התערוכה "חשבון נפש" בגלריה הייטאצ' – מקום לאמנות עכשווית בהרצליה, היא חגיגה לאוהבי יהדות ואמנות, שכן מאז "כן תעשה לך – תחיית היהדות באמנות הישראלית", התערוכה הגדולה והחשובה שאצר גדעון עפרת בשנת 2003 בגלריה "זמן לאמנות" בתל אביב, לא הוצגה תערוכה בסדר גודל כזה, שבמרכזה המפגש בין יהדות לאמנות (בהקשר זה ראויות לציון גם התערוכות שמציגה קרן עדי בשיתוף עם מוזיאון ישראל).
התערוכה הקבוצתית בהייטאצ', בה משתתפים כארבעים אמנים, מהווה מעין סיכום של שמונה תערוכות יחיד שהוצגו הגלריה בשנה וחצי האחרונות. תערוכות היחיד כללו עבודות של אמנים הלוקחים חלק בשיח האמנותי העכשווי בהקשרו היהודי. "אף שעולם היהדות הוא מוקד ההתעניינות שלנו בפרויקט הזה, לא חיפשנו אצל האמנים המשתתפים בתערוכה מצע משותף", אומרת אוצרת התערוכה, דפנה נאור, "דווקא השונות עניינה אותנו".
התערוכה נעה על ציר מקובל מאוד בעולם היהודי, שבו הזמן והמעשה נקשרים זה בזה (כך, למשל, יוסמך "דבר תורה" הנאמר באירוע מסוים, לפרשה הנקראת באותו שבוע). התערוכה הייתה אמורה להיפתח בחודש אלול אך נדחתה מסיבות שונות. הוצאתה של התערוכה מהקשר הזמן הספציפי (חודש אלול), דווקא מגלה ומדגישה עד כמה המושג "חשבון נפש" רלוונטי לכל עת.

דורון פורמן - פרט מעבודת וידאו

(המשך…)

מיה אסקובר (Escobar) היא ללא ספק אחד הדברים ה"חמים" ביותר המתפתחים בסצנת האמנות היהודית-האמריקאית. אסקובר מגדירה את עצמה "אמנית רשת דיסלקטית", וכדי לצפות בעבודותיה לא צריך להרחיק נדוד. עבודותיה נוצרות ברובן בפורמטים המקובלים ברשת, ומוצגות לעיתים קרובות ביוטיוב.
אסקובר, בת לאם יהודיה ולאב ממוצא אינדיאני-גואטמאלי, מגדירה את עבודותיה כתרגום של מחקר אנתרופולוגי וסוציולוגי אישי מתמשך לשפה נרטיבית העושה שימוש במדיומים עכשוויים. העבודה “Acciones Plasticas” כוללת סרטונים קצרים המציגים סדרת דמויות ומונולוגים משכנעים ומהוקצעים הנוגעים בשאלות של זהות. בסרטון הראשון בסדרה היא מופיעה מחופשת לאמנית המקסיקנית פרידה קאלו, שהפכה לאיקון בשיח הפמיניסטי. מקובל לטעון שלקאלו היו גם שורשים יהודיים. אסקובר מחופשת ומאופרת באטריבוט המפורסם של קאלו – הגבה המחוברת – כשהיא צועקת "אני פרידה קאלו, אתה פרידה קאלו, אנחנו פרידה קאלו". באקט עצבני או אקסטאטי היא מורטת את תחפושתה, מפזרת את שערה, ומוחקת את האיפור שעל פניה וחוזרת להיות עצמה. בסרטון אחר בסדרה היא נושאת מונולוג של יהודיה האורתודוקסית. הטקסט כאן הוא כל כך מדויק עד שלרגע הגבול בין אירוניה וסלפסטיק לרצינות תהומית מטשטש. בסרטון אחר עולה התפיסה האופיינית של האישה הלטינית כאובייקט סקסי וחושני, כשגם כאן הטיפול בנושא נע בין ניכוס הסטריאוטיפים לפירוקם. אסקובר מציגה התייחסויות שונות שחוותה על בשרה, ונוגעות לזהותה ההיברידית כאשה, כיהודיה וכלטינו-אמריקאית. (המשך…)

