ניידות הסדק

ניידות הסדק

רלף הומן, אמן ואקטיביסט הפועל בגרמניה, מציג במאמרו "ניידות הסדק" את פעילותו של איגוד schleuser.net – מיזם אמנותי ופלטפורמת עבודה משותפת לאקטיביסטים, אמנים ומומחים מקצועיים. המיזם הוקם כדי לספק את הצורך בהצגת נתונים שיטתית לציבור הרחב לגבי ניעות והגירה ולהציג את האינטרסים למעבר חופשי בשדה הכלכלי ובשדה זכויות האדם, ועוסק בסוגיות הגבולות, ההגירה ומעמדם ה"לא חוקי" של בני אדם. במסגרת הצגת הפרויקט מעלה הומן שאלות חשובות הנוגעות לאמנים המשתייכים לכוח השולט ומדברים לכאורה בשם המהגרים המנוצלים, ומעלה רעיונות איך לעקוף את הבעייתיות שנוצרת במצב כזה.

מאנגלית: נועה שובל

פרויקט האמנות SCHLEUSER. NET והשאלה למי יש זכות לדבר בשם האחר.

schleuser.net הוא הכינוי של איגוד מקצועי פדראלי גרמני לתנועה בלי מסמכים („Bundesverband Schleppen & Schleusen”), וגם שם אתר האינטרנט שלו. מדובר בשדולה למען עסקים מסחריים הפועלים בפלח השוק העוסק במעבר גבולות בלי תעודות.

schleuser.net הוקם כדי לספק את הצורך בהצגת נתונים שיטתית לציבור הרחב לגבי ניעות הגירה וכדי להציג את האינטרסים למעבר חופשי בשדה הכלכלי, ובשדה זכויות האדם, שני שדות העומדות בבסיס כל יוזמה בחברה החופשית ובשוק החופשי.

בעולם הגלובלי, חופש המסחר וחופש התנועה, הזכות לתנועה בלתי מוגבלת ולעבודה בלתי מוגבלת  מהווים חוק בל יעבור לעושר עולמי. עבר זמנן של מדינות המציבות גבולות מיושנים בדמות חומות, שדות מוקשים, בדיקת דרכונים או פיקוח תנועה דיגיטלי. שחרור הגבולות מפקוח ממשלתי הוא צעד ראשון במעלה בפיתוח העולם החופשי וכו'.


Schleuser.net הוקם בשנת 1998 על ידי קבוצת אקטיביסטים ואמנים. במשך עשר שנים פעלו האמנים מנואלה אונברדורבן, פרידה הוק ואנוכי – צוות התקשורת שאליו חברו מדי פעם אמנים ואקטיביסטים –  לקידום ניידות ללא מסמכים.

הארגון התייחס למעבר הגבולות וחצייתם לא רק במונחי הגירה, אלא גם כאמצעי לבדיקת אפשרויות חילוף ושיתופי פעולה בין אמנות, מדע ופעילות פוליטית. ולכן, כשבאים לבחון את schleuser.net צריך לשאול איזה קול מדבר בשם מי ולאיזו מטרה? האם דיבר schleuser.net בשם הסוחרים, מבריחי הגבול, ה"קויוטים", בשם היזמים ה(נאו-)ליברליים ובעלי הרווחים? הוא שמא דיבר schleuser.net בשם המהגרים, הנוסעים הסמויים ואנשי הסירות?


schleuser.net לקח את הסמליות הקשורה במעבר גבולות, והרחיב אותה לאסטרטגיות הגמוניות, בין אם לשיח ולצורת החשיבה הניאו-ליברליים ובין אם לאמונה הניאו-ליברלית במדיניות הלובי בסצנה הבינלאומית. עם זאת, לא מדובר בארגון לא-ממשלתי המזנק לפעולה במקומות שאליהם השלטון לא מגיע, וגם לא בקבוצת אמנים הנחושה לצבור הון תרבותי. schleuser.net שימש כפלטפורמה לעבודה משותפת עם אקטיביסטים ומומחים, תוך חלוקת משימות במערכי הסברה ספציפיים שבהם תרמו הנסיון של הארגון, או לפחות נקודת המבט שלו, ליצירת תנאים מוקדמים לפעולה משותפת ולהפצת ידע.

