העיר מהי? צומת בחלל-זמן, שבה נפגשות בעיקר התרחשויות תרבותיות. היא מפגש של ההיסטוריה עם עצמה, של אנשים מכאן ומשם, של עבר והווה ועתיד. העיר היא מספר עצום של אירועים שמתנגשים זה בזה כמו חלקיקים במתקן האצה: תל נמלים שוקק חיים, כוורת ללא מלכה. כי המלכה היא האמנות. והגיע הזמן לומר את זה, אומרת ליאור שטיינר בציוריה האחרונים, ציורים גדולים המתארים סצינות אורבניות. האמנות קודמת לכל, היא בוראת את החיים, היא ממציאה את העיר, היא נוכחת בה כל הזמן ומעניקה לה ממשות.
"אמנות אורבנית" הפכה בשנים האחרונות לכמעט תת-זרם של אמנות עכשווית, ומי שעוד לא פתח גלריה המוקדשת כל כולה לאמני רחוב, עורך מדי פעם תערוכות המציעות אמנות המתייחסת לכל הפחות למרחב העירוני. בשנות החמישים והששים היו אלה ציורי קיר ענקיים, בעיקר בדרום אמריקה. אחר כך צמח הגרפיטי ומיצבים למיניהם, וכל אלה מוצגים במקומות שבהם תנועת אנשים מרובה – כמו ערים גדולות. כך זה היה ויהיה. האמנות והעיר שלובות זו בזו, תומכות זו בזו ויוצרות זו את זו לסירוגין וללא הרף.
התמונות של ליאור שטיינר עמוסות פרטים וגדושות אנרגיה. הן מלאות סתירות פנימיות ומסקרנות בשל אי-הלכידות שבהן. חלקי גופים בתנועה מופיעים ונעלמים, נמחקים ושבים לתחייה; המישור הציורי נחתך שוב ושוב על ידי מישורים אחרים, הנמצאים בתוכו ומעליו.
ליאור שטיינר - "היתוך", שמן על קנווס, 2009, 2.00X1.40
דמות של אדם (זקן?) שרועה על הכביש במעבר החצייה – ואבני השפה על המדרכה חוצים את גופו כאילו היה ציור על הכביש, ולא אדם. ציורי קיר מופיעים במקום מודעות פרסומת (הציורים על הקירות הם כמו חלונות שנפתחים אל מרחב וזמן אחר, או כמו השתקפויות בתוך מראות, שאינן משקפות דבר זולת המצוי במעמקיהן); האנשים קטנים מדי או גדולים מדי יחסית למיקומם בתוך המסגרת. לכל זה יש ודאי גם פסקול, מוזיקה שמלווה את הכול ואולי ערבובייה של מוזיקה מכל מיני מקורות בעת ובעונה אחת. יש בציורים המון תנופה, הם דחוסים ואינטנסיביים, ובכל זאת מורגשת בהם קלילות. הצבע השולט הוא אפור דווקא – מעורבב מכל הצבעים – ועליו כתם צבע עז, דומיננטי, כמו פרחים בתוך הבטון, הטחות צבע ונזילות. הנושאים החוזרים הם ציטוטים מאמנים אהובים, מתולדות האמנות, דימויים של מלחמה, מטוסים, טילים עפים, ולצדם המון אנשים, מכוניות, לוחות מודעות, מכסים את רחובות העיר.
הכול קורה על הבד שלה כתאונה פנטסטית (אולי תאונה מתוכננת היטב בידי כוחות שלא נעמוד על טיבם) בכיכר העיר. אולם זוהי רק אפשרות של עיר, נוף פנימי, תערובת אסוציאציות פרטיות. יש בציורים סיפור והוא נוגע באמנות הציור, ובתולדות האמנות, ובהיסטוריה האישית והקולקטיבית. זה סיפור על בני אדם כעל יצירי דמיון, על הנזילות והנדיפות של הממשי.
ריקוד האמנית והמטאטא
ב-"Dance Me" דמות מוזרה של ספק-אמן, ספק-איש ניקיון, עם מברשת ענק, עומדת במרכז התמונה כשלרגליה ציור – ציטוט מתוך "המחול למנגינת הזמן" של פוסן. זוהי דמותה של האמנית כמנקה רחובות: היא משלימה את ניכוס המרחב העירוני על ידי האמנות, מנקה את העיר מהלכלוך הוויזואלי ומנסה להשליט סדר.