אחת ההנאות שמעניקה תל-אביב היא סיבוב פתיחת התערוכות בגלריות בימי חמישי בערב. גם אם האמנות לא תמיד טובה זה לא ממש משנה כי לפתיחות לא הולכים רק כדי לראות אמנות. זאת אומרת, מסתכלים על האמנות, ולפעמים זה גם משתלם, אבל בתכלס הולכים בשביל לפרגן, לכבד את האמנים והאוצרים ולקחת חלק פעיל בחיזוק הקהילה הדרושה לאמנים כדי ליצור. בנוסף זה גם כיף, כי אחרי שבוע עבודה אפשר לראות מספר תערוכות חדשות, לגלות אמנים חדשים ומעניינים, לפגוש חברים ישנים, להכיר חדשים, לרכל ולקטר על המצב ואפילו להשתכר קלות. להיות חלק מקהילה יוצרת ותוססת, והכל ברגל או באופניים. אולם כיף ככל שלא יהיה, סיבוב פתיחות יכול לפעמים להזכיר לך שוב איפה אתה חי, לגרום לך להתעצבן על חוסר הצדק שקורה מתחת לאף וליצור תסכול עמוק על כמה שיכול היה להיות מדהים פה – אם לא היינו כל כך יהירים וצדקנים. (המשך…)

עלים ופרחים, ציפורים וחרקים, קורי עכביש, עובש ואבקנים, אדמה ואפר – כל אלה הם גיבורי העבודות החדשות של מיכל שמיר. כמובן, גיבורים הם לא. הפרחים עברו ייבוש, החרקים והציפורים מתים, כל מה שהיה פעם רענן וחי, עכשיו מאובק ונטול חיים.
ההתחלות היו אחרות. מה שהתחיל לפני כארבע שנים כסריקות רבות יופי של פרחים מיובשים, מאורגנים כמו זרים בהשראת ציורי פרחים מהמאה ה-17, הפך בהדרגה לדימויים של התפוררות וקמילה. סידורי הפרחים המוקדמים של מיכל שמיר (בתערוכה מוצגות שתי דוגמאות מהשלב הזה) כמו שימרו את קיומם בתוך אגרטל. הייתה בהם משמעת, צורה, הכלה וסדר. בהדרגה החלו הזרים להתפזר, והקומפוזיציות להתפרק. הסריקות המאוחרות לבשו מראה כאוטי, מפורר וחסר צורה. הפרחים איבדו ברק ורעננות; קשה להאמין שאי פעם הם היו פרחי גינה או פרחי שדה, שנשאו שמות (היביסקוס, קאלות, פרגים או כלניות) ושמות משפחה (משפחת המצליבים, משפחת המורכבים). הצילום האחרון בסדרה קרוב יותר לשאריות של זרים המונחים על קברים מאשר לזרי הפרחים המפוארים באגרטל: אדמה ועובש מכסים שרידי פרחים במצב ריקבון, נמלים וחיפושיות מאיימים לכסות עליהם, חול דבוק לקצות העלים.

אבל גם במצב הסופני הזה, פה ושם מבצבץ הלובן של נייר הצילום. המוות נוכח ממילא במלוא עוצמתו, זוהי המלאכותיות של הסצנה אותה יש להדגיש. כנפיים ועלי כותרת, קורי עכביש וגרגרי חול – את כל אלה מארגנת מיכל שמיר על הסורק. היא עובדת עם פינצטה וזכוכית מגדלת, גוזרת את החרקים המתים ומדביקה אותם, מוסיפה קורי עכביש ומלכלכת את העלים בחול. הטבע מלאכותי לחלוטין. גם במצבו הרענן, גם במצבו הקמל. (המשך…)

עבור מירי פליישר, אמנית צעירה בת 62, יריד צבע טרי מהווה אלטרנטיבה למנגנוני הסינון המוגבלים של אקדמיות וגלריות, וכן הזדמנות לחלוק פירורים מנשמתה ולקבל עליהם תגמול הולם.