האיגוד המקצועי הפדראלי לתנועה בלי מסמכים schleuser.net, אימץ את המבנה הארגוני המקובל של קבוצות לחץ. אין מדובר רק בבחירה סמלית, אלא בנקודת זינוק להליך פרקטי. לדוגמא, schleuser.net ארגן כנסים ואסיפות כלליות וכפי שמצופה מחברה אחראית, תמך גם באמנות. בקיצור: מדובר בקבוצת אמנים המתחזה לאיגוד שפועל במרחב הכלכלי, עוסק ביחסי ציבור ובפוליטיקה, ובה בעת משתמש בנתינת חסות לאמנות כדי להשיג את מטרותיו האסטרטגיות.[1]

דוגמא מוחשית לכך היא ועידת מבריחי הגבול שנערכה לראשונה בגראץ, אוסטריה. הוועידה כינסה יחד אנשי אקדמיה, אמנים ואוצרים במטרה להתוודע לגישות שונות. דוגמא נוספת היא פרויקט “transit~waves” (גלים ניידים) של schleuser.net, תחנת רדיו FM קטנה ששידרה לנוסעים במנהרה החוצה את העיר. יצירת אמנות ציבורית זו עסקה במטפוריקה של מנהרות באופן כללי ובפרט בקשר שלה לאי-נראות, לאי-חוקיות, לתנועה לא מתועדת ול(חוסר) זהות עירונית. השידורים כללו תוכניות על הגירה ועל תנועה ללא תעודות.

המעבר הנוכחי מפיקוח על פוליטיקה לפיקוח על מסחר, מאסטרטגיות "מלמטה-למעלה", לאסטרטגיות "מלמעלה-למטה" מערב את הנהגת המדינה יותר ויותר בתחומים שהושפעו בעבר מיצרני תרבות כגון דת, תקשורת עצמאית, פרסום, אמנות וטכנולוגיה. כיום סוכנויות המדינה משגרות דימויים ציבוריים חדשים בניסיון לקבעם באופן בל יימחה בראשם של האזרחים, כבני לוויה להחלטות של מקבלי ההחלטות, או בניסיון לתפוש את תשומת ליבם.

דוגמא טובה היא ה IOM – הארגון הבינלאומי להגירה (International Organization of Migration); זהו ארגון בין-ממשלתי לניהול ולפיקוח על הגירה באירופה. ה-IOM השיק כמה קמפיינים נגד "הברחת גבול" באירופה המזרחית. במאמרה "גופות יפות – מִגְדָר, הגירה וייצוג בקמפיינים נגד הברחת גבול"[2], רוטוויקה אנדריאסוויק סוקרת ומנתחת בצורה מבריקה את הקשר שבין סחר בנשים ואזרחות אירופאית דרך בחינת כמה קמפיינים נגד הברחת גבול שהושקו באירופה הפוסט-סוציאליסטית. בתיאור הטכניקות המשמשות לייצור הדימויים, היא מצביעה על הבנייה סמלית וסטריאוטיפית מאוד של נשיות (קורבנות) וגבריות (פושעים) בקרב אזרחי מזרח אירופה. דוגמא נוספת היא הודעה ששוחררה לעיתונות מטעם משטרת הגבולות הגרמנית בשנת 2005. את ההודעה הרשמית על מבריחי גבול אכזריים שפעלו בחזית הגבול המזרחי של גרמניה ליוותה תמונה תחת הכותרת "האישה בתא הכפפות", שצולמה והודפסה שנים קודם לכן בארה"ב. infomobil_gak_bremen_3

בהיותו מיזם אמנותי, עסק schleuser.net בעיקר בדימויים הציבוריים שפורסמו מטעם מוסדות המדינה ובתחביר התרבותי שמאחוריהם, או במילים אחרות, ברעיונות שמהם הושפעו בין אם במודע ובין אם לאו. הקבוצה השתמשה בהם וניתחה אותם בצורה משועשעת אך לא צינית, והציגה אותם מחדש. בבסיס פעילותה עמדה הצגת המרחב הציבורי בסימן שאלה; לאיזה ציבור הוא המיועד, מי מגדיר את גבולות המרחב הזה, כמו גם מי יכול להישאר בו (ומדוע)?