מזה כמה עשורים מנסה האמנות שוב ושוב להשתלט על המרחב הזה; ליאור שטיינר מציעה אלטרנטיבה חלומית. החלל הציבורי חייב לחזור ולהיות טהור, להציע חיבורים ועניין אמיתי, מדורת שבט תחת מדורת ההבלים. היא טוענת: אם גרפיטי – אז הצהרתו של היוצר. אם שלטי חוצות – אזי צריכים להיות בהם תכנים אמנותיים. היא תובעת בחזרה, בשם האמנות, את הרחוב שנעשה פראי, זר, מנוכר, קודר ואלים.
את האפור מפוגגים כתמי צבע עזים, התזות צבע חולמניות ביד מכוונת המאזנת בין שליטה לחוסר שליטה. אמירותיה מפוזרות כעין גרפיטי ענקי על קירות של חניונים ובחזיתות מרכזי הקניות.? ברקע נעות דמויות שנראות כקפואות בזמן. חלקן כמרחפות. הן עשויות להיות ציור קיר או תפאורה, ולא דמויות ששייכות לחלל ה"אמיתי" של הציור. האם זו דמות אדם, או סתם דימוי של "האיש ההולך" מן האור הירוק ברמזור? האם זו כניסה לבניין, או רק ציור-אשליה על קיר? האם הדמות במרכז יוצרת את הציור, או שמא מוחקת? והאם אפשר למחוק בכלל?
הציור שעל הכביש כה צבעוני שהוא מזדקר מייד לעין על רקע המשטח האפור, שתופס כמעט שני שלישים מן התמונה. פרט להעמדה של האמנות כתרופה לאפרוריות החיים, יש בציור יותר ממשות, ובמקום שהוא ישמש רקע להתרחשות הוא-הוא ההתרחשות עצמה. דומה שכל היתר זניח; העוצמה הטמונה במעשה האמנות מתגברת אפילו על דמותו של האמן המחולל את "המחול".
Dance Me, שמן על בד, 2009. 1.70X 1.40
מרכז קניות מעוטר בדמויות השאולות מהאמן רוברט לונגו, הביטלס חוצים את מעבר החצייה – ו"מערבה מכאן" הומה געגועים למקום אחר ולעיר אחרת, ואף על פי כן הרי זו אותה העיר בדיוק בכל מקום, והגעגועים הם חלק ממנה. העיר של ליאור שטיינר היא לא מקום, אלא מצע שעליו היא מניחה את אוסף המשאלות שלה. אלמנטים של פנטזיה שכיחים באמנות העכשווית; הם מרמזים על טיבה של המציאות בימינו. העיר היא יציר של הדמיון ויצירת אמנות כשלעצמה.
אין ספק שהאמנות מצביעה על כיוון – על בני האדם לשוב אל חלומותיהם. כי בעידן הנוכחי נראה כי האמנות מושפעת יותר מדי מלוחות מודעות ומפרסומות טלוויזיה ועיתונות. ולעתים קרובות מדי הופכת למעין דימוי ריק, חד ממדי. ניכרת כאן הכוונה לעשות את ההיפך מזה: לקחת את הדימויים הריקים ולצקת בהם משמעות, לתת בהם טעם וריח, למזוג לתוכם עונג וייסורים וכמיהות לב.
האמנית מוותרת מכל וכל על ציור "נכון", על ריאליזם, על תכנון. "ריאליזם זה משהו שבא לי בקלות, למרות שלא למדתי מעולם לצייר כך. אחרי שמתחתי את גבולות היכולת שלי, החלטתי לשנות את הטכניקה שהגבילה אותי, למרות שידעתי שאני משנה את קהל היעד. השינוי החל בהתנסויות, דברים שאני לא מכירה או לא רגילה, כשאני משנה את האחיזה במברשת ובמחשבה. זה מרגש אותי, לתת לעצמי לצייר כמו ילדה, אבל עם המון ביקורת, ממקום של תודעה בוגרת, ופתאום הביקורת עוקפת.