בצבע טרי כבר לא נמכרת רק אמנות של צעירים. יש גם אמנים חדשים לא-צעירים ומעניינים. יש גם אוצרים כאלה. יש גם חובבי אמנות כאלה. נפש צעירה פוגשת נפש צעירה אחרת.
צבע טרי הוא חוויה מרעננת, יריד אמנות שאינו מתבייש להגיד שהוא כזה ולחשוף את צדם המסחרי ואת צרכי הקיום של אמנים, אוצרים וגלריות, וכן הזדמנות לרכוש יצירה מתוך אהבה של חובבים ולא רק משיקולי אספנים. יש ביריד אוסף גדול ומרגש – צומת דרכים של יצירה (צעירה ולא צעירה אך תמיד פורייה), אוצרים שתומכים ביוצרים ומלווים אותם (וזה לא קל אם אינך בוגר תואר שני במוסד אמנות אקדמי כלשהו), וקונים נרגשים. איזו בלתי אמצעיות בתקשורת בין אמן לקהל הקונים ללא מערכת משומנת מדי. קצת דיבורים והעסקה מתרחשת. לא שאין ביריד גלריות ממוסדות, אבל גם הן, אולי בגלל המצב הכלכלי ואולי בגלל השיטה של היריד, מסתדרות בשורה כדי לחזר אחר הקונה והקהל הרחב, שחייב למרות הכול להיות חובב אמנות. הבלתי אמצעיות הזו באמת פועלת ואפילו מחנכת קהל שהגיע כמעט במקרה, עם המשפחה, לא פעם ללא כוונה. זה המקום להפעיל קצת את מורה הנבוכים שבנו ואת הסובלנות והסבלנות. להתחיל ללמד מנקודה כלשהיא, שכן קונה שרכש עבודה יקבל חסות על יצירת רוחי.
תקווה גדולה מתעוררת בי, כי למרות שישים ושתיים שנותיי למכור עבודות אני עוד לא יודעת. אני לומדת להיפרד מעבודותיי ואם להיפרד אז להפקידן בידיים טובות ושומרות, וגם לקבל בתמורה סכום הוגן ומקובל, ואם להיפרד אז גם בטקס שלם, עם רישום מדויק ואחראי כדי שאדע לאן התינוקות שלי הולכים, כראוי להם. את הפלא הזה של יצירה שכל כולה נשמה שלבשה את החומר ההולם אותה, והיא ניתנת למכירה ומספקת מחייה ואפשרות ליצור עוד שכמותה, אני עוד צריכה ללמוד. לא ניתן רק לאגור אותן, את פרורי הנשמה הללו, בסטודיו. למכור אמנות זה גם לחלוק אותה עם אנשים נוספים ולקבל תמורה, וזה שיעור בפני עצמו.
מבקרים מסתובבים ביריד ותאווה לאמנות בעיניהם. זה מבט מיוחד – התבוננות שכל כולה אהבה ומסירות. כיוצרת, ליבי מתרחב. פתאום זה לא נראה כל-כך מסובך להירשם ולהתקבל לתצוגה בפעם הבאה. עם גלריה או בלי גלריה, עם אוצר או בלי אוצר. תקווה ואופטימיות מתעוררות בי למרות הצטרפותי המאוחרת למעגל המציגים. יש קהל לשיגיונות הרוח.

מירי פליישר היא אמנית קרמיקה ובלוגרית.