המטרה המוצהרת של schleuser.net הייתה לשרת כנציג העסקים הפעילים בשוק הברחת הגבול של נוסעים ללא תעודות, ולהעניק להם קול, לא פחות ולא יותר. האיגוד המקצועי הפדראלי לתנועה בלי תעודות לא ארגן מהגרים ולא דרש את ייצוגם. schleuser.net לא נוהל כארגון סיוע ולא תבע תשומת לב דרך שימוש בסיפורים הרי-גורל של קורבנות, האיגוד לא אירגן מעולם מבריחים או "קויוטים", כיוון שזו עבירה על החוק. החברות בארגון רחבה, אך רק מספר חברים סמלי ניתן לאיתור.

אף על פי כן, מטרת schleuser.net הייתה לערער את אחידות הקונצנזוס המרומז במקומות שבהם יש חופש מחשבה או פתיחות למחשבה רפלקסיבית. הקבוצה השתמשה בטכניקות של שיבוש תרבות ליצירת עולם פרטי, רגע אוטופי, שהעניק לנו הזדמנות לראות מעבר לנורמאליות.

***

בנקודה זו אולי כדאי שארחיב בנוגע להקשר האירופאי שבו פעלנו.

מצד אחד, לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה נתפס המושג "מקלט לפליטים" כזכות אדם בסיסית. בזמן המלחמה הקרה עזרה וסיוע בבריחה ל"עולם החופשי" הוגדרו אמנם כעבירה פלילית במדינות מזרח אירופה, אך במדינות המערב היה זה עיסוק חופשי ונורמאלי שאף נתפש כמעשה אמיץ. לאחר המלחמה הקרה ומאז איחוד גרמניה, פועל המנהל האירופאי על מנת למוסס את זכות האדם למקלט ולחופש התנועה, במה שמכונה בשיח הממשל הלאומי "מהלך בודפשט". אחד מהאמצעים המוכתבים מלמעלה הוא קרימינליזציה של מקצועות הסיוע בבריחה בכל אירופה, תוך שימוש מחודש במונחים ודימויים, על מנת להביא לכדי ענישה פעילויות שמיועדות לקידום חופש התנועה ומעבר גבולות בלא תעודות.

מצד שני: במערב גרמניה ובמזרחה נתפסה ההגירה במשך עשרות שנים בקונטקסט של  מלחמת העולם השנייה והשואה, ולכן נשפטה במונחים של מנוסה וגולה. מהגרי עבודה שהגיעו מחוץ לארץ כונו אורחים. הגעתם של דוברי גרמנית ממזרח אירופה נתפשה כחיזוק הלאום: הם זוהו כגרמנים. אף אחת משתי הקבוצות לא נתפשה כקבוצת מהגרים, המונח הגירה שימש רק להגירה של גרמנים אל מחוץ לגרמניה, ולא להגירה של זרים לגרמניה. בשנות ה-90, אף-על-פי שכבר היה ברור שקיימת הגירה ריבונית, עדיין התמקד הוויכוח הציבורי במנוסה ובגולה. השמרנים הזהירו מפני השפעת הפליטים על מערכות הסעד הגרמניות, מפלגות הימין הזהירו נגד עירוב גזעי, והשמאלנים לחמו למען הפליטים הבורחים מאימפריאליזם ומעריצות. שני הצדדים תרמו לקינון הרעיון שהסיבה לעזיבה מכוננת את הזכות לבוא. בהקשר הזה, הסיבה הטובה ביותר לעזוב היא להיות קורבן.

