השנה תארח הביאנלה בונציה לראשונה ביתן פלסטיני. בג’רדיני, כידוע, כבר מזמן אין מקום לביתנים נוספים, עירית ונציה מתעקשת לא לאשר בניית ביתנים חדשים, ומדינות רבות נאלצות למצוא תחליפי ביתנים ברחבי העיר. בדרך כלל זה פתרון בכלל לא רע: פאלאצו מקסים ומתקלף פה, כנסיה ישנה (ותמיד מקסימה) שם. הביתן הפלסטיני ימוקם במנזר מהמאה ה- 15 בכיכר סן קוסמו (S. Cosmo) באי גו’דקה, מעברה השני של התעלה הגדולה.

את הביתן אוצרת סאלבה מיקדאדי (Salwa Mikdadi), אוצרת אמריקאית-פלסטינית, אשר פועלת מזה שנים לקידום אמנות ערבית. היא למדה בבירות, אחר כך נסעה להמשך לימודים בארה”ב ומתגוררת בברקלי. כיום היא בירושלים, שם היא יועצת מטעם מחלקת הפיתוח של האו”ם לגלריה אל-חואש (Al-Hoash), בה היא רואה צעד ראשון לקראת הקמתו של מוזיאון לאמנות פלסטינית.

סיפורו של הביתן הפלסטיני החדש מרתק: השילוב של אמנות ופוליטיקה שקוף ונוכח על פני השטח, השחקנים הראשיים מתמרנים בין עולם האמנות לעולם הפוליטי. ממה שנמסר עד כה בהודעות לעיתונות, במנזר בונציה יציגו 7 אמנים פלסטינים, חלקם פעילים ומוכרים, חלקם פחות. הכוונה היא לפתוח במקביל לתערוכה בונציה 6 תערוכות זהות במוסדות תרבות ברחבי הגדה המערבית (גלריה אל-חואש, מרכז אל מ’מאל, שניהם בירושלים המזרחית, המוזיאון לאמנות באוניברסיטת ביר זית ועוד). בתערוכות הנילוות יוצגו העתקים של העבודות המקוריות מונציה, למען האוכלוסיה הפלסטינית תחת כיבוש (כך בהודעה הרשמית של הביתן), למען אלה שאינם יכולים להגיע לונציה אך מעוניינים להשתתף בחגיגה של האמנות הפלסטינית. ללא ספק רעיון מקורי, ממנו נובעת העדפה ברורה של המסר הפוליטי על פני אחד הערכים הבסיסיים של האמנות – המקור. (המשך…)

מזאצ'יו - הגירוש מגן עדן, 1425. ציור קיר בכנסיית סנטה מריה דל קרמינה.

1: בדומה לחנויות הספרים המשומשים בלונדון, שבעליהן מקפידים לשמור על יחס הולם בין הבלגן השורר במקום למידת הפופולריות שלו באמצעות מראה תמידי בסגנון "אנחנו בשיפוצים – מתנצלים על ההפרעה", כך גם מוזיאון האופיצי, שהתורים המשתרכים מחוץ לשעריו גם בחורף אינם מרמזים על ההזנחה הפושה ברבים מחדריו. צבע הקירות ישן, מוכתם ומתקלף, התאורה אינה מקצועית, החדרים קרים והשומרים המסכנים מכורבלים במעיליהם. על מקצת השלטים מופיעים כיתובים באנגלית רצוצה, ההסברים דלים מאד, ורובם אינם נוגעים ליצירות אלא לאופן וזמן הגעתן למוזיאון. האופיצי הוא מוזיאון-מחסן ענק. מה שלא נכנס לחדרים מוצא את מקומו על קיר המסדרון, ואם לא שם אז תחת קו החיבור בין הקיר לתקרה. המון דיוקנאות אנונימיים מסתופפים שם ומחליפים מבטים מעל ראשי המבקרים.
באופיצי ובמוזיאונים אחרים בפירנצה יש תחנות התקהלות קבועות. אמנות הרנסנס באיטליה מזוהה קודם כל עם חמשת הגדולים שלה – מיכלאנג'לו, דונטלו, רפאל, ליאונרדו דה-וינצ'י, בוטיצ'לי, ובאופן טבעי אנשים נעצרים לפני עבודותיהם ומדלגים על אחרות. אמרת איטליה אמרת דוד, הקאפלה הסיסטינית, המונה ליזה (גם אם היא מוצגת בלובר), המדונה של רפאל, ונוס של בוטיצ'לי. מי שנותרו לחסדי תלמידים לתולדות האמנות ותיירים חרוצים במיוחד הם אמנים גדולים כמו ג'וטו ותלמידו גאדי, מזאצ'יו ומזולינו ורבים אחרים שלא זכו שצב נינג'ה יישא את שמם ועבודותיהם יוצגו על תחתיות לספלים ושומרי מסך, וזה חבל, משום שאמנותם של אלו אינה נופלת במאום מזו של חבריהם המאוחרים יותר, ומבחינות רבות היא אף מסקרנת יותר. (המשך…)