לא צריך להסביר מה זה יריד "צבע טרי 2" המתקיים בימים אלו במתחם תחנת הרכבת בתל אביב. בשבועות אחרונים הגיעו מכל עבר כמויות מרשימות של הודעות דוא"ל ודיווחים בתקשורת על האירוע.
בכלל אני חייבת להודות שכל האירוע הזה מרשים ביותר. ביקרתי במתחם היריד באחד מימי ההכנות ולא יכולתי שלא להתפעל מגודל ההפקה ומן הארגון. צוות קטן של אנשים צעירים ונחמדים עבד במקצוענות וביעילות, האווירה הייתה נעימה ורגועה ביותר, המתחם משופץ ויפה, הרבה מאוד משתתפים, הרבה מאוד ציורים, רישומים, צילומים ופסלים. יש אפילו עבודות של אמני גרפיטי שקיבלו קירות גדולים במקום של כבוד בכניסה ליריד.
שוטטתי גם באתר האינטרנט של "צבע טרי" וראיתי את תכנית האירועים המרשימה לא פחות. הרבה דברים הולכים לקרות בשלושת ימי היריד – הרצאות, שיחות, מיצגים, סיורים, ואפילו שלושה פרויקטים חשובים למען הקהילה…
מעבר להערכה שלי לאיכות ההפקה אני גם רואה חשיבות לא מבוטלת בהופעתו של אירוע מסוג זה בעולם האמנות המקומי, הקטן והריכוזי. הגיע הזמן לקחת קצת כוח מהגלריות המסחריות ולאוורר את מנגנון תצוגת האמנות ומכירתה. אז אם הכל כל כך טוב וחיובי למה כבר שנה שנייה ברציפות אני מתנגדת לקחת חלק באירוע הזה?

התשובה שלי לא תהיה פשוטה ואני לא בטוחה שהיא תהיה משכנעת, ובכל זאת אני מרגישה מחויבות לתת אותה לעצמי ולהביעה באופן פומבי. הסיבה העיקרית לסירוב שלי היא תחושת המשת"פיות, הקונפורמיסטיות והצביעות שעולה מהאירוע, מן הקבלה וההסכמה המוחלטת עם סדר הדברים הקיים והשולט, בהליכה עיוורת בדרך של ניאו-ליברליזם המנכס ומאלף כל אפשרות לסירוב והתנגדות. ביריד לא שואלים שאלות. הוא רק משכלל, במקצוענות, יעילות, רוח טובה ובתוספת פילנתרופיה אופנתית, את מנגנון המסחר והנהנתנות. הכל בחבילה אחת – מכירות, גרפיטי בהזמנה, סדנת קעקוע, הרצאה על רפי לביא ופרויקטים הומניטאריים למען הקהילה. סופרמרקט לתרבות עם תוספת של מודעות חברתית מדומה.
האם זה מקומה של האמנות? האם זה תפקידם של אמנים, אוצרים, אנשי תרבות ואינטלקטואלים?
אני מתעקשת להאמין שלא. אני מתעקשת להאמין שאם יש לנו בכלל תפקיד בחברה הוא רחוק מלהיות רק המקשטים והמבדרים, וקשור גם בחיפוש אחר אלטרנטיבות ומודלים של חיים אחרים, אוטופיים אולי, אידיאליסטים אולי, אבל חדשים ועצמאיים.
אני לוקחת סיכון שאשמע צדקנית. אני גם מתוודה ואומרת שאין לי מענה אישי ועקבי לבעיות ההישרדות של אמנים, ובכל זאת אני רוצה להעלות שאלות לדיון. באווירה של קונצנזוס והסכמה כללית, רציתי להשמיע דעה אחרת.