מצד שלישי: בעקבות הקמת מנהלת הגירה אירופאית חדשה, החלו פוליטיקאים ותקשורת ההמונים, שחיפשו שפה מובנת לכל אחד, להשתמש במונחים ודימויים השאובים מהתעמולה הנאצית ולהחדירם מחדש לדיון הציבורי כדי להכשיר את ההגבלות החדשות.

למשל הסיסמה "הסירה שלנו מלאה", מאזכרת את התייחסות הרייך השלישי להתפוצצות האוכלוסין בגרמניה. או למשל המאבק השמרני כנגד ה"carnet de voyages" (פנקס נסיעות) – ביטוח שהונפק במקור בידי איגודי רכב שוויצריים, אוסטריים וגרמניים, כדי להקל על אוקראינים ואזרחי מדינות מזרח אירופה שאינן שייכות לאיחוד האירופאי את התנועה במרחב שנגן – מאזכר דעות מוכרות משנות ה-30 וה-40. הסיסמא הניאו-נאצית משנות ה-80 "עבודה קודם כל לגרמנים" נטמעה בנהלי הפיקוח על העבודה. בכך היא מחזירה אל הזירה רעיונות של היררכיה אתנית, ודוחקת דיון בניעות חברתית או במצב הגלובליזציה. איגודים מקצועיים באתרי בנייה הפכו ליחידות לאומיות הפועלות בשיתוף עם משטרת הגבולות והמכס במאבק בפועלים ללא רישיונות, במקום לעזור להם להתארגן להשגת משכורות ותנאים טובים יותר.


p11a


מכיוון אחר, המונח "מצודת אירופה" שטבע יוזף גבלס בתעמולת המלחמה שלו, משמש כיום לתיאור מדיניות הגבולות של האיחוד האירופאי, לא רק כדי לבסס את הרעיון שהגבולות ניתנים לנעילה, אלא גם כדי לבסס את תפיסת השטח האירופי כסטאטי והומוגני. הסכם שנגן יישם את אכיפת הגבולות בכל השטח: פיקוח הגבולות נמצא עמוק בתוך המדינות, במיוחד בדרכים. אפילו נהגי מוניות אמורים לשים לב אם הנוסעים שלהם גרמנים, אזרחי האיחוד או זרים, שיפוט המתבצע על סמך "פרצוף נכון או לא נכון". שוטר מספר על ניסיונו כפקח תנועה: "נהג לבן עם נוסע שחור במושב האחורי הוא חשוד, נהג שחור עם נוסע לבן הוא בסדר". המרחב הציבורי הולך ונשחק והחלל הציבורי הפיזי, עובר שינוי קיצוני.

ויש גם צד רביעי: ב"Hybrid Workspace" של הדוקומנטה שהתקיימה בשנת 1997, התבהר ההבדל בין המצב בצרפת למצב בגרמניה, כשאמנים ואקטיביסטים פתחו במסע ההסברה "אין אדם לא חוקי"[3] (“no-one-is-illegal”). צרפתים “sans papiers” (ללא אשרות שהייה) שכבר נאבקו על זכויותיהם, התבצרו  בכנסיית ברנרד הקדוש וניצלו את המצב החברתי והפוליטי המשותף שלהם להתארגנות. בגרמניה, לעומת זאת, ארגוני המהגרים המעטים הקיימים התארגנו בהתאם לזהות התרבותית והלאומית שלהם, משקפים בכך את החברה הגרמנית הנאמנה לזהות שלה עצמה.

עובדה זו אפשרה את כינונו של משטר גבול גזעני משולל כבוד בסיסי ושולל זכויות אדם המעורר ויכוחים לגבי מוצא אתני. (בשנת 2006 יצר schleuser.net עבודה עבור חלל האמנות שדהאל בציריך. בתחקיר המקדים שערכנו למדנו שבחלק המערבי-צרפתי של שוויץ יש רשת של ארגוני מהגרים המסייעת להם בבעיות היום יום, בעוד שבחלק המזרחי-גרמני של המדינה מוסדות כמו ארגוני העובדים, משמשים כמשקיעים או אפוטרופוסים).