התערוכה "חשבון נפש" בגלריה הייטאצ' – מקום לאמנות עכשווית בהרצליה, היא חגיגה לאוהבי יהדות ואמנות, שכן מאז "כן תעשה לך – תחיית היהדות באמנות הישראלית", התערוכה הגדולה והחשובה שאצר גדעון עפרת בשנת 2003 בגלריה "זמן לאמנות" בתל אביב, לא הוצגה תערוכה בסדר גודל כזה, שבמרכזה המפגש בין יהדות לאמנות (בהקשר זה ראויות לציון גם התערוכות שמציגה קרן עדי בשיתוף עם מוזיאון ישראל).
התערוכה הקבוצתית בהייטאצ', בה משתתפים כארבעים אמנים, מהווה מעין סיכום של שמונה תערוכות יחיד שהוצגו הגלריה בשנה וחצי האחרונות. תערוכות היחיד כללו עבודות של אמנים הלוקחים חלק בשיח האמנותי העכשווי בהקשרו היהודי. "אף שעולם היהדות הוא מוקד ההתעניינות שלנו בפרויקט הזה, לא חיפשנו אצל האמנים המשתתפים בתערוכה מצע משותף", אומרת אוצרת התערוכה, דפנה נאור, "דווקא השונות עניינה אותנו".
התערוכה נעה על ציר מקובל מאוד בעולם היהודי, שבו הזמן והמעשה נקשרים זה בזה (כך, למשל, יוסמך "דבר תורה" הנאמר באירוע מסוים, לפרשה הנקראת באותו שבוע). התערוכה הייתה אמורה להיפתח בחודש אלול אך נדחתה מסיבות שונות. הוצאתה של התערוכה מהקשר הזמן הספציפי (חודש אלול), דווקא מגלה ומדגישה עד כמה המושג "חשבון נפש" רלוונטי לכל עת.

דורון פורמן - פרט מעבודת וידאו

(המשך…)

מיה אסקובר (Escobar) היא ללא ספק אחד הדברים ה"חמים" ביותר המתפתחים בסצנת האמנות היהודית-האמריקאית. אסקובר מגדירה את עצמה "אמנית רשת דיסלקטית", וכדי לצפות בעבודותיה לא צריך להרחיק נדוד. עבודותיה נוצרות ברובן בפורמטים המקובלים ברשת, ומוצגות לעיתים קרובות ביוטיוב.
אסקובר, בת לאם יהודיה ולאב ממוצא אינדיאני-גואטמאלי, מגדירה את עבודותיה כתרגום של מחקר אנתרופולוגי וסוציולוגי אישי מתמשך לשפה נרטיבית העושה שימוש במדיומים עכשוויים. העבודה “Acciones Plasticas” כוללת סרטונים קצרים המציגים סדרת דמויות ומונולוגים משכנעים ומהוקצעים הנוגעים בשאלות של זהות. בסרטון הראשון בסדרה היא מופיעה מחופשת לאמנית המקסיקנית פרידה קאלו, שהפכה לאיקון בשיח הפמיניסטי. מקובל לטעון שלקאלו היו גם שורשים יהודיים. אסקובר מחופשת ומאופרת באטריבוט המפורסם של קאלו – הגבה המחוברת – כשהיא צועקת "אני פרידה קאלו, אתה פרידה קאלו, אנחנו פרידה קאלו". באקט עצבני או אקסטאטי היא מורטת את תחפושתה, מפזרת את שערה, ומוחקת את האיפור שעל פניה וחוזרת להיות עצמה. בסרטון אחר בסדרה היא נושאת מונולוג של יהודיה האורתודוקסית. הטקסט כאן הוא כל כך מדויק עד שלרגע הגבול בין אירוניה וסלפסטיק לרצינות תהומית מטשטש. בסרטון אחר עולה התפיסה האופיינית של האישה הלטינית כאובייקט סקסי וחושני, כשגם כאן הטיפול בנושא נע בין ניכוס הסטריאוטיפים לפירוקם. אסקובר מציגה התייחסויות שונות שחוותה על בשרה, ונוגעות לזהותה ההיברידית כאשה, כיהודיה וכלטינו-אמריקאית. (המשך…)

