"הדבר הקורא ליישום יצירתי של ההאק הוא ייצור של וקטורים חדשים שלאורכם יוכל האירוע להמשיך להתגלגל אחרי ההתפוצצות הראשונית שלו לתוך המרחב החברתי, והימנעות מלכידתו בשבי הייצוג"
–
מקנזי וורק, "מניפסט של האקר" (2004)

"האקינג" היא מלה סקסונית עתיקה ונהדרת. "האק" הוא סוג של חתך משופע הנעשה באמצעות גרזן. לא חתך נקי, אלא מהלומה אלכסונית – כזו אשר מפצחת דבר-מה באופן שלא קל לתקן. יש השערות רבות באשר לשאלה מתי ומדוע אימצו מתכנתים את המונח הזה. ואולם, את רוב הדיון מעורר המחשבה על המשמעות החברתית של ההאקינג נמצא ב"מניפסט של האקר" מאת מקנזי וורק. זהו דבר נדיר, ואמת מידה ליצירתיות אינטלקטואלית אמיתית, כשכותב מסוגל לפתח וליישם אוצר מלים מושגי מובהק ולעשות בו שימוש מתמשך: הכתיבה הופכת בעת ובעונה אחת לשטח הכינוס וליישום הראשון של דרך חדשה לדבר.

ה"פצחן" – האקר – בלקסיקון של וורק שונה מאוד מן הדימוי של האנרכו-מתכנת המומחה או מן האסוציאציה של תת-תרבות עבריינית שהמונח עדיין מעורר בקרב רוב האנשים. מבחינתו, המונח מתייחס למישהו שמפצח את דרכו לתוך רשתות של ייצור ידע מכל סוג, ומשחרר את הידע הזה מכלכלה של מחסור. "לא כל אחד הוא פצחן, אבל כולם מפצחים", כותב וורק, ורומז בכך שפצחנות בעצם דומה למדי למשתמשוּת בידע, מידע, דימויים, צלילים ומשאבים חברתיים אחרים שמישהו יכול למצוא להם שימוש. בחברה המבוססת על יחסי קניין פרטי, מחסור תמיד מוצג כאילו היה דבר טבעי; אבל בהקשר העכשווי, אשר קניין רוחני הוא בו צורת הקניין הדומיננטית, מחסור הוא מלאכותי, לא-פרודוקטיבי – והאויב של הפצחנים – מהסיבה הפשוטה שניכוס של ידע ומידע שולל מכל אחד אחר את הגישה אליו. זוהי סוגיה מרכזית בפרקטיקה הקשורה-באמנות – שכן שיטת ייצור-הערך בעולם האמנות של הזרם המרכזי מבוססת גם היא על משטר של מחסור, הנתמך על ידי חתימת המחבר. וורק חוטב את התיאוריה הבלתי-שגרתית שלו מן המרקסיזם: כמו מרקס, וורק מאמין שניתן להמשיג את ההיסטוריה האנושית במונחים של יחסי מעמדות וקונפליקט. היום, הוא טוען, הסכסוך הזה ניכר באופן חריף במיוחד בין מה שהוא מכנה המעמד ה"וקטורליסטי" (המעמד שבבעלותו הצינורות, הלוויינים והשרתים, שתפס את מקומו ההגמוני של המעמד הקפיטליסטי) לבין המעמד היצרני החדש, שוורק מתאר כפצחנים, שמטרתם לשחרר את הידע מאשליות של מחסור. מעמד הפצחנים, הוא טוען, נולד מן הטרנספורמציה של מידע לרכוש בדמות קניין רוחני.

מדובר בדרך חדשה ושימושית להבין פצחנות מה היא. והיא שופכת אור מעניין על תגובתו הבלתי-מתפשרת של ממשל אובמה לפיצוח של סנודן, שגלי ההדף שלו ממשיכים להדהד בחברה האזרחית הגלובלית: "המסמכים הם רכושה הפרטי של ממשלת ארצות הברית ויש להחזירם באופן מיידי." כאילו שהבעלות על המסמכים שפוצחו היא המאפיין המרכזי שלהם! עם זאת, הגיוני לראות בפצחנות דרך לגרום למסמכים לפעול נגד בעליהם. במונחים פוליטיים, אפשר לטעון שהדלפת מסמכים היא התשובה ה"דרומית" להפרטה ה"צפונית" של מידע – כשאנחנו תופשים את הדרומי במובן אפיסטמי ופוליטי. מחוות-נגד להגמוניה, המשתמשת בכוח המידע שמייצר היריב – מסמכי הרדימייד – כדי להשיג יתרון טקטי. משהו שבחוגי הפצחנים מכונה לעתים "ערך פיצוח".

ערך פיצוח הוא מונח קשה להגדרה, ובסופו של דבר אפשר רק להדגים אותו. על פי רוב הוא מתייחס למעין אסתטיקה של פיצוח. אפשר לומר, לדוגמה, ששיתכול של דברים באופן לא צפוי הוא דבר שיש לו ערך פיצוח; ערך כזה יש גם לתרומה אנונימית לתצורות שנעשה בהן שימוש קולקטיבי ברוח התוכנה החופשית. בספרו "האקרים", סטיבן לוי עוסק בהרחבה במה שהוא מכנה "אתיקה של האקרים". ואולם, כפי שטען בריאן הארווי, ייתכן שהביטוי הזה מוטעה, ומה שהוא גילה היה למעשה אסתטיקה של האקרים. לדוגמה, כאשר מפתח התוכנה החופשית ריצ'רד סטולמן אומר שמידע צריך להיות מחולק באופן חופשי – דעה המקובלת אוניברסלית בחוגי הפצחנים – דעתו אינה מבוססת רק על הרעיון של רכוש כגניבה, שהוא עמדה אתית. הוא טוען כי שמירה על מידע סודי אינה יעילה; היא מובילה להכפלה אבסורדית ולא-אסתטית של המאמץ בקרב ציבור המשתמשים במידע.

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Hacking

למושג הבא>>