***

כש- schleuser.net הוקם, בשנת 1998, ביקשנו להתנער מההקשרים אלה וליצור ייצוג סמלי וישים בלי להשתמש בדימויים של קורבנות ושל פוליטיקה של זהות. כדי להבהיר למה הכוונה אתן דוגמא נגדית: לפני כמה שנים פרסמה קבוצת האמנים הצרפתית Claire Fontaine עבודת טקסט הטוענת כי "כל מי שנאבק בעד זכויות המהגרים הוא מהגר במדינתו הוא". לעבודה הזאת היה מה שמכונה לעיתים "שיק רדיקלי". ביטוי שתבע טום וולף במאמרו המכונן בעל אותו שם, המתאר אימוץ של מטרות רדיקליות בידי חברי המעמד החברתי הגבוה, העמיד והמפורסם. ה"שיק הרדיקלי" הזה מתעלם מגזענות, סקסיסטיות, קפיטליזם או כל מבנה כוח ואדנות אחר בחברה, כדי ליצור נורמאליות. "השיק הרדיקלי" הוא כמו הופעת צדקה של תזמורת פילהרמונית המורכבת מגברים לבנים למען ה"לא-לבנים", הנשים, העניים וכד'. במקום לתהות מדוע מורכבת התזמורת מגברים לבנים בלבד, יתייחס "השיק הרדיקלי" לרעיון שיש מקום להיות אדם טוב בעולם רע; זה כמו לרסס את הסיסמה הרדיקלית "נלחמים למען ריקשות" על מכונית הרולס רוייס שלך. אך הטקסט של Claire Fontaine הוא עבודת אמנות, אז ייתכן שחשוב ליצור "שיק" כדי לזכות בתשומת הלב של שוק האמנות ולהעניק להיכל האמנות המיוחס ולקהל הגלריה הזדמנות לשנות את הצדקה שלהם למטרה רדיקלית (ולסייע בתרומה נאה).

מצד שני, כעבודת אמנות, הטקסט מספיק פתוח כדי שאפשר יהיה לקרוא אותו כך ש"כולם" כולל גם את המהגר הנאבק על זכויותיו והופך בכך לחלק מהחברה. בכך שהוא משנה את התנאים הוא יוצר חברה חדשה שהוא חלק ממנה. עם זאת, כשאני קורא את הטקסט של Claire Fontaine כפשוטו, אני מקבל תמונה מצמררת על סולידריות ופוליטיקה: ההצהרה מייחסת הגירה רק למי שאינם אזרחים משוללי זכויות, ובכך מערפלת את ההבדלים בתנועה הגלובלית. ההצהרה טומנת בחובה את הרעיון שבן המעמד המיוחס, החי את החיים הטובים כפי שתיאר זאת פרנץ פאנון, יוכל להיפטר מעצמו דרך הזדהות יתר, ובכך לעבור לצד הטוב. מושג הזהות הוא השיא שבעסקה הבורגנית: תמורה שוות ערך.

הסולידריות שונה: אין היא מצפה לדבר בתמורה, אפילו לא למקום בגן עדן. זהו הפרדוקס הפוליטי הבסיסי: לעשות (כנראה) את הדבר הנכון, אך להתייצב בצד הלא נכון.

***


Schleuser.net ניסה ליצור מרחב שאינו בטוח, אך הוא גם לא מחלק את האנשים לטובים ולרעים, כמו פליטים טובים ואנשי סירות רעים בים התיכון, מבריחים רעים ושוטרי משמר-הגבול טובים הנלחמים בהם, או חברות תעופה טובות ותיירים אירופאים רעים המחפשים בתי בושת זולים בחוץ לארץ, או לוחם רדיקלי טוב ואיש רע שמרוויח הרבה כסף מניצול המאבק וכו'. כולם יכולים להיות טובים או רעים או שניהם גם יחד, אבל לא "חוקי" ו"לא-חוקי". Schleuser.net עוסק בבעיות הייצוג. הוא מנסה להציג את קו הגבול כמראה קטנה המשקפת את כל הדימויים והזהויות המאפשרים לעולם הזה להמשיך ולהסתובב, ובמראה הזאת אנו תמיד רואים את עצמנו כחלק מהנורמאליות שמכונן משטר הגבולות.p41a(2)