אחת ההנאות שמעניקה תל-אביב היא סיבוב פתיחת התערוכות בגלריות בימי חמישי בערב. גם אם האמנות לא תמיד טובה זה לא ממש משנה כי לפתיחות לא הולכים רק כדי לראות אמנות. זאת אומרת, מסתכלים על האמנות, ולפעמים זה גם משתלם, אבל בתכלס הולכים בשביל לפרגן, לכבד את האמנים והאוצרים ולקחת חלק פעיל בחיזוק הקהילה הדרושה לאמנים כדי ליצור. בנוסף זה גם כיף, כי אחרי שבוע עבודה אפשר לראות מספר תערוכות חדשות, לגלות אמנים חדשים ומעניינים, לפגוש חברים ישנים, להכיר חדשים, לרכל ולקטר על המצב ואפילו להשתכר קלות. להיות חלק מקהילה יוצרת ותוססת, והכל ברגל או באופניים. אולם כיף ככל שלא יהיה, סיבוב פתיחות יכול לפעמים להזכיר לך שוב איפה אתה חי, לגרום לך להתעצבן על חוסר הצדק שקורה מתחת לאף וליצור תסכול עמוק על כמה שיכול היה להיות מדהים פה – אם לא היינו כל כך יהירים וצדקנים. (המשך…)

עלים ופרחים, ציפורים וחרקים, קורי עכביש, עובש ואבקנים, אדמה ואפר – כל אלה הם גיבורי העבודות החדשות של מיכל שמיר. כמובן, גיבורים הם לא. הפרחים עברו ייבוש, החרקים והציפורים מתים, כל מה שהיה פעם רענן וחי, עכשיו מאובק ונטול חיים.
ההתחלות היו אחרות. מה שהתחיל לפני כארבע שנים כסריקות רבות יופי של פרחים מיובשים, מאורגנים כמו זרים בהשראת ציורי פרחים מהמאה ה-17, הפך בהדרגה לדימויים של התפוררות וקמילה. סידורי הפרחים המוקדמים של מיכל שמיר (בתערוכה מוצגות שתי דוגמאות מהשלב הזה) כמו שימרו את קיומם בתוך אגרטל. הייתה בהם משמעת, צורה, הכלה וסדר. בהדרגה החלו הזרים להתפזר, והקומפוזיציות להתפרק. הסריקות המאוחרות לבשו מראה כאוטי, מפורר וחסר צורה. הפרחים איבדו ברק ורעננות; קשה להאמין שאי פעם הם היו פרחי גינה או פרחי שדה, שנשאו שמות (היביסקוס, קאלות, פרגים או כלניות) ושמות משפחה (משפחת המצליבים, משפחת המורכבים). הצילום האחרון בסדרה קרוב יותר לשאריות של זרים המונחים על קברים מאשר לזרי הפרחים המפוארים באגרטל: אדמה ועובש מכסים שרידי פרחים במצב ריקבון, נמלים וחיפושיות מאיימים לכסות עליהם, חול דבוק לקצות העלים.

אבל גם במצב הסופני הזה, פה ושם מבצבץ הלובן של נייר הצילום. המוות נוכח ממילא במלוא עוצמתו, זוהי המלאכותיות של הסצנה אותה יש להדגיש. כנפיים ועלי כותרת, קורי עכביש וגרגרי חול – את כל אלה מארגנת מיכל שמיר על הסורק. היא עובדת עם פינצטה וזכוכית מגדלת, גוזרת את החרקים המתים ומדביקה אותם, מוסיפה קורי עכביש ומלכלכת את העלים בחול. הטבע מלאכותי לחלוטין. גם במצבו הרענן, גם במצבו הקמל. (המשך…)

אשה מתעניינת בצילום של ראפת חטאב

התחנה האחרונה

כולם דיברו על המיתון. אמרו שהשנה קנו הרבה פחות משנה שעברה. אמרו שכמעט ולא קנו צילום, אבל ביום האחרון גלריה אלפרד מכרה שלוש עבודות. עשינו הנחות יפות.