מאשה זוסמן, אמנית

עידו בר-אל במוזיאון אשדוד, טמיר ליכטנברג בבית האמנים בירושלים והשקת ספר בישול לאמנים במוסררה

עידו בר-אל - ללא כותרת, 2002. מזוניט, צבע תעשייתי, אקוורל ופיגמנט

פירמידת הזכוכית הניצבת על גג מוזיאון אשדוד לאמנות שואבת השראה ממוזיאון הלובר בפריז. חלליו הפנימיים של המוזיאון נראים כשילוב בין ספירלת הבטון הלבן במוזיאון גוגנהיים בניו-יורק וזוויותיו החדות של בניין המוזיאון היהודי בברלין. פה מתחיל וגם נגמר השיק הבינלאומי המפואר, שכן מוזיאון אשדוד, הזוכה בקלות בתואר המפוקפק חלל התצוגה המכוער והמעיק בישראל, מזכיר, יותר מכל, סניף של קופת-חולים.

במוזיאון מוצגת "סימן" – תערוכת יחיד של הצייר עידו בר-אל, הכוללת חמישים ציורים שרובם צוירו בעשור האחרון ונערכת לרגל יום הולדתו ה-50 של האמן (אוצר: יובל ביטון). יום-הולדת הוא תירוץ קצת משונה לתערוכה. עם כל הכבוד, מוזיאון ציבורי נועד לשרת את הציבור, שלרובו לא ממש אכפת ולא אמור להיות אכפת מגילו של האמן אלא מעבודתו. לאחר למעלה מ-20 שנות יצירה ופעילות כצייר, כמורה ובשנים האחרונות כראש המחלקה לאמנות בבצלאל, עידו בר-אל ראוי לתערוכה מקיפה של עבודותיו, ואין צורך בתירוצים ספק מתלוצצים וספק מתנצלים כמו תערוכת יום-הולדת עם 50 עבודות כמספר שנות חייו של האמן כדי להסביר זאת. "סימן" אינה עוד תערוכת יחיד רגילה אך היא גם לא רטרוספקטיבה, ויש לקוות שהעובדה שהיא מוצגת במוזיאון לא תמנע ממוזיאונים אחרים להציג תערוכה מקיפה של עבודותיו של בר-אל בעשרים השנים הקרובות.

(המשך…)

על התערוכה "יוצאים מארון הקודש: על יופי, אמונה וזהות" במרכז הקהילתי, מרכז המגשימים הדסה, ירושלים

עמיחי לאו-לביא

א. נוכחות קווירית

הדיון בזהויות מיניות ומגדריות במסגרת שיח האורתודוקסיה המודרנית בישראל הוא אולי הביטוי החתרני, הרענן והמאתגר ביותר של יהדות זמננו. מדובר במהלך דרמטי: נושא שבעבר הודר והודחק מהפרהסיה הדתית הפך בתוך שנים אחדות לנושא לגיטימי שנדון בפורומים שונים.

באור ולא בצל – ההתחלה
הנראות הציבורית של להט"בים (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים ובי-סקסואלים) דתיים החלה עם חדירת האינטרנט לחברה הישראלית. תחילה היו אלה פורומים וחדרי דיון בפורטלים ישראלים מובילים שגילו את הסוד: יש לסביות והומואים דתיים. החל מסוף שנות התשעים של המאה העשרים נפתחו באתרים וואלה! תפוז, נענע ואחרים פורומים שיועדו ללסביות דתיות, להומואים דתיים או לשתי הקבוצות יחד, והיוו מקום מפגש ותמיכה, וכן במה לדיונים דתיים. האינטרנט שימש ככלי העצמה לצעירים ומבוגרים, שנחלצו מהבדידות שהייתה מנת חלקם עד אז. פורומים אלה הולידו את ההתארגנויות הקבוצתיות הראשונות של לסביות והומואים דתיים, שמהן צמחו מאוחר יותר קבוצות חברתיות וקבוצות תמיכה מחוץ לאינטרנט.
ההתארגנויות המדוברות יועדו להומואים ולסביות בלבד, אך כמעט במקביל להקמתן התחיל להתפתח סביב הנושא דיון ער בחברה הדתית. המאמר הראשון שפורסם בבמה דתית היה, ככל הנראה, מאמרו של הרב רונן לוביץ', שפורסם בכתב העת "דעות".   לוביץ' קרא לצעירים בעלי נטיות הומוסקסואליות לא לנטוש את שמירת המצוות, וקבע שהיחס של החברה הדתית להומוסקסואלים צריך להיות סובלני, בדומה לדרך בה מתייחסת חברה זו ל"עוברי עבירה" אחרים וליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. בהמשך פורסמו שם מאמרים שהציגו שלל גישות נוספות, מקרבות ומרחיקות, וכתבות שסיקרו את העולם הלהט"בי הדתי המתפתח. כעבור זמן קצר נחשפה העובדה שחלק נכבד מהשאלות שמופנות לרבנים דרך האינטרנט עוסקות במיניות ובמין בכלל, ובהומוסקסואליות ומיניות מיעוט בפרט . (המשך…)