Schleuser.net התאים במיוחד להצגת ההגירה, לא בייצוג מהגרים אלא בחקירה לוחמנית של נושאי הגירה. בדומה לאיגוד מקצועי פדראלי של תעשיית יצור כלי רכב, שאינם מייצגים את האינטרסים של הנהגים אלא דורשים יותר כבישים ומיסים נמוכים למטרותיהם הם, Schleuser.net לא דרש בסיבות שבגללן בחר אדם לצאת למסע. כל זה נעשה יותר ויותר חשוב ככל שסוכנויות ממשלתיות מבקשות להעמיד את המסע בהקשר רציונאלי, ומציגות אותו באופן מוסרי, תועלתני או גזעני – תלוי באיזו מידה מקבלת החברה את הדימויים והתקנות שמייצר הממשל עבורה.


Schleuser.net בחר לעסוק רק בדימויים בדיוניים אלה באמצעות פניה רפלקסיבית אל הקהל אליו יכולים האמנים להגיע. המטרה של Schleuser.net לא הייתה להגיע אל אלמנט "אלטרנטיבי" בציבור הרחב או להגדיר קבוצת מטרה, אלא להעדיף תקשורת טאקטית עם כל מי שנגיש במצב הנתון. למשל ניכוס הסמליות ההגמונית בכל אחד מהמקרים יוצר עמדה מרוחקת, עמומה ודו משמעית אך מאוד יעילה, שמאפשרת לזהות את הטמטום היומיומי שבניהול הגבולות ולערער עליו.


זה חשוב במיוחד מכיוון שהקלישאה של פושעי הגבולות חובקי עולם המאורגנים במאפיה מקובלת גם במעגלים הרואים את עצמם ביקורתיים, ליברליים ותרבותיים כמו עולם האמנות. בעניין הזה Schleuser.net מפנה את תשומת הלב לכך שהדימוי הזה מושפע ממדיניות משטר ההגירה העולמי, המציגה את מעבר הגבול ללא תעודות באותם ההקשרים יחד עם טרוריזם, עבדות וזנות.


לדוגמא, בהפעלת פרויקט “transit~waves”, הניח schleuser.net שהגירה היא פעולה ריבונית, או במילים אחרות, שכל אדם מחליט לעצמו מדוע הוא מעוניין לעבור מנקודה א' לנקודה ב', להשתמש במעבר ג' או לחצות את גבול ד'. כל א-ב-ג-ד של מסע ותנועה הוא מסלול טעון קונוטציות כעוני, טרוריזם, הכחשה, אוטופיה, כמיהה, תרעומת, שמחת חיים, חולי, זכייה, היגיון וכו'.


קונוטציות כאלו בדיוק משפיעות גם על המרחב הפוליטי. schleuser.net התמקד במשמעות הטעונה של הסמלים, שבסופו של דבר הובילה לשימוש בכוח ובאדמיניסטרציה, ובמיוחד כשהמשמעויות האלה נוצרו לשם השגת התוצאות האלה. schleuser.net לא היה מעוניין בעבר, כשם שכיום הארכיון של schleuser.net איננו מעוניין להיות קול. הוא מבקש להסביר למי שייכת השפה שמחייבת ומחמשת את הגבולות, כדי לתת סיכוי למרווח.

.

(ארכיון schleuser.net 2009)

——————————————————————————–

[1] בשנת 2008 הפך schleuser.net למטרה להשתלטות עוינת, הוא חולק לכמה חלקים רווחיים ובמשרד הראשי הקודם שלו מוקם בימים אלה ארכיון של schleuser.net.

[2] http://www.atc.org.yu/data/File/Trgovina%20ljudima/beautiful%20dead%20bodies.pdf

[3] ראלף הומן היה אחד מהיוזמים.