הציור נבנה באטיות, משך שבועות או חודשים, לפעמים שכבות שקופות לגמרי, כמו צבעי מים, ולפעמים אטומות לחלוטין. התהליך כולו גלוי בגלל הנטייה לא למחוק ממש, אלא להשאיר עקבות. כך נותר משהו מהקסם הראשוני והספונטניות של עבודת רישום.? "זה סוג של שליטה בחומר וגם מצד שני שליטה של החומר בי. יש לי הפתעות ממנו. נוצרות צורות כאילו מעצמן וזה מוליך אותי. אני רוצה להכיל את שני הקצוות, למחוק, לצייר ולמחוק שוב, להתבונן עוד ועוד, להעמיס ולדלל, נוצר חומר עצמאי שמחליט בעצמו, כי הרי יש לו חיים משלו".
יש דמיון בין דרך הציור של ליאור שטיינר לבין העיר עצמה: כמו הזיכרון וההתנסות, השכבות הן חריטה בזמן, הצטברות של משקעים. שום דבר לא אבד, לא נשכח, לא באמנות ולא בחיים; ואסור שיישכח, כי המרקם הזה הוא הכל, בלעדיו מתפוררים החיים ואין על מה לדון, להתווכח או ללהג.
פולוק על המדרכה
"אני מאמינה שכל ההתעסקות שלי עם סביבה היא מפני שמצאתי מקום בטוח בפנים. גדלתי בבית הממוקם על צומת עירונית ראשית, באזור קניון איילון על גבול רמת גן ובני ברק, קומה חמישית. רעש התנועה היה מחריש אוזניים והוא חדר לי למערכת הדם. חייתי עם רעש פנימי המון שנים, ולא רק בגלל הצומת ההיא. נופים אורבניים זה סוג של חזרה לנוף ילדותי. מבחינה ויזואלית ברור ששסביבה כזו מרתקת אותי, אבל מבחינת תוכן העבודות, אני מרגישה שזה מתחבר לשייכות, שורשים. חיפשתי את הבית השקט עם ציוץ הציפורים ותחושת השייכות בחלק גדול מחיי, ובסופו של דבר מצאתי את אותו הרעש בעבודותיי, אבל כשזה מתוך בחירה, זה מתנגן אחרת".
"ללא כותרת", שמן על קנווס, 2009, 1.60X1.40
היא מתיזה צבע, מרססת, מטפטפת ומורחת, מין בעבוע ויזואלי בלתי פוסק המחקה רעש של עיר. באחת התמונות נעשתה מחווה לאיש ההתזות, ג'קסון פולוק בכבודו ובעצמו, שיושב בפינת הרחוב ומגיר את הצבע בתנועות מדודות. על הקיר שמאחוריו מתנוסס ציור: טור עצום של מכוניות הנעות בכמה מסלולים; מעל לכל זה מרחף חלקו התחתון של סוס. קו סוריאליסטי מחבר בין התמונה שעל הקיר מאחורי הצייר לבין התמונה ה"אמיתית", מחבר בין הזמנים, בין האמנים, בין ההתזות של פולוק לאלו של ליאור שטיינר. היכן בעצם נמצא פולוק? ברחוב עירוני כלשהו, או בחצר ביתו? אין שום דרך לדעת. הוא נמצא בתוך הציור שלי, תאמר הציירת, ברוח וגם בפועל ממש.
וכך נמשכים הציטוטים – מתולדות האמנות ומתחנות תרבות פרטיות, מסקיצה חפוזה ועד להעתקה אובססיבית מן המקור. האמנות הוותיקה נוכחת ברחובות העכשוויים של העיר, מפעילה אותה, צופה בה דוממת ומהורהרת, מוטמעת היטב באבניה ומרצפותיה. יש ציטוטים ישירים (מיכלאנג'לו, פוסן), ויש השראה ברמות שונות (מפיטר ברויגל, דרך אנסלם קיפר ועד מריק לכנר). היא מודה בהתלהבות שהיא "מצטטת סדרתית ואין לי בעיה עם זה". ציורי אמנים אחרים מניעים, מטלטלים, משפיעים. "אני משלבת, שותלת, ומדברת בעבודות שלי עם האמנים ועם הביוגרפיות שלהם, אולי זה צורך שלי בעוגן, אולי בשביל לחשוף ולספר".