בגליון "דה מרקר וומן" האחרון התפרסמה כתבה בת עשרה עמודים על הנשים המשפיעות באמנות הישראלית. בפרוייקט מצולמות ומרואיינות 20 נשים הנושאות במגוון תפקידים משפיעים בשדה האמנות בארץ: אוצרות עצמאיות, אוצרות של אוספים פרטיים, אוצרות של מוזיאונים, מנהלות מוזיאונים, מבקרת אמנות, מנהלות גלריות, בעלות גלריות, חלקן גלריות אלטרנטיביות, יו"ר בית מכירות פומביות חשוב, אמנית, עורכות כתבי עת, ומנהלת אמנותית של עמותה.
במקביל לטקסט השוטף של הכתבת שני שילה, קיבלה כל אחת מהנשים משבצת ובה תמצית פועלה והאני מאמין שלה.
ואיזו כותרת ניתנה לפרוייקט? "אוצרת בית" – משחק מילים בסגנון מוספי הספורט, שחוץ מלשעשע לרגע את מי ששלף אותו, מרמז על מקומן הטבעי הנשים.
לא אטפל לכותרת האומללה, שכן ידוע שלא תמיד קיים קשר בין הכותרת שנקבעת על ידי העורך (במקרה זה עורכת), לבין המסר של הכתבה וכוונות הכתב. אך מיד בהמשך, כותרת המשנה כבר מרמזת על מטאפורה נוספת וטעונה יותר שמאמצת הכתבת: על פי התזה המוצגת בכתבה, הנשים שמרואיינות בפרוייקט הן בעצם גלגול עכשווי של מושג אשת האמן: "מאחורי כל אמן עומדת אשה – אבל כיום לא מדובר רק באשת האמן המסורתית, אלא באוצרת שמעניקה לאמן טיפול אישי ואוזן קשבת, ומקשרת בינו לבין השוק".
תיאור התהליך האבולציוני נמשך: "…וכאן לא נגמר הכיבוש הנשי, שכן גם הגלריות החשובות וכמה מהמוזיאונים הגדולים מנווטים בידי אלה שעד לאחרונה היו רק מודלים לרישום". (המשך…)

אין לטעות ברקע האדריכלי של הצלמת אורנה מרטון; צפייה בתצלומים בסדרה החדשה משחקים בנוף, שבה אזכורים מעטים למבנים, מעוררת מיד אסוציאציה של ארגון אדריכלי. פנוראמות הנוף המצולמות ערוכות במניפולציה צילומית, בסדר ובמקצב החוזר על עצמו בווריאציות קטנות. התצלומים נוצרו מתוך שזירה של מספר פריימים מצולמים, חיבורם זה לצד זה, והידוק הקשרים המאגדים ביניהם. מרטון אינה מטשטשת את עצם השימוש באמצעים טכנולוגיים ליצירת המחווה החזותי. אחדות מן העבודות מדגישות את השימוש באמצעים אלה תוך יצירת מסגרות המגדירות את המרחבים השונים שמרכיבים את הפנוראמה בכללותה.

אורנה מרטון - תל קסירה

(המשך…)