מומחיות / תרבות המומחים

מומחיות / תרבות המומחים

"היכולות של ב' מעשירות את היכולות של א' אם אי-היכולות של ג' מעשירות את היכולות של ב', ואז אי-היכולות של ג' עוברות לקוטב הנגדי ונעות לסדר גבוה יותר"
-
פרנסואה דק, "מומחיות הדדית" (2004)

מנקודת מבטה היהירה של תרבות המומחים, טענותיהם של המשתמשים חדורות כולן באינטרסים אישיים. קחו למשל את מומחי המדינה. מומחי המגזר הציבורי, בלהיטותם להמשיך לקיים את משטר ההחרגה שהם נוקטים ביחס למגזר הפרטי המונע על ידי השוק, ימהרו להבהיר שהם משרתים משתמשים, ולא צרכנים או לקוחות; מצד שני, הם גם הראשונים אשר יקומו להגן על הסטטוס החריג שלהם על ידי סטיגמטיזציה של המשתמשים (או של קבוצות להגנת הצרכן) כסוס טרויאני של אותה לוגיקת שוק ממש… אבל האיש שמדי בוקר, עם עלות השחר, נוסע בקו אוטובוס מסוים כדי להגיע לעבודה יודע על אותו קו דברים ששום מומחה לתכנון עירוני, כזה שהפרספקטיבה שלו ניזונה מאינספור "מחקרים" חסרי פניות, לא יֵדע לעולם. היתרון הקוגניטיבי הזה הוא תלוי-משתמש.

זאת תרבות המומחים – בין אם עורכים, מתכנני ערים, אוצרים – שהיא העוינת ביותר למשתמשוּת: מנקודת המבט של המומחיות, שימוש הוא תמיד שימוש לא הולם. ואולם, מנקודת מבטם של משתמשים בכל מקום, מה שנקרא שימוש לא הולם הוא פשוט… שימוש. ב"ייצור המרחב", אנרי לפבר מצביע על הבדל יסודי בין המרחב הקוגניטיבי של המשתמשוּת והשוביניזם האפיסטמולוגי של תרבות המומחים.

"את המרחב של המשתמש חיים לא מייצגים כשמשווים אותו עם המרחב המופשט של המומחים (אדריכלים, אורבניסטים, מתכננים), מרחב פעילויות היומיום של המשתמשים הוא מרחב קונקרטי, כלומר, סובייקטיבי."

מובן שזה גם מה שעושה את המשתמשוּת למעין חרב פיפיות, וזה בדיוק מה שעושה אותה מעניינת, לא כחלופה לקטגוריה הכאילו-אוניברסלית של ה"פרולטריון", למשל, אלא כדרך לחשוב מחדש את הדיאלקטיקה של סוכנות קולקטיבית ואינדיבידואלית.

מישל פוקו הוא קול מבשר בהקשר זה. הוא משתמש במושג המשתמשוּת כדי לציין בעת ובעונה אחת הן את האתר שבו מצפים לאינדיבידואלים יחד עם ההתנהגויות והצרכים שלהם, אתר שיש בו מרחב הזמין לסוכנות שלהם, המגדירה אותו ומתווה את גבולותיו; והן את הדרך שבה אותם משתמשים מגיחים ומתפרצים לתוך יקום שאמנם רגיל לנהל את קיומם, אך אף על פי כן מוצא ששיווי המשקל שלו מתערער מכוח ההתבטאות שלהם כמשתמשים. במלים אחרות – והדבר קשור לתיאוריית הפעולה הפוליטית של פוקו – אין זאת שמשתמשים פורצים לתוך מקומות שבהם לא מצפים להם, אלא שעצם המיידיות של נוכחותם היא אמביוולנטית ולא ניתן לצמצמה להכרה מתקדמת בהם, ואף לא פשוט להכלה שלהם על ידי הרשויות. ממשל, שליטה ואמצעי פיקוח מכל סוג מייצרים בהכרח משתמשים שהסוכנות שלהם אינה רק מרדנית ולא לגמרי כנועה ביחס לנורמה חיצונית. הם יודעים שלעולם לא יהיו בעלים; שלעולם לא יבטלו את הממד הזה של חיצוניות ליחסי הכוח שמשפיעים עליהם. משתמשים בוחרים להתמודד עם ביטויי הכוח הקרובים אליהם ביותר. ונוסף לקרבה הזאת, או בגללה, הם אינם מעלים על דעתם שהפתרון לבעיה שלהם יכול להימצא בסוג כלשהו של עתיד אשר ההווה עשוי או צריך להיות רתום אליו (ושונה מאוד, במובן זה, מכל אופק מהפכני). אין להם זמן להיות מהפכניים – כי דברים צריכים להשתנות – ואין להם הסבלנות להיות רפורמיסטים, כי דברים צריכים להיפסק. כזה הוא הפרגמטיזם הרדיקלי של המשתמשוּת.

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Expertise / Expert culture

למושג הבא>>