הציורים מזכירים את הקולאז'יות של מארק שאגאל וגם של יאיר גרבוז, את החומריות הדשנה והנחת הצבע הגסה של ה"ציור הרע" ואת העמלנות התוססת, הססגונית, אצל דנה שוץ. הציטוטים שלה הם מעבר לניסיון להשתייך, למקם את עצמה בתולדות האמנות; הם מצביעים על היות האמנות ציטוט בלתי פוסק, וגם דרך אחרת לכתוב את ההיסטוריה.
Send Me Some Flowers, שמן על קנווס, 2.30X1.40 ,2009
ב-"Send Me Some Flowers" הדמות המרכזית היא חתול לבן הניצב לו על קיר מרומז, ומשקיף אל מעבר חצייה; מאחוריו, על מרפסת גבוהה יותר, עומדת דמות אדם; מחיקה נושרים פרחים צבעוניים וזוהרים על הרחוב האפור. מספר אנשים על המדרכה נוהרים לעבר הבניין. ההתרחשות בלתי רגילה, ישנה תחושה של תיאטרון רחוב, או שהקרקס הגיע העירה – חתולים מאלפים בני אדם, וכתם ורוד זוהר וחסר צורה, אולי תופעת לוואי של השלכת הפרחים, מתפשט על הכביש ומכתים גם את הקיר שעליו ניצב החתול. דמותו הענקית משרה אי-שקט. יש כאן חדווה וטירוף, ושביב אימה כבושה, גם בשל האדישות שבה מתקבל כל המחזה.
האמנות תמיד היתה חיפוש, בעיקר חיפוש של זהות עצמית בתוך הקולקטיב, והעיר היא השדה האידיאלי לחיפוש הזה, שכן גם על העיר ניתן לומר את אותו הדבר (סן פרנסיסקו, תל אביב, ברלין, יאמרו מעריציהן של הערים הללו, הם מקומות שמאפשרים לך להיות עצמך). העיר מרובת האפשרויות מנקזת אליה את ההתרחשויות, בדרכה גורמת להן, אבל האמנות היא המניעה אותן באמת. העיר של ליאור שטיינר נושמת אמנות, הווה ועבר; היא העיר שזועקת מקירותיה ומאבניה – אני חומר הגלם שלך וגם ההשראה, האנשים הם שקופים ולא-חשובים, חשובה האמנות לבדה. היא המקור לכל, היא בראה את כל הספקטרום הזה כדי שתוכל להתקיים. בלי האמנות אין משמעות לקיומה של עיר, ובלי עיר אין קיום לאמנות.
האמנית בסטודיו (תצלום: רומי שטיינר)
ליאור שטיינר עבדה לאחר הצבא כאסיסטנטית אצל רמי מאירי, צייר הרחוב התל אביבי, ואחר כך בציור תפאורות ובשלטים. היא החלה ללמוד ציור ב"מדרשה" בבית ברל, בגיל 30, לאחר שהייה ממושכת בחו"ל ולאחר שבנותיה גדלו קצת. "יכול להיות שהנטייה שלי לצייר בגדול באה מציורי השלטים. יש לי חלום לצייר על בד גדול מימדים, ציור מפורט מאוד, שהעבודה עליו תימשך שנים".
במקום זה החלה לאחרונה לעבוד על מיניאטורות, פורמטים קטנים מאוד – היא מסתובבת ואוספת אשפת בניין, חלקים שבורים של אינסטלציה, ומציירת עליהם. הכל עדיין ברמת ההתנסות, והיא לא בטוחה שהגודל הזה מסמן מגמה חדשה בציורים שלה לטווח הארוך.
לאחרונה הציגה בתערוכה הקבוצתית "הזדמנות ראשונה" בגלריה אגריפס 12 בירושלים. בשבועות הקרובים תשתתף בתערוכה "אורבני" בגלריה שטרן בת"א, וב"סטודיו פתוח" באותו סופשבוע, בקיבוץ גלויות 45, תל אביב.