21:02 אנשי התאורה מפרקים את הניאונים באולם ההרצאות. עדיין יש תור בבית הקפה. אנשים סיימו לראות אמנות וניגשים לשטוף את העיניים בדיילות השיווק של הסיגריות. רוח קרירה נושבת. הודיאו של המיצג של אניסה ממשיך לרוץ בלופ. מבקרים אחרונים נוגים עומדים לצד פסי הרכבת עם כוסות שמפניה וסיגריה. גם אנשי הבטחון כבר סמוקי לחיים ומשחררים כפתור.

22:02 מבקרים עוד נכנסים, אך הגלריות בביתן ב' מיהרו להוריד את העבודות מן הקירות ולקפל. אלפרד עוד יושבים בחוץ בישיבה מאולתרת ופותחים פצעים שנפערו בקבוצה במהלך היריד. מנסים לדבר בלי להכנס אחד אל דברי השני. לא באמת מצליחים ללבן דברים וכבר קמים להוריד עבודות מהקיר, לגלות שהרבה דברים נעלמו מן המחסן ושאין לנו ניילון לאריזה. מרבית החיילים שלמים יותר או פחות חוזרים הביתה בארגז.
זהו. החלל מתרוקן, זורקים לפח את התויות ואת הנקודות האדומות.
אני צועדת הביתה עם עבודות חשופות בידיים. קצת שמחה להחזיר הביתה את הציורים, שמחה גם על הציור שנקנה.
אז מה יצא לנו מזה? דפנה אומרת שהשגנו הרבה דברים חוץ ממכירות. אני שואלת אילו דברים.
דפנה לא יודעת. צריכה זמן לחשוב על זה.
קיבלנו חשיפה עצומה, אולי עוד מכירות שיתרחשו מאוחר יותר בעקבות היריד, ביקורים בסטודיו, יחסי ציבור עצומים לגלריה השיתופית וגם חוויה מטלטלת עבור הקבוצה. המתחים והתחרות התעצמו בגלל הכסף שהושקע. גם את המתחים יפיג הזמן ונקווה שנצא מחוזקים וחכמים לגבי התנהלות בקבוצה ומכירת אמנות.
אלפרדים: השקענו הרבה מאמץ ואני חושבת שאתם יכולים להרגיש סיפוק וגאווה על כך שעשינו את זה.
וכדי לסיים בסימן שאלה אני מוסיפה כמה שאלות ששאל יואב שביט: האם אלפרד היא קודם כל חבורה של אנשים או קודם כל גלריה?
מה יותר חשוב, ההישג או ההרגשה שבדרך? וכמה כמה? כמה מותר לסבול בשביל איזו פסגה?
יואב גם מסכם: היריד היה כיף. אני אוהב הרפתקאות וכל היתר מתגמד לעומת התחושה שעשינו את זה טוב. קיבלנו וגנבנו תשומת לב בדרכים לגיטימיות. עבודות נמכרו וההכרה בקיומנו המשמעותי הופצה לכל הכיוונים.

"אני האמן הכי מצליח כי אני זה שהכי רצה להיות האמן הכי מצליח"-  ג'ף קונץ (המשך…)

עידו בר-אל במוזיאון אשדוד, טמיר ליכטנברג בבית האמנים בירושלים והשקת ספר בישול לאמנים במוסררה

עידו בר-אל - ללא כותרת, 2002. מזוניט, צבע תעשייתי, אקוורל ופיגמנט

פירמידת הזכוכית הניצבת על גג מוזיאון אשדוד לאמנות שואבת השראה ממוזיאון הלובר בפריז. חלליו הפנימיים של המוזיאון נראים כשילוב בין ספירלת הבטון הלבן במוזיאון גוגנהיים בניו-יורק וזוויותיו החדות של בניין המוזיאון היהודי בברלין. פה מתחיל וגם נגמר השיק הבינלאומי המפואר, שכן מוזיאון אשדוד, הזוכה בקלות בתואר המפוקפק חלל התצוגה המכוער והמעיק בישראל, מזכיר, יותר מכל, סניף של קופת-חולים.

