטנים של התערוכה בשלבים המוקדמים ורק בישיבות האחרונות הבנו במה מדובר.

על פניו נראה שיש הגיון בדבריו של הורוביץ, ויתכן שראוי היה לשקול את מגבלות התצוגה מבעוד מועד, אולם תגר-הלר דוחה את הטענה ומספרת שעבודות וידיאו של חן שינברג ואורי ניר לא נפסלו והן מוקרנות בחוץ בלי שום בעיה. הורוביץ מספר כי פעילויות רבות המשותפות לעין-הוד ועין-חוד נערכות על בסיס קבוע, ובמסגרת הפסטיבל יגיע מוכתר הכפר מוחמד אבו-הליג'ה לחתום יחד עם תושבי הכפר היהודי על הצהרת ארגון אונסקו על מחוייבות של הדור הנוכחי לדורות הבאים. על כך כותבים אמנים ללא חומות כי "בעוד שברמה העקרונית אמנים ללא חומות תומכים במסמך שכזה, נראה כי כל ניסיון של מארגני "אקוספרה" להתחבר לאמנה העוסקת ב'קיימות' לאחר פסילתו של סרט המתייחס לנושא באופן מקומי ומעמיק, הנו מעשה צבוע".

בערב השלישי של פסח, הרביעי באפריל 1969, ביום השנה לרצח ד"ר מרטין לוטר קינג, התכנסו מאות אנשים מקהילות דתיות ואתניות שונות בכנסיה של הקהילה השחורה בלב הבירה האמריקאית – וושינגטון די.סי, כדי לחגוג יחד את "סדר חירות" (Freedom Seder) הראשון. סיפור היציאה מעבדות לחירות והשחרור מעריצתו של פרעה שולב בסיפור המאבק של אמריקה השחורה לחירות, ובמאבקם של עמים לשחרור בכלל.
שנה לפני הסדר, יום לאחר רצח ד"ר קינג, הועלו חלקים מוושינגטון באש על ידי המון זועם של מפגינים שחורים. צבא ארה"ב הטיל עוצר על העיר (שלמעשה הושם רק על שחורים) וכשהגיע מועד פסח שבוע לאחר מכן, הניעו המהומות את הרב ארתור וסקוב, שהיה אז סטודנט ופעיל בתנועה לזכויות האזרח, לחבר את סיפור יציאת מצרים לסיפור עירו העולה בלהבות. (המשך…)

הטקסט הבא נכתב עבור מארב-אנגלית ועוסק בתערוכתו של הצייר מרטין קיפנברגר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק.
מכיוון שאתר מארב החדש עדיין בבנייה אנו מפרסמים אותו כאן. קריאה מהנה.

Press all images to enlarge

Martin Kippenberger, The Problem Perspective
MOMA, New York

I can't cut off an ear every day…" once said Martin Kippenberger, the mythological bad boy of the art world who lived fast and died young at the age of 44. Both in art and in life, often leaking into each other he was a rude entertainer repeatedly kicking and pulling at the boundaries of artistic good taste and social acceptability. This first retrospective of his work in the United States, which made its initial appearance at MOCA in Los Angeles and currently occupies the MOMA's 6ths floor galleries, sheds some light on a prolific and exuberant career that has gotten relatively little exposure in the Unite States.

Installation view of Martin Kippenberger's Spiderman Studio (Spiderman-Atelier), 1996, at The Museum of Modern Art, 2009 Wood, metal, plastic, Plexiglas, mirrors, bronze, Styrofoam, painted canvases, vodka bottle, and balsa

(המשך…)

מזאצ'יו - הגירוש מגן עדן, 1425. ציור קיר בכנסיית סנטה מריה דל קרמינה.

1: בדומה לחנויות הספרים המשומשים בלונדון, שבעליהן מקפידים לשמור על יחס הולם בין הבלגן השורר במקום למידת הפופולריות שלו באמצעות מראה תמידי בסגנון "אנחנו בשיפוצים – מתנצלים על ההפרעה", כך גם מוזיאון האופיצי, שהתורים המשתרכים מחוץ לשעריו גם בחורף אינם מרמזים על ההזנחה הפושה ברבים מחדריו. צבע הקירות ישן, מוכתם ומתקלף, התאורה אינה מקצועית, החדרים קרים והשומרים המסכנים מכורבלים במעיליהם. על מקצת השלטים מופיעים כיתובים באנגלית רצוצה, ההסברים דלים מאד, ורובם אינם נוגעים ליצירות אלא לאופן וזמן הגעתן למוזיאון. האופיצי הוא מוזיאון-מחסן ענק. מה שלא נכנס לחדרים מוצא את מקומו על קיר המסדרון, ואם לא שם אז תחת קו החיבור בין הקיר לתקרה. המון דיוקנאות אנונימיים מסתופפים שם ומחליפים מבטים מעל ראשי המבקרים.
באופיצי ובמוזיאונים אחרים בפירנצה יש תחנות התקהלות קבועות. אמנות הרנסנס באיטליה מזוהה קודם כל עם חמשת הגדולים שלה – מיכלאנג'לו, דונטלו, רפאל, ליאונרדו דה-וינצ'י, בוטיצ'לי, ובאופן טבעי אנשים נעצרים לפני עבודותיהם ומדלגים על אחרות. אמרת איטליה אמרת דוד, הקאפלה הסיסטינית, המונה ליזה (גם אם היא מוצגת בלובר), המדונה של רפאל, ונוס של בוטיצ'לי. מי שנותרו לחסדי תלמידים לתולדות האמנות ותיירים חרוצים במיוחד הם אמנים גדולים כמו ג'וטו ותלמידו גאדי, מזאצ'יו ומזולינו ורבים אחרים שלא זכו שצב נינג'ה יישא את שמם ועבודותיהם יוצגו על תחתיות לספלים ושומרי מסך, וזה חבל, משום שאמנותם של אלו אינה נופלת במאום מזו של חבריהם המאוחרים יותר, ומבחינות רבות היא אף מסקרנת יותר. (המשך…)