"אנחנו נחים, כפי שאמר אמרסון, בחיקה של אינטליגנציה אדירה"
–
ג׳ון דיואי, "הציבור ובעיותיו" (1927)

המונח "תפיסת טרמפ"[1] מתייחס בבסיסו לנסיעה חינם, ללא טרדה, בכלי הרכב שממילא היה בדרך לאותו יעד. תפיסת טרמפ הפכה בעשור האחרון לאופן נפוץ של משתמשוּת, וזאת הודות לעלייתם של חיבורי האינטרנט האלחוטיים. לתפוס טרמפ על גישה לאינטרנט היא הפרקטיקה של שימוש בשירות האינטרנט האלחוטי של מנוי אחר בלי ידיעתו או אישורו המפורש. זהו תחום אפור מבחינה חוקית ואתית, והוא מוגבל במקומות מסוימים ומותר באחרים. זוהי צורה של שנור או אכילת חינם, והיא שונה מטפילות ודומה יותר להיגיון של האפּיפיט, "צמח אוויר" [או ״צמח-על-צמח״]: בעוד שטפילים הם אורחים בלתי-קרואים שאוכלים יותר מדי עד שהם מאיימים להכחיד את אספקת המזון של המארח, ובכך מסכנים גם את רווחתם שלהם, צמח האוויר חי במשא ומתן סימביוטי [צוותאי] עם המארח. כצורה של משתמשוּת – כזו המשרתת לעתים קרובות פרקטיקות של אמנות המתקיימות מחוץ לתחומים שאמנות מממנת – תפיסת טרמפ דומה לקריאת עיתון של מישהו מעבר לכתפו, שימוש בברזייה או קריאה לאורו של פנס רחוב, כלומר, היא מועילה למשתמש, אך לא על חשבון אחרים ["זה נהנה וזה לא חסר"]. פרקטיקות אמנות המשתמשות בפלטפורמות כמו סקייפ כמדיום או מצע, לדוגמה, ניתן להגדיר ככאלה אשר תופסות טרמפ על שירות חינמי (גם אם לא תמיד מופתי) שנמצא בשימוש רחב. בחברה שחלוקת המשאבים שלה מעוותת בצורה כה שיטתית ורחבת היקף, אפשר לראות בתפיסת טרמפ צורה מוּנעת-משתמשים של צדק חלוקתי סימבולי.