במוזיאון מוצגת "סימן" – תערוכת יחיד של הצייר עידו בר-אל, הכוללת חמישים ציורים שרובם צוירו בעשור האחרון ונערכת לרגל יום הולדתו ה-50 של האמן (אוצר: יובל ביטון). יום-הולדת הוא תירוץ קצת משונה לתערוכה. עם כל הכבוד, מוזיאון ציבורי נועד לשרת את הציבור, שלרובו לא ממש אכפת ולא אמור להיות אכפת מגילו של האמן אלא מעבודתו. לאחר למעלה מ-20 שנות יצירה ופעילות כצייר, כמורה ובשנים האחרונות כראש המחלקה לאמנות בבצלאל, עידו בר-אל ראוי לתערוכה מקיפה של עבודותיו, ואין צורך בתירוצים ספק מתלוצצים וספק מתנצלים כמו תערוכת יום-הולדת עם 50 עבודות כמספר שנות חייו של האמן כדי להסביר זאת. "סימן" אינה עוד תערוכת יחיד רגילה אך היא גם לא רטרוספקטיבה, ויש לקוות שהעובדה שהיא מוצגת במוזיאון לא תמנע ממוזיאונים אחרים להציג תערוכה מקיפה של עבודותיו של בר-אל בעשרים השנים הקרובות.

(המשך…)

על התערוכה "יוצאים מארון הקודש: על יופי, אמונה וזהות" במרכז הקהילתי, מרכז המגשימים הדסה, ירושלים

עמיחי לאו-לביא

א. נוכחות קווירית

הדיון בזהויות מיניות ומגדריות במסגרת שיח האורתודוקסיה המודרנית בישראל הוא אולי הביטוי החתרני, הרענן והמאתגר ביותר של יהדות זמננו. מדובר במהלך דרמטי: נושא שבעבר הודר והודחק מהפרהסיה הדתית הפך בתוך שנים אחדות לנושא לגיטימי שנדון בפורומים שונים.

באור ולא בצל – ההתחלה
הנראות הציבורית של להט"בים (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים ובי-סקסואלים) דתיים החלה עם חדירת האינטרנט לחברה הישראלית. תחילה היו אלה פורומים וחדרי דיון בפורטלים ישראלים מובילים שגילו את הסוד: יש לסביות והומואים דתיים. החל מסוף שנות התשעים של המאה העשרים נפתחו באתרים וואלה! תפוז, נענע ואחרים פורומים שיועדו ללסביות דתיות, להומואים דתיים או לשתי הקבוצות יחד, והיוו מקום מפגש ותמיכה, וכן במה לדיונים דתיים. האינטרנט שימש ככלי העצמה לצעירים ומבוגרים, שנחלצו מהבדידות שהייתה מנת חלקם עד אז. פורומים אלה הולידו את ההתארגנויות הקבוצתיות הראשונות של לסביות והומואים דתיים, שמהן צמחו מאוחר יותר קבוצות חברתיות וקבוצות תמיכה מחוץ לאינטרנט.
ההתארגנויות המדוברות יועדו להומואים ולסביות בלבד, אך כמעט במקביל להקמתן התחיל להתפתח סביב הנושא דיון ער בחברה הדתית. המאמר הראשון שפורסם בבמה דתית היה, ככל הנראה, מאמרו של הרב רונן לוביץ', שפורסם בכתב העת "דעות".   לוביץ' קרא לצעירים בעלי נטיות הומוסקסואליות לא לנטוש את שמירת המצוות, וקבע שהיחס של החברה הדתית להומוסקסואלים צריך להיות סובלני, בדומה לדרך בה מתייחסת חברה זו ל"עוברי עבירה" אחרים וליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. בהמשך פורסמו שם מאמרים שהציגו שלל גישות נוספות, מקרבות ומרחיקות, וכתבות שסיקרו את העולם הלהט"בי הדתי המתפתח. כעבור זמן קצר נחשפה העובדה שחלק נכבד מהשאלות שמופנות לרבנים דרך האינטרנט עוסקות במיניות ובמין בכלל, ובהומוסקסואליות ומיניות מיעוט בפרט . (המשך…)

אין לטעות ברקע האדריכלי של הצלמת אורנה מרטון; צפייה בתצלומים בסדרה החדשה משחקים בנוף, שבה אזכורים מעטים למבנים, מעוררת מיד אסוציאציה של ארגון אדריכלי. פנוראמות הנוף המצולמות ערוכות במניפולציה צילומית, בסדר ובמקצב החוזר על עצמו בווריאציות קטנות. התצלומים נוצרו מתוך שזירה של מספר פריימים מצולמים, חיבורם זה לצד זה, והידוק הקשרים המאגדים ביניהם. מרטון אינה מטשטשת את עצם השימוש באמצעים טכנולוגיים ליצירת המחווה החזותי. אחדות מן העבודות מדגישות את השימוש באמצעים אלה תוך יצירת מסגרות המגדירות את המרחבים השונים שמרכיבים את הפנוראמה בכללותה.

אורנה מרטון - תל קסירה

(המשך…)